1.
חשבתם פעם איזו מדיה תקשורתית הכי משפיעה על התודעה שלכם ושל הילדים שלכם? עיתון? רדיו? רשתות חברתיות?
אני חושב שבכל הנוגע למגזר שפוקד מדי שבת את בתי הכנסת – שהוא כידוע המגזר הגדול בישראל: דתיים, חרדים ומסורתיים – כלי התקשורת עם ההשפעה העמוקה ביותר, בכל ימות השבוע, הם עלוני השבת.
ואני אסביר. בששת ימי המעשה אנחנו צורכים חדשות ופרשנויות ממקורות מידע רבים ומגוונים. כל מה שאנחנו רואים או שומעים נכנס אלינו לתודעה ופועל את פעולתו, ואני ממש לא מזלזל בכוח של אף אחד מהם. ברור שיש השפעה לתוכנית הרדיו שאיתה אתם פותחים את היום (כן, זו פרסומת גלויה. ראשון-חמישי, שבע בבוקר, רדיו קול חי. היו עימי). ברור שיש השפעה לאתר שממנו אתם בוחרים לצרוך חדשות. יש השפעה לעיתון שאתם מנויים עליו. ואני גם לא ממעיט בהשפעה העצומה של המדיה החזקה בישראל – קבוצת הווטסאפ המשפחתית.
ובכל זאת, בתוך ים המידע ששוטף אותנו מכל כיוון, האייטם שאליו נחשפנו, אפילו אם הוא מרגש מאוד או מעצבן מאוד או מעורר מחשבה מאוד – נעלם לנו מהתודעה אחרי זמן לא רב. לעיתים אפילו אחרי כמה שניות. ככה זה בעולם של הסחות דעת. ואתם יודעים מה? יש בזה גם יתרונות. תלוי מה האייטם.
2.
כל זה בששת ימי ההסחות. אבל שבת זה כידוע סיפור אחר. בשבת יש לנו נשמה יתרה. גם בלי לדעת מה בדיוק זה אומר, כולנו מרגישים את זה, נכון? ובשבת יש לנו גם תודעה יתרה. כבר כתבתי פה בעבר איך כשהייתי נער צעיר, תמיד בוויכוחים היו אומרים לדתיים בזלזול: למה אתם שומרים שבת? הרי הדבר הזה התחיל לפני אלפי שנים, בעידן פרימיטיבי שבו הדלקת אש, למשל, הייתה כרוכה במלאכה פיזית מפרכת. אבל בעולם המתקדם שלנו זה רק לחיצת כפתור, אז למה כל המגבלות הטרחניות האלה?
קודם כל התשובה היא: כי זה מה שה' ציווה. נבין או לא נבין. אבל נדמה לי שהיום, בעידן הסלולרי שמטריף את חיינו ופוגע לנו בשלוות הנפש, בקשר עם הילדים ובקשר עם עצמנו – אין מי שלא מבין כמה יום אחד בשבוע של מנוחה וקדושה, של התנתקות, של התחברות, הכרחי לחיינו. כבר שנים לא שמעתי את הטיעון "פעם היו צריכים לשפשף אבני צור זו בזו כדי להדליק אש…".
ובדיוק לכן, אם נחזור לעניין שאיתו פתחנו, לכל מה שאנחנו קוראים בשבת יש השפעה גדולה לאין ערוך ממה שאנחנו קוראים בימות החול. הטקסטים האלה לא נעלמים לנו כל כך מהר מהתודעה.
3.
אז תשאלו: למה אתה מדבר דווקא על עלוני השבת? דבר על כל מה שאנחנו קוראים לאורך השבת. ובכן, קודם כל, אתם צודקים, כל מה שאנחנו קוראים בשבת, כאמור, זוכה אצלינו לקשב אחר - ובכל זאת מה שמייחד את העלונים, הוא שאנחנו פוגשים אותם בבית הכנסת.
בשעות שלפני הפריים־טיים המשפחתי. לפני רגעי השיא של השבוע שבהם כל המשפחה מתכנסת ביחד למפגש ארוך ומשמעותי. התודעה שאיתה אנחנו באים לסעודת שבת היא קריטית. היא משפיעה על ילדינו לדורות. היא משפיעה יותר מדברי התורה שנגיד בסעודה ויותר מהזמירות. ברור שגם להם יש השפעה, אבל מתוך התודעה הזאת יזרמו שיחות החולין, על ענייני היום והשעה, על החדשות, על המלחמה, על מגזרים אחרים. מה שקראנו בבית הכנסת לפני שולחן השבת יצא מאיתנו בסעודה, ביודעין או בלא יודעין.
ולכן אנחנו צריכים להיות זהירים במיוחד עם הצריכה התקשורתית שלנו ברגעים הקובעים האלה. לחשוב טוב מה אנחנו בוחרים לקרוא (וכמובן שלפני הכול, מתי אנחנו בוחרים לקרוא: הרי יש אומרים שגם לקריאת התורה ולתפילה יש חשיבות לתודעה שלנו…). אפשר לומר בפרפרזה על המשפט החסידי המפורסם: שולחן השבת שלך יושפע מעלון השבת שלך, תוודא שעלון השבת שלך יהיה כזה שאתה רוצה שישפיע על שולחן השבת שלך.
4.
ובתוך ערימה הולכת וגדלה של עלונים, שרבים מהם עושים את שבתנו חול, ממשיכים את הרוח הרעה של הפיד והרשתות לתוך שבת קודש, בולט עלון אחד שכבר קרוב לארבעים שנה מתחבר לנשמה היתרה. 'שיחת השבוע' של צעירי אגודת חב"ד.
הוא מצליח לשמור על קו מכובד, סולידי, ועם כל זאת מעניין, רלוונטי, מחדש, מעורר מחשבה. בשבוע שעבר התפרסם הגיליון ה־2,000, ולרגל ציון הדרך החגיגי, שורה של קוראים מפורסמים, מכל הגוונים ובכל הגילים, כתבו על ההשפעה של העיתון על חייהם.
מדהים, איך למרות ההבדלים בין המשתתפים בפרויקט החגיגי, כולם מתארים "חוויית משתמש" שבועית די דומה עם העיתון על מדוריו הקבועים. 'שיחת השבוע' באמת הצליח ליצור קונצנזוס נדיר. הכי קרוב לסלוגן השאפתני שלו, כבר מהשבוע הראשון, "הגיליון השבועי לכל יהודי".
לפני כשלוש שנים העלון התרחב ונוספו בו מדורים חדשים, אבל אני עדיין קורא אותו, כמו שנהגתי בילדותי בבית הכנסת במושב גימזו, מהסוף להתחלה: מתחיל ב"חיים יהודיים", שכותב בשנים האחרונות מנחם כהן.
תמיד אני שואל את עצמי: איך לא נגמר לעורכי העיתון (ולקדוש ברוך הוא) מאגר היהודים עם הסיפורים האישיים המרגשים האלה? ואיזה מגוון אין־סופי של יהודים כל כך שונים מכל רחבי העולם, אבל עם נקודה פנימית חזקה שחוזרת כמעט בכל מדור! אולי לרגל הגיליון החגיגי צריך לערוך כינוס שבו ישתתפו 2,000 היהודים שהופיע במדור "חיים יהודיים", או לפחות להוציא לאור ספר עם מיטב הסיפורים. כלומר, סדרת ספרים.
ואז, אחרי הקריאה של הדף האחורי, אני מגיע לעמוד הראשון, אל המאמר הפותח שאותו כותב, מהגיליון הראשון, עורך העלון ומייסדו הרב מנחם ברוד. שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע (תכתבו כאן עכשיו 2,000 פעם את המילה "שבוע"…) של השקפה יהודית, בהירה, חכמה ותמציתית על ענייני השעה. היכולת של הרב ברוד לגעת גם בנושאים שבמחלוקת, להשמיע דעה ברורה, לא מתבלבלת, לא מתייפייפת, תקיפה כשצריך, ועם זאת תמיד עניינית ואפילו נעימה, היא פלא בעיניי. והפלא השבועי הזה יכול לקרות כשהכותב הוא סוג של שליח הרבי מלובביץ' לענייני כתיבה. מצד אחד אהבת ישראל אמיתית, ומצד שני דעה תקיפה ולא מתפשרת בענייני שלמות התורה, העם והארץ.
בעצם למה "מצד שני"? זה אותו צד.
5.
השבוע הלכתי לארכיונים וחיפשתי מה כתב ברוד במאמר הראשון של הגיליון הראשון, שיצא בי"ט בכסלו תשמ"ז. שנים לפני שהתאריך הזה היה מוכר לרבים כל כך (טוב, הרב משה שילת היה אז נער דתי־לאומי בן 11 ממעלה אדומים): "גיליון ראשון זה של 'שיחת השבוע' יוצא לאור לקראת חג הגאולה. יום מתאים להתחיל בו מפעל שקשור בהפצת התורה ובהפצת מעיינותיה של תורת החסידות, ותקוותנו ותפילתנו היא שהגיליון אכן ימלא ייעוד זה בשלמות האפשרית.
אנו חיים בימים לא קלים. נוסף על החזית שיש לנו עם האויבים מבחוץ, דומה שהולכת ונוצרת אצלנו חזית פנימית של מאבק בין יהודים דתיים לבין המכונים 'חילוניים'. ישנה מתיחות שהולכת ומחריפה, והאווירה נעכרת בהתבטאויות שאין להעלותן על הכתב.
רבים מתלבטים בימים אלה ושואלים את עצמם: מה עושים? האם על שומרי המצוות להשיב מלחמה שערה, בלי לבחול אף באותן שיטות מכוערות שנקוטות בידי מחרפיה של היהדות? ואולי עדיף לכופף את הראש ולהמתין עד יעבור זעם? ואולי בכלל מוטב להסתגר בדל"ת אמות של תורה ותפילה ולא להתייחס כלל למה שקורה בחוץ?".
6.
וכאן מגיע הפתרון שמציע ברוד: "תארו לעצמכם קבוצת אנשים שנלכדה במערה אפלה. זה צועק שהיציאה היא מצד ימין, וזה מתעקש לטעון שהיציאה היא דווקא מצד שמאל. והשלישי עומד ונשבע שרק אם ילכו ישר יגיעו אל הפתח. כך הם עומדים ורבים ומתקוטטים ביניהם, תוך כדי הגישוש באפלה, כאשר כל אחד בטוח שהצדק עימו ושרק אם ישמעו בקולו יצליחו להינצל. ועכשיו תארו לעצמכם שבתוך הקבוצה הזאת מצוי אדם שמכיר את הדרך, ושבכיסו פנס, אך במקום לשלוף את הפנס ולהאיר, הוא עומד ומתווכח ומנסה להוכיח בהוכחות שכליות שהצדק עימו. הרי הוא עומד ומכלה את כוחותיו לריק: שוטה שכמותך, במקום להתווכח – הוצא את הפנס מכיסך והאר!
"זה מה שקורה לרבים מאיתנו. אנו עומדים ומתפלמסים עם אלה שלא זכו למאור שבתורה והמגששים באפילה רוחנית, ואנו מנסים להוכיח להם שהצדק עימנו. אין פלא אפוא שאין זה עולה בנקל. במקום ההתפלמסות העקרה הזאת עלינו פשוט לתת ליהודים את אור התורה, להניע אותם לטעום מעץ החיים, ואז יתברר לפתע שאין צורך בשום ויכוחים ובשום 'הוכחות', שכן האור שבתורה יסלק מאליו את כל הקושיות והטרוניות. ובמילים פשוטות: החובה המוטלת בימים אלה על כולנו היא לשכנע יהודי ללמוד קצת תורה, לקיים איזו מצווה, לראות שבת יהודית וכיוצא באלה. בלי ויכוחים ובלי פלפולים – פשוט לומר ליהודי: טְעַם, ראה, נסה, קח ולוּ משהו ממורשת אבותיך.
"המציאות מוכיחה ששיטה זו של הפצת אור היא היעילה מכל האחרות. יהודי שראה במו עיניו מהי שבת יהודית – לא יהיה זקוק עוד להסברים על חשיבותה של השבת. יהודי שישתתף פעם־פעמיים בשיעור תורה – לעולם לא ידבר עוד על התורה כפי שמדברים עליה אלה שלא למדוה מימיהם. המאור שבתורה ובמצוות יעשה כבר את שלו. אם כל אחד מאיתנו יהפוך להיות 'פנסאי' קטן בסביבתו – נמצא פתאום את עצמנו בארץ שכולה אור והחושך יסתלק מאליו. כדאי לנסות!".
7.
מדהים כמה המאמר הזה רלוונטי להיום. ואולי בעצם: מייאש כמה הוא רלוונטי להיום, אחרי כמעט ארבעים שנה. טוב, קודם כול אם היינו מקשיבים אז, בשנת תשמ"ז, למתווה שברוד וחב"ד מציעים לסכסוך הישראלי-ישראלי, אולי היינו נמצאים היום במקום שונה. ועוד לא מאוחר להתחיל להאיר בפנס היהודי שיש לכל אחד מאיתנו, ולהזמין כבר השבוע מישהו לשולחן השבת שלנו.
אבל האמת היא שאנחנו אכן נמצאים במקום שונה, טוב יותר. אל תאמינו למה שמספרים לכם עיתונים אחרים (וגם עלוני שבת אחרים). ולראיה: מספר הקוראים של שיחת השבוע, כלומר מספר הבאים בשערי בתי הכנסת ובתי חב"ד בעולם כולו, עלה משמעותית מאז הגיליון הראשון. והוא עלה עוד יותר מאז השבר הגדול שאחרי השבעה באוקטובר.
ואפרופו השבעה באוקטובר, כמה חבל שממשלות ישראל לא הקשיבו למאמרים התקיפים של ברוד בתקופת אוסלו ובתקופת ההתנתקות. היו נחסכים לנו הרבה מאוד "חיים יהודיים".
8.
לסיום, אני רוצה לא רק לברך את העלון לרגל התאריך החגיגי, אלא גם לצטט עוד קטע קצר אחד מתוך 'שיחת השבוע'. לא מהגיליון הראשון אלא מהאחרון, זה של שבת שעברה. תקראו מה כתבה שם אחת המשתתפות בפרויקט החגיגי:
"גדלתי באזור השרון. כשאחי הקטן התקרב לגיל 13, הוא למד לקראת בר המצווה. כמשפחה שלא הגיעה לבית הכנסת, הוטלה עלינו אז משימה: להגיע איתו בשבת בבוקר או בימי החול לבית כנסת ששמו 'שבת אחים' ברמת השרון, כדי להיות שם כמה פעמים, ממש 'להתאמן' ולהכיר. מדי פעם הצטרפתי להוריי היקרים במשימה הזו.
נהניתי מאוד, כי אלה היו השנים שבהן התחלתי להתקרב אל התורה והמצוות. ושם, על ספסל בבית הכנסת, בזמן שאחי הקטן למד איך עולים לתורה, נתקלתי בעלון שנראה לי מסקרן - 'שיחת השבוע'. התחלתי לקחת אותו איתי הביתה באופן קבוע, ולקרוא כל מילה, מההתחלה ועד הסוף. אפשר היה לבחון אותי גם על הפרסומת לחברת הביטוח… המאמר השבועי של הרב מנחם ברוד עזר לי באותן שנים לגבש את ההשקפה היהודית שלי. אני זוכרת מאמר אחד שנתן לי הרבה השראה וכוח. נכתב שם שגם אם ההתקדמות שלנו לעבר היהדות היא איטית, גם אם יש קשיים וזה לוקח זמן, העיקר הוא שמתקדמים. שמבחינה מעשית, אנחנו עושים יותר ויותר. גם אם זה צעד קטן אחרי צעד קטן, העיקר שהכיוון הוא קדימה. הראיונות בעמוד האחורי חשפו בפניי עולם יהודי מגוון שבו יהודים רבים, לא רק אני, מתחברים למורשת שלהם.
מאז אני ממשיכה כמובן לעקוב, אבל יש בי תודה מיוחדת על אותן שנים ראשונות, כשלא היו לי מקורות מידע חיוביים על היהדות, רק מה שסיפרו לי בתקשורת. אז תמשיכו בשליחותכם. אי אפשר לדעת איזה יהודי מגיע לבית כנסת לראשונה ממש עכשיו ולוקח ליד את הגיליון ה־2,000, ואיזו ברכה הוא יכתוב לכם לגיליון ה־3,000…".
9.
מרגש, אה? אותי יותר. אני נשוי לזאת שכתבה את הטקסט הזה. אמרתי לכם שהעיתון שאתם קוראים בשבת בבית הכנסת יכול להשפיע עליכם ועל ילדיכם לדורות?
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
