במחקר שפרסמתי עם נציב שירות המדינה בדימוס אהוד פראוור, עלה כי חלק מהאברכים הנוטשים את הכולל בוחרים בצעד חריף זה בשל תחושת חוסר סיפוק, או חוסר מימוש. לאו דווקא בשל הגורם הכלכלי.
מסקנה זו מתכתבת עם תופעה מוכרת לכל בן תורה חרדי אותה אבקש לכנות, 'המרדף אחרי השטעלע'.
תחושה שעולה אצל לא מעט מאתנו, בוגרי ישיבות וכוללים - אלו ששהו שם לכל הפחות 7 שנים החתונה, כי המטרה 'בסוף' היא לקבל 'שטעלע' [משרה, בעברית] טובה: ראש ישיבה, ר"מ, משגיח, משיב, מק"ק, רב ומגיד שיעור בקהילה מסורתית וכו'.
לכאורה אך טבעי. בטח לאור תוצאות המחקר, אך גם אינטואיטיבית: בן אנוש, כל בן אנוש מעוניין לחוש כי הוא יוצר, תורם ומשפיע על הזולת בעולם.
אלא שמספר תורני שהתפרסם כעת - אבא בם, הרב א' ראבין - עולה רציונל הפוך לגמרי.
הנה מספר ציטוטים מעניינים:
- וכיום השחיתו את היסוד והתכלית של הישיבות והכניסו בעולם התורה "עניין חדש", והוא שצריך 'שטעלע' שיהיה מגיד שיעור, או על כל פנים נושא ונותן באיזו ישיבה, אבל סתם לשבת וללמוד כבר אי אפשר. ועשו מזה "שיטה" עם "פרומקייט", שבלי 'מחייב' לא לומדים, ומשום כך צריך "שטעלע" דרק על ידי זה לומדים כראוי. עניין זה גורם הרס וחורבן בעולם התורה, ואדרבה החינוך צריך להיות שהדבר הכי גדול הוא לשבת ללמוד תורה כל ימי חייו בלי טרדות, ומזה עצמו צריך להיות סיפוק ושמחה [בשם הגרמ"ד הלוי סולוביצ'יק זצ"ל].
- פעם דיבר הגאון רבי אהרן לייב שטיינמאן זצ"ל באסיפה גדולה של מרביצי תורה, ואמר להם בהאי לישנא: דהמגידי שיעור וראשי ישיבות צריכין לדעת דעם כל הכבוד הגדול שיש להם על מה שטורחים את עצמם להרביץ תורה לדור הבא, מכל מקום 'אתם צריכים לדעת ולזכור ש'אברך בכולל' חשוב הרבה יותר מכולכם יחד. ולאחר הדרשה שאלו ראש ישיבה אחד בתימהון... א"כ למה לי להטריח עצמי בלימוד התלמידים יומם ולילה... הרי אני נותן את ה'המפתחות' להרב שטיינמאן ואני אחזור ללמוד בכולל. והשיב לו הרב שטיינמאן בחריפות... דבאמת צודקים דבריך שמן הראוי שאתה תחזור ללמוד בכולל בתור 'אברך' אלא שאני יודע האמת ש'גם בכולל אתה לא תלמד כל כך טוב', שהרי אינך מוכן באמת ללמוד מבוקר ועד ערב בלי שום איזה 'מעמד' ו'שטעלע', ולכן עדיף שעל כל פנים תישאר בחינוך להרביץ תורה לתלמידים.
- כאשר נח נפשיה דהגאון... מתלמידיו של מרן הג"ר אהרן קוטלר התאנח אחד מגדולי תלמידי רבי אהרן לחבירו, 'אוי, חבל שלא הצליח' – רוצה לומר שפתח ישיבה איזה פעמים ולא עלתה בידו כל כך. והשיב חבירו אליו: "וכי לא ידע רוב ש"ס בעיון נפלא"? ענה הלה: "בוודאי", אם כן, שוב שאל אותו חבירו, "אם כן מה הפירוש שלא הצליח? הרי הצליח והצליח". מיד נתחוורו פניו, נלעב ונרתע התלמיד הראשון לאחוריו ואמר, "אוי אוי אוי אתה צודק עד למאד, היאך נכשלתי ונאחזתי בדעות הכוזבות המסתובבות, הרי זה הוא ההצלחה הגדולה ללמוד ולדעת התורה על בוריה" [בשם הג"ר שמואל ישעי' יפה שליט"א].
- ופעם שמע הגראי"ל שטיינמאן זצ"ל באיזה מעמד איך שמשבחים איזה 'ראש ישיבה' על שיש לו 'מסירות נפש' לתורה, ומוסר כל כולו בשביל הצלחת התלמידים, ושאל הרב שטיינמאן וכי אותו פלוני מסכים שיבוא איש אחר, היותר טוב ממנו, שיעמוד במקומו להיות הראש ישיבה? בוודאי שלא, אם כן אין 'מסירות נפש לתורה' אלא מסירות נפש לכבוד עצמו''...
מלבד הוכחה [אחת נוספת מיני רבים, יש לומר] על פקחותו המופלאה של הרב שטיינמן, ציטוטים וארגומנטים נוספים מופיעים בספר זה תחת הכותרת - מעלת 'תורתו אומנותו' ולא לשם 'שטעלע'.
הרציונל ברור, וצריך לומר שגם לגמרי הגיוני. האמונה במצוות לימוד התורה, בחשיבות ידיעתה, בהשפעתה וביחסי הגומלין שלה עם העולם הפיזי משותפת, כנראה, לכל יהודי דתי ולעתים גם שאינו דתי.
מהיכן מגיעה אפוא התחושה כי 'חובת השטעלע' היא חלק אימננטי מתחנות חייו של בן התורה?
