במדינה דמוקרטית מתפקדת, החוק אמור להיות ישים באופן שוויוני לכלל האזרחים. עם זאת, במציאות הישראלית בת-זמננו, תחולתו של החוק נראית כתלויה בזהות האדם כלפיו הוא מופנה, ולעיתים נדמה כי החוק הפך ממצע נורמטיבי מחייב להמלצה יחסית - המופעלת בהתאם לשיוך הפוליטי או החברתי של הפרט.
קבלת סיוע בשכר דירה: מי יכול להגיש את הבקשה ואיך מגישים? • אינפורמטיבי
משה לדור, לשעבר פרקליט המדינה - דמות שאמורה לגלם את פסגת מחויבות שלטון החוק - השמיע לאחרונה קריאה גלויה לסרבנות. אהרן ברק, מי ששימש כנשיא בית המשפט העליון והוביל את התפיסה האקטיביסטית במערכת המשפט, מרמז על מלחמת אזרחים עתידית, תוך שהוא עוטף זאת ברטוריקה של שמירה על "הדמוקרטיה".
משמעות הדברים ברורה: הסרבנות מותרת - כל עוד היא משרתת את הנרטיב הנכון.
כשנשאלים מדוע חרדים אינם מתגייסים, ניכרות שלוש קבוצות תשובה עיקריות:
הקבוצה האידיאולוגית
קבוצה זו – לרוב מזרמים קנאיים, דוגמת נטורי קרתא והפלג הירושלמי – שוללת את רעיון המדינה היהודית הריבונית מלכתחילה. בעיניהם, המדינה הוקמה תוך פגיעה בעקרונות ההשגחה האלוקית, והצבא הוא חלק בלתי נפרד ממנגנון חילוני שיש לדחותו. דרישת הגיוס מהם נתפסת כהתערבות כפויה במרחב שהם מעולם לא הכירו בלגיטימיות שלו.
הקבוצה המרכזית - החרדי ה'ישראלי'
עבור רוב הציבור החרדי, הסירוב להתגייס אינו נובע מדחייה טוטאלית של המדינה, אלא מתחושת ניכור עמוקה ממוסדותיה. הציבור החרדי מזהה כי קיימת הבחנה בין אלו המתקבלים למסלולי שירות יוקרתיים - טייסים, יחידות סייבר, תפקידי פיתוח טכנולוגי - לבין אלו שדוחפים אותם לתפקידי שדה מסוכנים ובלתי מתגמלים. אך בעוד שמסלול הקריירה שמור לברנז'ה, למסלול השירות האמיתי נדרשת תחושת שייכות וביטחון במערכת שממנה אתה בא.
והחרדים אינם זוכים לכך. אדרבא הם זוכים ליחס מפלה ועוין, כדלקמן:
מערכת המשפט והציבור החרדי - בקרב הציבור החרדי שוררת תחושה עמוקה של חוסר אמון במערכת המשפט. שופטים מחליטים לפי מטען תרבותי ולא לפי עובדות. לא אחת נדחו תביעות אזרחיות בטיעונים מופרכים: אם לא הובאה אשתו של התובע כעדה - הרי שמדובר בהסתרת מידע; ואם כן הובאה - מדובר בעדות בלתי אובייקטיבית. כך או כך - תוצאת פסק הדין כבר ידועה מראש. והשוויון בפני החוק הפך לאידיאל תיאורטי ולא למציאות יומיומית. דומה הדבר לאנקדוטה הסאטירית על האריה והדוב, שאינם מרוצים לעולם - אם השפן מגיע עם כובע, הוא מואשם בחוצפה; ואם בלעדיו - בגסות.
השירות הציבורי והציבור החרדי - אינו חף מהבעיות האמורות. על אף קיומו של חוק ייצוג הולם, יישומו בפועל לוקה בחסר, כאשר חרדים נותרים ברובם מחוץ למשרות ממשלתיות - ובפרט לתפקידים בכירים. תהליך המיון, המתיימר להיות מקצועי, הפך בפועל לכלי מיון אידיאולוגי: רק מועמדים שעמדותיהם ותרבותם עולות בקנה אחד עם השיח ההגמוני בממסד, מצליחים לעבור את הסינון.
בכך מתפקד נציב שירות המדינה, הלכה למעשה, כשומר סף אידיאולוגי, המתחזק אחידות רעיונית בקרב מקבלי ההחלטות ושומר על הגמוניה תרבותית צרה. נציב שירות המדינה - הגוף שאמור להבטיח גיוון ושוויון - הפך לשומר הסף של האליטה. לכן נלחם השמאל על שליטתו במינוי זה.
אהרן ברק עצמו, כשנשאל מדוע אין מזרחיים בבית המשפט העליון, השיב: "לא מצאנו מישהו ראוי". תשובה זו הפכה לסמל של תפיסה אליטיסטית המנציחה הדרה תוך מסווה של איכות.
משטרת ישראל והציבור החרדי - האלימות המופעלת כלפי חרדים בהפגנות – שימוש בבואש, סוסים, גז – עומדת בניגוד חריף להתנהלות הרכה מול מפגיני קפלן. מפקדים במשטרה אף הביעו עמדות פומביות המשקפות יחס מפלה – כמו אריה עמית, שאמר כי "הקפלניסטים הם אנשים נפלאים, והחרדים – פראי אדם".
בני התורה – הקבוצה הרוחנית
מבחינת בני התורה, עצם הרעיון של שירות צבאי נוגד את מהות ייעודם. הם מאמינים כי לימוד התורה מהווה נדבך מגן על עם ישראל, במובן הרוחני והקיומי כאחד. תפיסה זו, אף כי זרה לחלק מהציבור הכללי, ראויה להכרה בדיוק כפי שמכירים בקבוצות דתיות אחרות בעולם.
בארצות הברית, לדוגמה, כת האמיש פטורה מגיוס צבאי מזה עשרות שנים, אף בתקופות חירום. המדינה הכירה בכך שהגיוון התרבותי מחייב רגישות ויחס פרטני, לא אחידות כפויה. כפי שכתב פרופ' נויברגר: "דו-קיום אינו נולד מתוך כפייה, אלא מתוך גמישות – לא מלמעלה, לא מלמטה – מהאמצע".
ומה אתם מצפים?
שנשלח את ילדינו לצבא שמפלה אותנו? לשפוך את דמינו עבור מערכת שמגדירה אותנו כאויב מבית? שנמות למען ביסוס שלטון זר (שאינו נבחר) בארץ ישראל?
לסיכום: אם ברצונכם לראות השתתפות רחבה יותר של החרדים בשירות המדינה - לרבות הצבא - התחילו בכבוד. אל תנסו לעצב אותנו בדמותכם. אל תכפו אליטה תרבותית במסווה של ערכי מוסר - והחילו את החוק באופן שוויוני.
אם ואם סרבנות הפכה ללגיטימית – דאגו שהלגיטימציה תחול על כולם. ואם היא אינה לגיטימית – אל תעצמו עין כשהיא משרתת אתכם. כי חברה שבה עבריינות אידיאולוגית נמדדת לפי הדעה – היא חברה שאיבדה את עמוד השדרה המוסרי שלה.
