כדי להבין את הרקע לאירוע הדרמטי של פרשת 'התרגיל המדיח' בחב"ד, שהתפרץ בפסח של שנת תש"נ ואשר פרטיו יתוארו בפרוטרוט, כדאי לגולל ניסיונות פוטש כוחני שהתרחשו שנתיים קודם לכן.
באותן שנים התנהל מאבק על ביסוס ותקצוב מוסדות חב"ד בארץ הקודש. המאבק על תקציבי ממשלה למוסדות העפיל והתגלגל לפתחו של בג"ץ, שם נפסק ברורות, כי לחב"ד - על אף היותה א-פוליטית ונטולת כוח קואליציוני - מגיע נתח ב'תקציבים הייחודיים', כפי שכונו באותם ימים תקציבי המוסדות החרדיים.
מאז ואילך, נהנו המוסדות מתמיכה נאה מידי שנה. בלי עין הרע, היו לא מעט מוסדות ותיקים וחדשים, ובשלב כלשהו - כמדומני החל מהשנה השלישית לקבלת התקציבים - ניתן ל'וועד רבני חב"ד' הכבוד והזכות להחליט איזה מוסד יקבל, וכמה מהתמיכה יוענק לכל מוסד.
את הכספים הממשלתיים קיבל 'ארגון גג', שמסר ל'ועד רבני חב"ד' מידע אודות היקף התקציב שנכנס ולאחר החלטתם, הוא זה שגם ביצע בפועל את ההעברות הכספיות.
והגע בעצמך: כל עוד לא היו תקציבים שהגיעו מקופת המדינה, ותפעול המוסדות חייב התמסרות לגיוס משאבים, כיתות רגליים לתורמים ועמל ויזע עצומים - איש לא חלק על כך, ש"הזכות" הגדולה לעסוק בכך, מסורה ונתונה בידי עסקני חב"ד שנטלו זאת על כתפיהם ועל אחריותם, וגם זכו לסייעתא דשמיא בברכותיו של הרבי לאורך השנים והצליחו לבסס ולהרחיב ולהפעיל את המוסדות בהצלחה שמיימית ובכישרון ותבונה מרובים.
אך מרגע ש"יש כסף לחלק" והשגת הכסף אינה כרוכה בהדרת-שינה ועמל עצום, ביזיונות של 'שנורריות' וחיפוש מתמיד אחר תורמים - הרי שפתאום כלהקת דבורים התנפלו על הזכות להחליט כיצד יש לחלק את העוגה. המעמד 'הרוחני' הבלתי-מידתי העבירם על דעתם. עובדת היותם חסרי כל הבנה בניהול מוסדות וכיצד לקבוע סדרי עדיפויות, גררה בהכרח גם התנהגות חסרת אחריות לחלוטין.
לדוגמה: בשנת תשמ"ח, החליטו הרבנים לקבל את טענת הקיפוח שהופנו אליהם על ידי ארגון 'נשי ובנות חב"ד'. הם שיגרו מכתב ל'ארגון גג' כי יש להעביר לנשי חב"ד תקציב. 'ארגון גג' השיב, כי לא די בהחלטה על הוספת מוטבים, אלא צריך שהרבנים גם יחליטו מהיכן לפנות תקציב עבור ההוספה הזו: ממי להוריד?
הרבנים הגיבו באופן מפתיע ויוצא-דופן: הם אמרו לנשי חב"ד כי יוציאו 'כתב סירוב' נגד 'ארגון גג'. ההחלטה הזו היתה כה מופרכת ומשונה, עד כדי כך שכאשר נשי חב"ד כתבו דו"ח לרבי, הואיל הרבי להשיב להן: "באם כן תדרוש מהרבנים הכתב סירוב ותעביר אלי בפקס'".
לעניות-דעתי, מלבד העובדה שחיפשו כל דרך להציק ל'ארגון גג' ולהציג אותם באור שלילי, היתה ל'וועד רבני חב"ד' גם בעיה: האופציה היחידה שלהם כתגובה ל'ארגון גג' היתה, חלילה, לקחת אחריות ולהכניס ראש לדיון רציני מאיפה ליצור משאבים פנויים עבור מילוי בקשתם. וזאת, קרי: לקיחת אחריות ופעולה הדורשת קבלת החלטות קשות, הם לא היו מסוגלים בשום אופן לעשות.
מעשה בהלוואה ואיום ב'כתב סירוב'
בסמיכות לחג הפסח תשמ"ח, נקלעה רשת 'אהלי יוסף יצחק' רשת בתי הספר של חב"ד, לחובות גדולים מאוד. הם פנו בבקשת הלוואה בסך 150,000 שקלים ונענו על ידי מנחם לרר (אז ראש ועד כפר חב"ד) ושמואל חפר (מנהל סמינר ותיכון 'בית רבקה' בכפר חב"ד ב'), שהסכימו כל אחד להלוות להם מחצית מהסכום - בתנאי ש'ארגון גג' יהיה ערב להלוואה.
ה'רשת' פנתה לרבנים, הרבנים פנו בדרישה ל'ארגון גג': לתת ערבות על הסכום. דא עקא, שכשנה קודם לכן, 'ארגון גג' נתן בעצמו הלוואה נדיבה ל'רשת' - שלא הוחזרה. ההתפתחות היחידה מאז היתה: צבירה מחודשת של חובות בהיקפים גדולים. בפני הנהלת 'ארגון גג' לא היתה ברירה, אלא להשיב לרבנים כי תנאי הכרחי למילוי דרישתם ומתן ערבות להלוואה, היא אם הנהלת 'הרשת' תסכים להיכנס לתכנית הבראה שתייצב את מצבה ותאפשר להתנהל כלכלית בלי חובות ועם יכולת החזרה של החובות הקיימים.
עד מהרה מתפתחת הפרשה לסאגה מבישה במיוחד, שכן הגורם המוסמך ב'רשת אהלי יוסף יצחק' היה לא אחר מאשר הרב דוד חנזין, שבכובעו הנוסף היה חבר דומיננטי ב'ועד רבני חב"ד'. מבלי לחשוב על התמונה הכוללת - חבש הרב חנזין שני כובעים ופנה בדרישה נחרצת מ'ארגון גג' להקצות משאבים נוספים לרשת, ואיים כי במידה ודרישתו לא תמולא - הרבנים יוציאו, איך לא, 'כתב סירוב' נגד 'ארגון גג'.
הרב יוסף גרליצקי (השליח הראשי של חב"ד בתל אביב), שכיהן אז כחבר ב'ארגון גג', פנה אל הרב מרדכי שמואל אשכנזי (רבו של כפר חב"ד באותם ימים) בתקווה שהאחרון יפעיל את מיומנותו הדיפלומטית ויסביר לרב חנזין שייראה מוזר מאוד, ואף לא מכובד, אם הרב חנזין בכובעו כחבר - ואף יושב-ראש בפועל - של 'ועד רבני חב"ד', יוציא 'כתב סירוב' נגד מי שעמו יש לו ויכוח בכובעו השני כיו"ר 'רשת אהלי יוסף יצחק'; מה גם, ש'ארגון גג' מעוניין לסייע, רק מבקש ש'הרשת' תתנהל באחריות, תיכנס למהלך של הבראה ותצא ממערבולת החובות הלופתת אותה ולא מאפשרת לה להתקדם.
התגובה החריפה והמפתיעה, מהדהדת באוזניי עד היום. הרב אשכנזי השיב במשפט הבא: "הגיע הזמן שבית הדין ילחם ב'ארגון גג' ויראה לו אחת ולתמיד מי בעל הבית".
בפרספקטיבה מאוחרת, וממבט שאי אפשר היה להיווכח בו בזמן אמת, ניתן לראות בכל אותן אנקדוטות - ששיקפו הלך רוח ומערכה שהתחממה מתחת לפני השטח בהתמדה ועיקשות - פירות למאמציו של בעל היד המכוונת, שישב ובחש בקדירה, וכל הזדמנות נוצלה על ידו לקידום מאוויו: לשלוט. לסלק כל גורם אחראי העוסק במלאכה ולהחדיר את הסרים למרותו אל עמדות מפתח.
כך או כך, תשמ"ח הסתימה מבלי שבית-הדין נקט בפעולה פומבית למיגור העסקנים הוותיקים.
אך המאמצים לכך לא פסקו אף לא לרגע קט.
אגו"ח תחת מתקפה גלויה
התנהלות זו של 'ועד רבני חב"ד' בענייני כספים נמשכה במלוא עוזה גם בחודשים הראשונים של שנת תשמ"ט.
והנה, החליט מי שהחליט לעלות דרגה: סמוך לחג הפסח תשמ"ט, קיבל הרב אפרים וולף, יו"ר 'אגודת חסידי חב"ד' ובא כוחו של הרבי בארץ, מכתב דרישה מיוסף יצחק אהרונוב, לתשלום 'חוב' בסך 27,000 דולר ש'אגודת חסידי חב"ד' "חייבת" ל'צעירי אגודת חב"ד'.
מחובתי להפנות את שימת הלב לנקודה כאובה במיוחד, שאף היא מצטרפת לתמהיל המבאיש שקדם ואיפשר את משבר תש"נ - וזו, ההתנהלות הפרוביזורית שאפיינה את 'ועד רבני חב"ד'. שערו בנפשכם: במועד בלתי ידוע ומבלי שאף הליך תקין שמאפיין כל 'בית דין' בעולם מתקיים, ללא נוכחות וללא תיעוד, ומתקבל פסק דין המשית על 'אגודת חסידי חב"ד' חוב כספי. איך שלא מסתכלים על זה, אי אפשר להתייחס לכך באמות-מידה של עולם מתוקן. הרי לכאורה ולטענת אהרונוב, כפי שעולה בדיעבד, הרבי נתן 'הוראה' בתשרי תשמ"ט להעניק לצעירי אגודת חב"ד סכום כספי. מה אירע מאז לאורך חמישה חודשים - עד אדר-שני תשמ"ט? לא ברור. ואז, לפי טענת 'ועד רבני חב"ד', התקיים דיון והוחלט על החוב - ומכתב מגיע בערבי פסחים, עם 'פסק דין' שכאמור מחייב את אגו"ח.
אגו"ח, שכן התאפיין בהתנהלות קונבנציונאלית, מתכנס לדיון בנושא בתאריך ה' אייר ומשיב לצא"ח שמאחר והקופה ריקה ואין כרגע כסף, התשלום - אותו אנו מקבלים על עצמנו - ייעשה בהזדמנות האפשרית הראשונה, מיד כאשר ייכנסו כספים.
יש לציין, כי עצם העובדה של 'קופה' באגו"ח לא היתה דבר מובן מאליו: במשך השנים, הארגון שימש כפלטפורמה לפעילות כספית באפיון 'חד פעמי', כגון פרויקטים של בנייה או תמיכות יחידניות שהגיעו למטרה מסוימת, נכנסו ויצאו. לא היתה זו 'קופה' שהכילה כספים, וגם עצם השימוש ב'קופה' אפילו לצרכים יחידניים שכאלו - חזר וניעור מחדש אחרי תקופה ארוכה שבה הדבר לא נעשה. סיבת השימוש-מחדש בפלטפורמת אגו"ח, היתה כתוצאה מהקמתה מחדש של אגו"ח בארצות הברית, בעקבות 'משפט הספרים'.
כך או כך, לאגו"ח לא היה בסיס תקציבי או גורם-מזין שיכניס כסף ודרישה כספית כלפי הארגון חייבה זמן לגיוס הכספים.
ובכל זאת: מכתב או פנייה כלשהי מ'ועד רבני חב"ד' עצמו - לא הגיע לאגו"ח, לא לפני 'הדיון' בשלהי אדר-שני; לא אחרי שהתקבל 'פסק דין' ולא בשום שלב אחר. ההתכתבות בינתיים היא, כאמור, בין אהרונוב לבין הרב אפרים וולף, ולאחר מכן תשובת אגו"ח לאהרונוב בו מודיעים כי בהזדמנות אפשרית ראשונה ישיגו עבורו את הכסף שדרש.
חולפים עוד כמה שבועות, ובי"ג תמוז תשמ"ט מגיע מכתב מאת 'ועד רבני חב"ד' אל הרב אפרים וולף, כיו"ר אגודת חסידי חב"ד, ובו מובעת תמיהה בסגנון חריף, על כך שהתשלום לצא"ח עדיין לא בוצע. המכתב, שכאמור הוא הראשון אי-פעם בנושא שהופנה מאת 'ועד רבני חב"ד' לאגו"ח, נחתם באיום: על אגו"ח לשלם את החוב עד סוף אותו השבוע.
הקופה ריקה? תשלמו מהכיס הפרטי
הרב אפרים וולף, בסגנונו המלכותי והמנומס, מכבד את ועד הרבנים ומשיב כי דבר הכסף הנדרש נדון בישיבת חברי ההנהלה בה' אייר, ולמרבה הצער מאחר ואין לאגו"ח תקציב, אנו ממתינים לכסף ובהזדמנות ראשונה, מיד כשיתאפשר - יועברו הכספים לדורש.
הרב וולף אף מסיים בהצעה ובקשה מהרב יצחק יהודא ירוסלבסקי, חבר ועד הרבנים, שיורה ל'ארגון הגג' לסייע בכך ולהעביר לאגו"ח את הכספים, דבר שיעזור לאגו"ח למלא את הדרישה לתשלום.
וכאן, לנגד עיניי הקרועות מתדהמה, בוצעו שני תהליכים מקבילים - שרק סומא או אדם שדעתו מוטה, לא יבדיל בין חושך לאור: מצד אחד, הנהלת אגו"ח חרף תשובתם הנהירה ואף שקופתם ריקה ומדולדלת לחלוטין - מתמסרים באופן אישי, יוצאים לחפש ולגייס כסף (ולא שהחוב באמת קשור למשהו שתחת אחריותם). ומצד שני, הרב לייבל גרונר ויוסף יצחק אהרונוב, עם חבר מרעיהם, יוצאים בזעקת הקוזק הנגזל. מפיצים שמועה כי "הוצאו כתבי סירוב" נגד אגו"ח; שהנהלת אגו"ח "מסרבת" לשמוע בקול הרבי ולהעביר לצא"ח כסף "שהרבי ביקש" ואפילו בקודש-הקודשים מדווחים כאילו ח"ו אגו"ח מתעלם מבקשות הרבי ומסרב לשלם הכסף.
הגיעו הדברים עד כדי כך, שהרב דוד חנזין פונה אל הרב אפרים וולף ברעיון מבריק: אם אין לכם כסף ב'קופה', שכל אחד מחברי אגו"ח ישלם מכיסו הפרטי סך של 1500 דולר ותעבירו את הכספים "שהנכם חייבים" אל אהרונוב.
בתאריך כ' תמוז - מודיע הרב אפרים וולף לחבריו בהנהלת אגו"ח, כי הסכום, בסך 27,000 דולר - סכום עתק במושגי אותם ימים, הועבר לצא"ח.
לא ייאמן: חברי אגו"ח אכן לקחו על עצמם באופן אישי את התשלום, כאשר כל אחד מהם התחייב על סכום כלשהו עד שגויס בעמל התשלום.
עם העברת הכספים, מחליטה הנהלת אגו"ח להביע קול מחאה. בכל זאת, יש גבול... במכתב הנושא את התאריך כ"א תמוז, מגוללים הם את כאבם בפני 'ועד רבני חב"ד', על התנהלות בלתי מתקבלת על הדעת: על קיום דיונים ללא נוכחותם או נוכחות נציג מטעמם; על הפצת ידיעות כוזבות בפרהסיה כאילו יש 'כתב סירוב' כנגדם; על חוסר ההתחשבות במציאות המוצגת בפניהם לפיה אין כסף בקופת אגו"ח (שמלכתחילה ריקה בדרך כלל) אפילו לא על ידי הפניית בקשה לעזרה אל 'ארגון גג'; על חוסר מתן זמן, לפחות דחייה של כמה חודשים, להסדרת העניין, על הלחץ האישי ומכבש הלחצים שהופעל כנגדם, ועוד.
למחרת, כ"ב תמוז, מתכנס "כבוד בית הדין" של 'ועד רבני חב"ד' ומחליט כי זהו מכתב "חצוף" ויש להוציא 'כתבי סירוב' כנגד אגו"ח. על כל חברי אגו"ח להתפטר מיד, החליטו הרבנים, ולהעניק ל'ועד רבני חב"ד' את סמכות ההחלטה מי ימונה לחבר בהנהלת אגו"ח.
עד כמה נהגו שם בקלות-ראש, תעיד העובדה הפיקנטית ששניים מתוך הרבנים היו הרב בן ציון ליפסקר מערד והרב יוחנן גוראריה מחולון; שניהם, למעשה, כתבו 'כתב סירוב' כנגד עצמם! כי היות וכתבי הסירוב יצאו נגד 'כל חברי אגו"ח', ללא יוצא מן הכלל, הם נמנו בין מסורבי בית הדין שבו הם עצמם חברים.
הרב חודוקוב מתערב - ומכריע
מן הסתם הקורא הממוצע 'איבד' כאן את הרצף הכרונולוגי, אז אסכם את הדברים כהווייתם: בי"ג תמוז מגיע מכתב מבית הדין (לראשונה); שבעה ימים לאחר מכן, בכ' תמוז, הכספים (שגויסו באופן אישי על ידי חברים בהנהלת אגו"ח) הועברו לאהרונוב. היענות שיא לפי כל אמות-מידה. ובכל זאת, לא פספסו ראשי בית הדין את ההזדמנות "להראות מי כאן בעל הבית" והוציאו 'כתבי סירוב' ואף החלטה כי מי שיש כנגדו 'כתב סירוב' אינו יכול לשמש כחבר באגו"ח.
בצערו ובכאבו, פנה הרב אפרים וולף נוכח כל ההתנהלות הזו אל הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב, הסמכות ממנה קיבל הוראות דבר יום ביומו, ומי שגם נשא בתואר יו"ר אגודת חסידי חב"ד העולמית.
הרב חדוקוב ממהר להשיב: אין להתחשב בניסיון ההתערבות הבוטה והבלתי תקין. לא זו אלא אף זו, הרב חדוקוב פונה מיד במכתב חריף ביותר אל הרבנים - ובין היתר כותב להם "ותקבלו האמת לא רק כפי שמקבלים מכל מי שאומר אותו, אלא תתחשבו גם עם מי שאומרו" - כאשר כוונת הדברים ברורה ביותר. שימו לב, עם מי הנכם משחקים! שפיל'ן מיט'ן רבי אליין!
האם זה עזר להפסיק את ההשתוללות? אף לא בצחוק. אותם רבנים לא עצרו לרגע. הם משיבים במכתב מחוצף, בו הם טוענים, כי אך ורק להם מסורה באופן בלעדי האחריות על הנעשה בארץ הקודש.
הרב חדוקוב, המזכיר הראשי של הרבי, נאלץ להשיב וכתב מכתב ברור וחד-משמעי כי הוא בעל הבית היחיד של אגו"ח, ואין להם שום רשות לבצע אף שינוי, לא פרסונלי ולא אחר. רק אז הרפו מטרפם, והתהליך נעצר והתפוגג.
מהיכרותי הקרוב ומניסיוני רב השנים, ומשביבי מידע שאי אפשר לפרטם, יש לי (יותר מאשר) יסוד סביר להניח שהרבי התערב בנקודה מסוימת, ונאלץ להעמיד את הרב לייבל גרונר על מקומו.
רק כך הופסק מחול השדים.
סיומו של ניסיון הפוטש הנוכחי, היה במכתב 'פיוס' שכתב הרב חדוקוב אל הרב אפרים וולף, בזה הלשון: "שמחנו להתבשר שלמרות ה'הפחדות' במטרה להוציא ממנו עניינים השייכים לאגודת חב"ד, הנה בעזרת ה' יתברך עומד כת"ר בחזקה בהניסיון ושומר הוא באמונה שלא למסור למישהו בלי רשותנו דברים שהבעלבתישקייט עליהם שייכת לגמרי לאגודת חב"ד העולמית. ואגב הננו להעיר כי בכלל הסמכות על כל סניפי אגודת חב"ד בכל מקום שהוא מסורה כמפורסם לועד העולמי דאגודת חב"ד".
על החתום במכתב זה: "ועד העולמי דאגודת חב"ד, הרב ח.מ.א. חדקוב, יו"ר".
מעשה שטן
בחרתי לפרט באופן כה מדוקדק שניים מתוך ניסיונות הפוטש, שהתרחשו בשנים שקדמו לפסח תש"נ - בכדי להפריך את התודעה השגויה כאילו 'פרשת תש"נ' מתחילה בתש"נ, וכי היא קשורה להתנהלות עסקניה המסורים של חב"ד על רקע ניסיונו הכושל של שמעון פרס להרכיב ממשלה, בניגוד לדעת הרבי.
ידע כל פעול - שאף פרט בהתנהלותם המסורה של עסקני חב"ד לא נעשתה מבלי שהתקיים "אתה פעלתו" על ידי הרבי; ויבין כל יצור - שכל פגישה, כל התקדמות וכל פרט קטן כגדול בקשרים בין חב"ד לבין פרס ואנשיו, ובין חב"ד ובין מפלגת אגודת ישראל, התקיים באופן של "אתה יצרתו" על ידי הרבי.
אחת היתה מגמתם של עסקני חב"ד הוותיקים: מסירות אבסולוטית לשליחותם, כמייצגי הרבי ועושי דברו. הם עמדו על המשמר ועשו זאת בכל צורה ודרך ואף זכו לייצג נאמנה את הרבי, ואין ספק בכך שבמו ידיהם "בנו" את הרפרטואר המלכותי של שם ליובאוויטש - שהיה שם נרדף לערכיות, הלכה, אידיאולוגיה צרופה ואיתנה, בלי שטיקים ובלי פוליטיקה.
גם לו היתה טרוניא כלפי התנהלות כלשהי - נניח שמישהו היה רוצה לברר זאת, לטעון שהעסקנים טועים; יש דרך. בפועל איש לא ערך אף בירור מינימלי מתבקש כלפי שום דבר.
מה כן נעשה, פעם ושוב פעם - פעם כלפי 'ארגון גג' ופעם כלפי 'אגודת חסידי חב"ד', פעם כלפי 'הנהלת המוסדות' ופעם כלפי העסקנים הציבוריים? מה שנעשה ללא הרף היה, חתרנות וניסיונות פוטש, להבאיש ריחם, ליטול מסמכויותיהם, להעבירם מתפקידיהם וממעמדם ולמנות אחרים תחתם.
הניסיונות כשלו פעם ופעמיים ושלוש, אך מעשה שטן הצליח לבסוף, באמצע שנת תש"נ. האם זה בגלל שהעסקנים סרחו פתאום? חלילה וחס מלהעלות דבר כזה על הדעת. ויתירה מזו: אפילו בשעת מעשה, לא נערך אף דיון של 'בית דין' כלשהו, המברר ומוכיח טיעונים שכאלו.
כל מה שהיה אז, כפי שניסו לעשות קודם לכן, לא היה אלא מעשה מחושב, פרי עמלו של הרב לייבל גרונר ששוב ניסה, אך הפעם הצליח, להוציא לפועל תכנית עליה עמל ביזע החל משנת תשמ"ז: פוטש מדוקדק, שכלל הדחה וחיסול ממוקד לעסקנים, אישים שמסרו את נפשם ואת חייהם למען הרבי וענייניו, וחטאם התחיל והסתכם בכך שלא סרו למשמעתו או כפופים למרותו של 'המזכיר', ולדידו הם "עמדו בדרכו".
כמובן, את הסיכול הממוקד אי אפשר היה להוציא לפועל אלמלא הצליח לגייס לשורותיו את עושי דברו: אהרונוב, שביקש מלוכה ובדרך זו הצליח להשתלט על ממלכת חב"ד דה-פקטו.
לשם כך, הוא מונה למנכ"ל צא"ח בשנת תשמ"ז: היה מי שסימן מטרה מאז ופעל ללא ליאות לקידום 'המשימה' משם ואילך. הוא, וחבר מרעיו, פקידיו וסייעניו, הסתייעו בעמיתיהם מקרב 'ועד רבני חב"ד' - שבעיקר היו אנשים חלשי אופי, פחדנים שלא ידעו לומר 'לא', ואף נעדרי מינימום של יכולת מנהיגותית או ידע-הלכתי ועשו ככל אשר ציוו אותם מבלי להפעיל את אונת מוחם.
פרק ראשון:
סודות של 35 שנה נחשפים לראשונה: 'התרגיל המסריח' שטלטל את חב"ד
פרק שני:
פגישות חשאיות נחשפות, 'חבית חומר הנפץ' מתפוצצת - ונפילה למלכודת סבוכה
פרק שלישי:
כשעודד בן עמי שאל את הרבי: "אז רצוי שמר שמיר יהיה ראש הממשלה?"
פרק רביעי:
השבועה של שרון והעָרֵב המסתורי: שיחה דרמטית ורוויית רגש עם הרבי
פרק חמישי:
האדמו"ר מויז'ניץ כואב ושבור מאוד, א שטאך אין הארצן ל'מועצת'
פרק שישי:
ר' לייבל, אמרתי כששבתי מ-770, מצבנו לא טוב. עליך יהיה לתת אתנן
