1.
ושוב מסכת חדשה בדף היומי. נראה לכם שרק לפני רגע כתבתי על כך? אתם צודקים. מסכת מכות שמאות אלפי לומדים בעולם היהודי מסיימים השבוע היא אחת הקצרות בש"ס. וגם מסכת שבועות, שנתחיל בשעה טובה ומוצלחת בסוף השבוע הזה, היא מסכת קצרה: רק 48 דפים. מסכת קצרה היא הזדמנות לצרוב בך סוף סוף חוויה של הצלחה. אתה יכול להתחיל משהו וגם לסיים. ומי שטועם טעם של הצלחה, מקבל מוטיבציה ואמונה ביכולות שלו. זה דבר גדול מאוד.
2.
ויש עוד משהו שנותן לי מוטיבציה מיוחדת במסכת החדשה: הלימוד שלה מתחיל בה' באייר. שמעתי פעם מאברך שלמד בשעתו בישיבת כרם ביבנה, שביום העצמאות הוא וחבריו רצו לצאת מהישיבה לאיזה בילוי או טקס, הוא כבר לא זכר לאן, אבל הוא מאוד זכר מה אמר להם ראש הישיבה המיתולוגי הרב חיים יעקב גולדוויכט.
מה זה יום העצמאות? יום שבו אנחנו מודים על החסדים הגדולים שבהקמת מדינת ישראל, הוא אמר. נו, האם יש דרך יפה יותר להודות לקדוש ברוך הוא על הניסים הגדולים שעשה עימנו מאשר ללמוד תורה ביום הזה בישיבה בארץ ישראל?
הרב גולדוויכט אמר את זה לתלמידיו לפני עשרות שנים, וגם מאז שאותו אברך סיפר לי את הדברים חלף כבר זמן רב, אבל בכל שנה ביום העצמאות אני נזכר בהרגשה הפשוטה והטבעית הזאת של הרב גולדוויכט. בעיקר כשאני רואה את המודעות השונות על "יום שכולו תורה" עם אינספור שיעורים בכל רחבי הארץ.
יש כאלה שחושבים אולי שזאת הדרך של כל מיני בתי כנסת, או של רבנים, בעיקר מעדות המזרח, שלא גיבשו עד הסוף את דעתם על יום העצמאות, לחמוק מלחגוג ביום הזה. אבל האמת הפוכה: זאת הדרך המדויקת והיפה ביותר לחגוג את היום הזה. צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל.
3.
והשנה יש עוד סיבה להוסיף בלימוד תורה ביום העצמאות: לטהר קצת את האוויר של ארץ הקודש. לא מעשן המנגלים, אלא מהרוח שעולה מהטקס הממלכתי והמרכזי של מדינת ישראל.
האמת שכבר שנים שאני לא מבין איך הטקס הזה נחשב אצל רבים כל כך לב הקונצנזוס: למה? כי מוקירים בו תודה לאנשים שתרמו לחברה הישראלית בשנה האחרונה? יפה מאוד. כל הכבוד. באמת. אבל מה לגבי יתר האירוע, תכניו, ריקודיו ומלבושיו? לפעמים מתעוררים געגועים לימי התום של להקת בת שבע וסערת "אחד מי יודע".
מה לאירוע הזה ולמי שמציינים את היום הזה בהלל ובהודיה לקדוש ברוך הוא "אשר גאלם מיד צר, ומארצות קיבצם ממזרח וממערב מצפון ומים", כלשון פרק התהילים הפותח את תפילת ערבית ליום העצמאות בבתי הכנסת השונים ברחבי הארץ, בדיוק כשהכרוז בהר הרצל מציג כפי שמציג (זוכרים מהטקסים בשנה שעברה?) את יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה שנכנס לרחבת הטקס.
אה, אולי העובדה שמביאים את הזמר המצליח ביותר של התקופה, שבשנים האחרונות, ברוך ה', הוא תמיד דתי או חוזר בתשובה והשיר שלו רצוף אהבה ואמונה? שכוייח.
אבל יש שיר, למעשה המנון, שלא מתחלף בטקס הזה כבר עשרות שנים: "אנו נושאים לפידים". שיר שכולו כפירה בה' ובחסדיו ברוח הציונות החילונית הישנה. השורה המפורסמת ביותר היא "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו!" אבל בהמשך השיר יש גם התייחסות מתריסה לציווי האלוקי לא לעלות להר סיני. כן כן. והשיא הוא כפירה בבריאת העולם: "בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור!". קראתי כמה ניתוחים ספרותיים לשיר הזה ולמסרים שלו. אם לסכם אותו במשפט אחד: בשלטון הקדוש ברוך הוא אין אנו מאמינים!
מעניין לאיזה שר יהיה אומץ להחליף את השיר הזה, שכל כך לא מבטא את הרוח של רוב עם ישראל. בטח לא מאז 7 באוקטובר, וקריסת קונספציית "כוחי ועוצם ידי". אני יודע למי לא יהיה אומץ: לשרה מירי רגב. ראינו איך היא "איזנה" את הבחירה בבן שפירו ה"שנוי במחלוקת".
4.
אגב, עשיתי השבוע תחקיר קטן על האיש שכתב את השיר המדובר. קראו לו אהרן זאב. הוא היה משורר וסופר שגדל בעיירה בפולין, עלה לארץ בשנת 1925, התיישב בדגניה, ואז בתל אביב, היה בין מקימי 'בית החינוך לילדי עובדים' (אחד מתלמידיו מאותם ימים היה יצחק רבין). עם קום המדינה מונה זאב לראש "מחלקת התרבות" של צה"ל, ממייסדי חיל החינוך ו"ממעצבי דמותו ודפוסי עבודתו". לימים מונה לכהן כקצין החינוך הראשי של צה"ל.
בספר "גלי צה"ל מדברים מהשטח" שכתבו רפי מן וציפי גון-גרוס ומתעד את תולדות התחנה נכתב: "גלי צה"ל נולדה במדינת ישראל שעסקה באותם ימים בקליטת גלי העולים. ביום שבו החלה התחנה לשדר, בישרו העיתונים על סיומו של מבצע 'מרבד הקסמים', אשר במסגרתו הובאו ארצה כחמישים אלף עולים מתימן… אהרן זאב, ראש ענף הסברה והשכלה באגף כוח אדם במטכ"ל, ראה בתחנה כלי מצוין שיסייע לצה"ל במשימת החינוך שקיבל על עצמו בעיקר בקליטת עולים". אתם מבינים על אילו עולים מדובר, מאילו בתי גידול, עם איזו אמונה טהורה, ומהי "משימת החינוך" המבוקשת.
עוד מצוטט שם זאב כמי שאומר: "רמתו הנוכחית של ציבור החיילים מחייבת גישה חינוכית מיוחדת, המבוססת על הסברה והשכלה, המוגשת בדרכי עקיפין, ובצורה מושכת ומשעשעת".
וואו. מה שנקרא, גזיזת פאות רדיופונית. מדהים איך למעלה מ-75 שנה אחר כך, הן חיל החינוך והן גלי צה"ל מצליחים לשמר את המורשת הזאת, דור אחרי דור, למרות כל השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית.
5.
ומחיל החינוך של אלוף משנה אהרן זאב לחיל החינוך של רבי מאיר שפירא מלובלין. קיבלתי המון תגובות נלהבות על אפליקציית 'יומי' המאוד מושקעת שעליה המלצתי כאן בטור ההוא בחום רב, ואני ממליץ בחום עוד יותר רב אחרי שלמדתי איתה את כל מסכת מכות. זה באמת עולם אחר. לדעתי היא ממש מהפכה בעולם הלימוד. לא פחות. אבל המייל הבא החזיר אותי דווקא לגמרות הגדולות והישנות. אתם יודעים, אלה עם הריח.
"שלום ידידיה. שמי אלי, אני מתגורר בירושלים. לפני כשנתיים אבי נפטר. הוא היה איש של פעם, בן יחיד להורים ניצולי מחנה ההשמדה אושוויץ. אבי למד את הדף היומי, ולשמחתנו הספיק לסיים את הש"ס. לאחר פטירתו, החלטתי למסור את הש"ס שהיה ברשותו. כבר קבעתי עם מישהו למסירה. ואז נתקלתי, אינני זוכר איפה, בטור שלך לגבי הדף היומי. ואמרתי: יאללה נתחיל. התנצלתי בפני אותו אדון, והוא קיבל זאת בהבנה.
"ומאז אני יושב ולומד. להגיד לך שזה שינה את חיי? בהחלט כן. אני לומד שבעה ימים בשבוע, באהבה גדולה, ברצון עז. דומע בסיום מסכת… יושב עם אשתי בשולחן השבת ומדבר איתה על סוגיות שלמות. ואני לא פתחתי גמרא יותר מ־30 שנה. מימי הישיבה התיכונית. אז תודה גדולה לך!".
6.
הודיתי לאלי על המכתב המרגש (וגם הודיתי לקדוש ברוך הוא ששולח לי למייל אנשים עם סיפורים כאלה מרגשים), בירכתי אותו על הסיום, ושאלתי אותו שורת שאלות: מי אתה? באיזו מסכת התחלת? איך עוברת עליך חוויית הלימוד? ביקשתי גם לשמוע עוד קצת על הבעלים הראשון של הש"ס, הלוא הוא אביו. והוא ענה: "אני עדיין טירון. התחלתי בקיץ שעבר במסכת בבא בתרא, ואז מסכת סנהדרין, ועכשיו מסיים מסכת מכות. הגמרא היא חלק מהפק"ל שלי. בכל מקום, בכל מסע, היא איתי.מצאתי את עצמי דומע בסיום המסכתות (ואני אשכנזי, אנחנו לא דומעים בקלות…). אני לא הדתי הכי גדול, ולא מתיימר להיות, חשוב לי שאנשים ידעו שהגמרא זה עולם ומלואו, היא מרגשת, לפעמים משעשעת, היא מותחת, היא הכול.
"מי היה אבא שלי? יהושע רוזנבאום ז"ל. נולד בגרמניה לאחר המלחמה. עלה לארץ באוניית מעפילים, ציוני אמיתי, דומע כשרואה את הדגל. נלחם ברוב מערכות ישראל, ששת הימים, ההתשה, יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה. אוהב אדם והמדינה. היה ממקימי שיעורי הדף היומי בבית הכנסת במקום מגוריו בכפר סבא. בכל יום, בחורף, בקיץ, הוא היה הולך ללמוד. לשמחתנו הספיק לסיים את הש"ס ולהתחיל אותו מחדש.
"לפני כשנתיים נפטר ממחלה, ואמא שלי, שתבדל"א, ביקשה שאמסור את הש"ס. פרסמתי, כמות הפניות שקיבלתי הייתה מטורפת. אמרתי: מה הם יודעים שאני לא? ואז באמת, כמו אות משמיים, נתקלתי במאמר שלך. לקחתי את הגמרא, פתחתי… אבי ז"ל היה יקה, ולכן הוא כתב בכל תחילת עמוד את תאריך ההתחלה ותאריך הסיום של התקופה שבה למד את המסכת. אמרתי: ננסה. והנה אני כאן. אמי, שהיא סיעודית מלאה, מרותקת למיטתה, כשהיא רואה שאני נכנס לחדרה עם הגמרא - עיניה נוצצות.
"אז באמת מכל הלב תודה רבה. אין לך מושג כמה אני מודה. מאחל לעצמי שאזכה לסיים את הש"ס (זה לא ייאמן איך חלומות עוברים עדכון גרסה). אלי".
7.
"אמן!" כתבתי לו בהתרגשות בדואר חוזר. וגם ביקשתי, אם אפשר, תמונה של מסכת מכות, זאת שהוא מסיים השבוע, מתוך הש"ס הישן של אביו המנוח. חשבתי שזה יהיה מרגש לפרסם את כתב היד של אביו, ואולי גם שלו, עם ציון התאריך שבו הוא זכה להתחיל ללמוד ולסיים את המסכת. והוא ענה: "לצערי, אני לא יכול לצלם את מסכת מכות. זו גם מעשייה… המסכת הזאת חסרה בש"ס שקיבלתי בירושה. מסתבר שאבי ז"ל נתן אותה למישהו שאינני מכיר כדי שיוכל לשבת ללמוד עם בנו".
אז אם מישהו מכם נתקל במקרה בגמרא ישנה, מסכת מכות, עם תאריך התחלה ותאריך סיום בכתב יד מסודר של יקה – תדעו שהיא שייכת למישהו שלא מתכוון לוותר עליה כל כך מהר. והשיב לב גמרות על בנים.
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
