ביום העצמאות, בעוד סמלי הריבונות ממלאים את המרחב הציבורי, רבים חשים תחושת זרות עמוקה.
מתחולל נתק ממשי בין הפולחן הלאומי לבין מציאות החיים של רבים מאזרחי המדינה. אנו אולי חופשיים לקיים טקסים, אך איננו חופשיים באמת לחיות. החירות, אותה אבן יסוד במשטר דמוקרטי, הפכה למושג אליטיסטי, מצומצם, ולעיתים אף מיתוס מתעתע.
הרוב הדמוקרטי מוצא את עצמו משולל זכויות שמטבען אמורות להיות בסיסיות: חופש ביטוי, הזכות להפגין, שוויון בפני החוק ותחושת ביטחון אזרחי. אלו הפכו למטבעות תלויי הקשר פוליטי. מדינה שהושתתה על עקרון הכרעת הרוב, הפכה למרחב שבו דווקא הרוב חש נרדף, מושתק ומופלה. השליטה המעשית הועתקה למוקדי כוח חוץ-פרלמנטריים: תקשורת, מערכת המשפט ועמותות אקטיביסטיות.
החירות להתבטא
חופש הביטוי הפך לסלקטיבי. כאשר אנשי ימין מביעים עמדות פוליטיות, התגובה הממסדית - לעיתים פלילית - היא מהירה, נחרצת וחסרת פרופורציה. דמויות ציבוריות כהרב יצחק גינזבורג וח"כ לשעבר מיכאל בן ארי שימשו דוגמה לאופן שבו אמירות מילוליות גולשות לכדי אישומים פליליים.
מנגד, כאשר מתבצעים מיצגים קיצוניים ואלימים מן הצד הפרוגרסיבי - כגון גליוטינות ודימויי אלימות פוליטית - מתקבלות תגובות סלחניות עד אפתיות בשם "חופש הביטוי".
החירות להפגין
חופש ההפגנה הפך למותרות פוליטיות. חסימות שיטתיות של אמצעי תחבורה, שערים מרותכים בכפר מימון ושימוש באמצעים לפיזור הפגנות, הפכו לפרקטיקה מוכרת כאשר ההפגנות מגיעות מן הצד ה"שמרני".
לעומת זאת, כאשר פעילי שמאל קיצוני שורפים צמתים או תוקפים אנשי כוחות ביטחון - אלה מוצגים כגיבורים אזרחיים, והיועצת המשפטית אף מציינת כי "אין מחאה אפקטיבית ללא הפרעה לסדר הציבורי".
החירות לבחור ולהיבחר
העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של שלטון העם הופך לאות מתה. אמנם מתקיימות בחירות, אך עיצוב המדיניות מתבצע בפועל במסדרונותיהם של מוסדות בלתי נבחרים.
הבוחר אינו אלא צופה ביציע. השחקנים האמיתיים - שופטים, יועצים משפטיים ועמותות חוץ-ממשלתיות - קובעים את מהלך העניינים.
החירות להישמע בבית המשפט
המערכת המשפטית, הפכה מזמן לזירת כוח שממנה מודרים קולות מסוימים. עתירות ציבוריות של עמותות שמאל מתקבלות, נדונות ומתפרסמות בליווי סיקור תקשורתי אוהד - ולעולם אינן מחויבות בהוצאות.
לעומת זאת, עותרים המזוהים עם הימין נדחים על הסף, מבלי להישמע. כך מוסט שיח הזכויות הציבוריות לתוך מערך של סינון אידיאולוגי.
החירות לשרת בכבוד
נחלקת על בסיס פוליטי. כאשר אנשי ימין סירבו להרוס את בתיהם במסגרת תוכניות מדיניות - הם סולקו והוכפשו.
לעומתם, טייסים שמסרבים לשרת במסגרת הכרעת הרוב הדמוקרטי - זוכים להאדרה כ"מצפוניים" וגיבורי דמוקרטיה.
החירות להגנה משלטון אלים
כאשר אזרחים חווים אלימות מצד רשויות אכיפת החוק - והמערכת מגינה על התוקפים - נשמטת תחושת הביטחון האזרחי. המקרה של חיים מזרחי, שהותקף באכזריות בידי שוטרים במסווה של אנרכיסטים, או של הילדה זיסי שנפגעה מרימון הלם - ממחישים את הקריסה.
מנגד, כאשר שוטר עוצר אנשי שמאל בהפגנה מסוכנת - מפקדו נחקר באזהרה ועתידו המקצועי בסכנה. האכיפה הפכה ממערכת צדק - לכלי פוליטי.
החירות לעיצוב החיים
הפערים החברתיים-אידיאולוגיים מיתרגמים למסלולי חיים מנוגדים. מרבית העם נשלח למסלולי שירות צבאי תובעניים ולעבודות שחורות - בעוד בני האליטה מובלים למודיעין, לתפקידי ניהול בהייטק, לתקשורת ולמשפט.
מדובר לא רק בהפרדה תפקודית – אלא בכתיבת נרטיב שונה לכל מגזר.
החירות לשוויון בפני החוק
החוק נאכף בצורה בררנית ובלתי שוויונית. מסיתים ואלימים מהשמאל הפוליטי נהנים מחסינות דה-פקטו.
לעומת זאת, מחאה מן הצד השמרני - גם אם לא אלימה - זוכה למעקב, העמדה לדין והוקעה ציבורית. החוק חד כלפי מיעוט אחד - ורופף כלפי מיעוט אחר.
החירות לפרטיות
התפוררה לחלוטין. כאשר רשות ביטחונית מסרבת לעקוב אחרי אנשי שמאל בשל "קו אדום מוסרי", אך במקביל מרגלת באמצעים טכנולוגיים מתקדמים אחרי אזרחים מן המחנה הלא נכון - המדינה חוצה קווים מסוכנים.
חוקים נרמסים, וחקירות מושתקות. החשד כלפי האזרח הפך לברירת המחדל.
כאשר הרוב פוחד לדבר, להפגין, לחיות על פי אמונתו או לשמור על פרטיותו - מדובר במשטר של דיכוי מוסדי, לא בריבונות עממית.
וכשנשיר ברעד "להיות עם חופשי בארצנו" - עלינו לשאול בכנות: מי באמת חופשי כאן? כי אם החירות איננה שייכת לכולנו - אז אולי לא נותר אלא רק לבכות.
