בכל תולדותיה של חסידות חב"ד בארץ-הקודש, לא אירע משבר חריף וכה חמור כמו משבר 'התרגיל המסריח' של שנת תש"נ.
אולם טעות לחשוב, שהר הגעש שהתפרץ ושפך לבה רותחת על ראשי חב"ד ומוסדותיה בעיצומו של חג הפסח של אתה שנה - הופיע אז משום מקום כמו "פתקא דמשמיא נחית".
טועה גם מי שסבור, שהסיבה לאירועי תש"נ באספקלריא החב"דית, נבעו מאירועי תש"נ בשדה המערכה הפוליטית. הקשר הוא טכני בלבד: הזדמנות שמצאו בעלי עניין ובעלי לשון, לקפוץ פנימה ולנתץ ולהרוס כל חלקה טובה בכדי להמציא את עצמם ולטפח את אישיותם ומעמדם.
יתירה מזו: לאירוע הדרמטי שהתפרץ בפסח תש"נ ואשר פרטיו יתוארו בפרוטרוט - קדמו 'רעשי רקע' ו'רעידות-אדמה', שכבר בשעת מעשה מי שהיה עד להם וחווה אותם, יכול היה לצפות ולשער עד כמה הינם מנבאי רעות.
לשם הבנת המציאות כהווייתה, שומה עלינו לסקור בתמצית כמה נתונים עובדתיים הידועים לכל בר-בי-רב.
כתובת מובהקת ובלעדית
מאז ומקדם האיש שניהל את מזכירות הרבי מן המסד ועד הטפחות, היה הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב, יהודי שניחן באישיות דגולה וכישרונות ברוכים - והיה מסור ונתון לרבי בכל נימי ליבו ונפשו. כה מסור, עד שלא היה אף הגה שיצא מפיו של הרב חדוקוב, שלא התייחסו אליו כאילו נאמרו מפי הקודש ממש. כל הוראה, אמירה או שאלה שנשאלה על ידי הרב חדקוב או נאמרה בשמו - כמו הושמעה מפי הרבי עצמו.
מעודי ולאורך כל השנים, זכיתי להיווכח בכך באינספור הזדמנויות ואי-אפשר היה שלא להתפעם מול העוצמה המקודשת והמרתקת הזו. לעניות דעתי, הרב חדוקוב ניהל בשם הרבי את ממלכת חב"ד בצורה מושלמת. כל המוסדות על ראשיהם ובכיריהם, בכל מקום על פני הגלובוס, ראו בו כתובת מובהקת ובלעדית אליה יש להגיש כל שאלה הממוענת לרבי, והוא היה המוקד האנושי ממנו בקעו בזו אחר זו הוראות הרבי לכל פרטי פרטיהן, ללא עוררין.
הרב חודוקוב בחכמה בלתי מצויה ובתבונה אדירה, ידע להכיל טעויות ומשגים שעשו עסקנים במדינות שונות, ידע להעביר מסרים חריפים מפי עצמו ולהסתיר את העובדה שהן הגיעו מאת הרבי; לעולם לא הסית עסקן בעסקן וכדומה. הגבולות היו ברורים לכל אחד מהעסקנים והרב חדוקוב עמד על משמר הגבול.
איש לא יכול היה לעבור את גבולות הסמכות שניתנה לו ומרחב הפעולה שלו. רכילות לא היתה קיימת אצל הרב חודוקוב – היא לא תפסה מקום כלל. מעולם לא יכולת לשמוע מפיו לשון הרע על עסקן אחר. דומה, כי בכך היה תלמידו הקרוב ביותר של הרבי.
לעולם, אף לא פעם אחת לאורך עשרות שנים, לא שמעתי מפיו השמצה כלפי יהודי אחר – וכל מי שזכה לעבוד בקודש בשירות ממלכת ליובאוויטש יעיד כמוני, שגם לספר לו לשון הרע על עסקן אחר היה קשה מאוד, עד בלתי אפשרי.
'לכבוש' את השטח
במזכירות חל מפנה באמצע שנות ה'ממים' כאשר ר' לייבל גרונר, איש עם אמביציה אינסופית, גמר אומר בלבו להתערב גם בנעשה בשדה העשייה החב"דית בארץ-הקודש. לדעתי, מטרתו הסופית הייתה 'לכבוש' את השטח ולהחליף את הרב חודקוב [-שכבר היה בשנות ה-80 שלו], כמי שמנהל בעצמו את המוסדות ולמעשה את חיי ליובאוויטש על ידי עושי דברו הסרים למשמעתו. דומה, כי ארץ ישראל נבחרה על ידו ראשונה, מאחר ובשונה ובשונה משאר מוסדות חב"ד ברחבי העולם קיימים בה מוסדות רבים שנוהלו על ידי יותר מהנהלה אחת – ולן קל יותר היה \לאתר פרצות ולהשיג באמצעותן שליטה, חלקית או מלאה.
ניסיונו המוחשי הראשון להכניס-רגל ולהכפיף תחת מרותו את הנעשה בארץ-הקודש, היה כאשר בשלב כלשהו החל לנהל שיחות טלפון ממושכות ויזומות מצידו, למשרד הישיבה בלוד, ש(כפי שתואר בפרק אחר) היה מעין 'כתובת' מובהקת ומייצגת.
מי שקיבל את אותן שיחות טלפון וניהל עם ר' לייבל גרונר שיחות ארוכות וממושכות היה ידידי ר' ברקה וולף. השיחות שהחלו כהתעניינות בתואנה טכנית כלשהי, גלשו עד מהרה לפרטים ופרטי-פרטים. ר' לייבל פשוט ביקש להכיר את המפה לפרטיה, ללמוד ולהתוודע במידה רבה ככל האפשר לאינפורמציה פנימית על הנעשה בשגרה היום-יומית במוסדות ובעשייה החב"דית בארץ ישראל.
אודה: מיד כאשר שמתי לב לתופעה החדשה הזו, חשדתי כי מאחוריה מסתתרת סכנה וכי זו ראשיתה של מזימה בלתי ברורה. אני זוכר היטב כיצד הזהרתי את ברק'ה ידידי מפני השיחות נטולות הדיסטנס הללו; לא ידעתי מה באמת המגמה ומה עומד מאחורי הדחף של האיש לשוב ולהתקשר מעבר לים ולסחוט עוד ועוד ידיעות קטנות מהנעשה במוסדות, אך חשתי שטוב לא יצא מכל זה. לצערי, ברק'ה לא שעה לקריאתי להפסיק את העניין - פשוט לא היה לו נעים לעשות זאת.
שילוב 'פרצופים' חדשים
בשלב מסוים, ככל הנראה, ר' לייבל גרונר נוכח לדעת כי מכאן לא תצמח ישועתו. הוא הבין, שבכדי להתקדם לעמדת שליטה, עליו לחולל שינוי פרסונלי, לגייס חיילים ולמעשה לבנות 'עסקונה' חדשה שתחתור תחת העסקנים הקיימים. רק כך, ידע, ישיג מצב שבו אנשים מהארץ יחושו מחויבים אליו ומצידם יקפידו לעדכן ובהמשך אף לקבל הנחיות ממנו ולמסור דיון וחשבון אך ורק אליו בלבד.
עד מהרה הוא זיהה אדם מתאים ופרש עליו חסות וזה היה השלב בו גרונר החל, בהתמדה ובעקביות, לטפח את יוסף יצחק אהרונוב, תוך שהוא מועידו להיות האיש שלו בישראל.
כשמתבוננים רטרואקטיבית בכל מה שהיה מאז, חובה לקרוא לילד בשמו. עצם קיומם של הרב אפרים וולף, בא כוחו של הרבי בארץ הקודש, וכל העומדים לימינו, היה לצנינים בעיני ר' לייבל גרונר. הוא חיפש אנשים שיסורו למשמעתו מבלי לסור ימין ושמאל ללא דברו המפורש.
באהרונוב הוא ראה את הדמות ההולמת לכך.
נדבך נוסף במערכת, היה הרב מרדכי שמואל אשכנזי, רבו של כפר חב"ד.
הרב אשכנזי שניחן בתבונה וכישרון והיה החריף מבין רבני חב"ד הפוליטיים בתקופה המדוברת, הצליח לגרור אחריו את יתר הרבנים, בהימצא שעת הכושר, ובצוותא עם ר' לייבל גרונר גם הם ששו אלי-קרב.
ר' לייבל גרונר הבין, שבכדי להכשיר את הקרקע יש צורך בשני דברים: תחילה, יש להבאיש את ריחנו בקודש פנימה. פשוט להשחיר כל פעולה, לטפטף נטפי רעל, להמעיט ולמוסס את מהימנות העסקנים הפעילים בשירות הרבי, ולהכשיר בכך את הקרקע לשילוב פרצופים חדשים. שנית, לבנות ליוסף יצחק אהרונוב מעמד ופרסטיז' שיאפשרו את המלכתו כמנהל חב"ד בארץ הקודש.
הוא המתין לשעת כושר, וזו אכן נקרתה עד מהרה.
למיטב ידיעתי, ההזדמנות הראשונה להבאשת ריחינו – הייתה בעקבות מעמד סיום הרמב"ם השני.
כישלון גורלי ב'יד אליהו'
מאז שחולל הרבי את תקנת לימוד הרמב"ם היומי, נטל על עצמו ארגון הגג של מוסדות חב"ד בארץ הקודש את ארגון סיומי הרמב"ם. המעמד הראשון נערך בחול המועד פסח תשמ"ה ובו נטלו חלק אלפים רבים מקרב היהדות החרדית, בראשות האדמו"ר בעל הלב שמחה מגור זצ"ל. היתה זו פעם ראשונה בה חסידות חב"ד ערכה מעמד לקהל הרחב של שומרי התורה והמצוות ונוכחותם המאסיבית של אלפים מקרב מי שאינם נמנים עם חסידי חב"ד עוררה רושם עצום.
לקראת סיום הרמב"ם השני, הוחלט בהנהלת ארגון הגג להעלות רף ולקיים את המעמד בהיכל הספורט 'יד אליהו' בתל אביב. הייתה זו הפעם הראשונה שהיהדות החרדית בכלל וחב"ד בפרט ערכה מעמד במקום הענק הזה. מדובר היה בתעוזה עצומה שארגון הגג של מוסדות חב"ד בארץ הקודש, בניהולו של שליח הרבי, הרב לייבל קפלן, נטל על עצמו.
מדובר היה בצורך למלא לא פחות משבעת אלפים מקומות ישיבה. המשימה, באותם ימים, לא הייתה פשוטה כלל ועיקר וללא תקדים - והחשש שניכשל היה ממשי.
באסיפה שערכנו קודם לכן הוחלט שנביא למקום את חמש מאות תלמידי בית הספר למלאכה בכפר חב"ד. התכנית הייתה שאם האולם יתמלא בלעדיהם, לא נאפשר את הכנסתם פנימה.
עד מהרה, שעה קלה לאחר פתיחת המעמד, התברר שאלפים צובאים על הפתחים. הוצאנו, אפוא, מידית אל הפועל את התכנית-החלופית, והותרנו את תלמידי בית הספר בחוץ. היות ואין מדובר בתלמידים המתאפיינים בהיותם "עובדים" או "משכילים" בחסידות, ולא בדיוק הסוג המאפיין את תלמידי ישיבות תומכי תמימים -– הם לא ממש אהבו את העובדה שטולטלו כל הדרך ולבסוף נותרו בחוץ. הם השתוללו מחוץ לשערים ודרשו להיכנס.
אך לא זה עיקר הסיפור: לקראת המעמד, שיגר הרבי שבעת אלפים שטרות של דולר בודד, לחלוקה לבאי סיום הרמב"ם. ביוזמה של ר' לייבל גרונר, ובהתאם למאמציו הנסתרים להשחיל את עצמו ואת עושי דברו בנעשה בארץ-הקודש, הוא הזמין לניו-יורק את יוסף יצחק אהרונוב, כדי לקבל את השטרות ולהביאם ארצה. התכנית היתה, לחלק את השטרות באמצע האירוע.
נקודת פיצוץ בלתי נמנעת
עד מהרה, דבר הבשורה על כך שיש דולר שנשלח במיוחד מאת הרבי עבור המשתתפים – התפשטה ונודעה לכול, ואף עוררה התרגשות עצומה של כל הנוכחים ומכאן ואילך האירוע נקלע לנקודת פיצוץ בלתי נמנע. סערת-רגשות בפנים, מצד הנוכחים ששמעו על החלוקה העתידה והחלו לנוע ולזוע במטרה לנסות להבין איך הם מבטיחים ששטר דולר יגיע גם אליהם; ומבחוץ - חמש מאות נערים קולניים ה'מפגינים' ורוגשים ומתדפקים על השערים ומבקשים להיכנס.
הבלגן מבפנים ומבחוץ, עורר את תשומת ליבם של המאבטחים - וככל הנראה הנהלת המקום החליטה לערב את המשטרה. זו, החלה לחשוש מהפרות סדר וסכנת נפשות, והודיעה לנו מיד עם תחילת החלוקה שיש להפסיק זאת והיא אוסרת מכל וכל את החלוקה וכי מדובר בפיקוח נפש שעשוי להסתיים באסון.
בהיערכות מהירה, הוחלט להישמע למשטרה, לעצור את החלוקה - ולקיים אותה בריכוזי אנ"ש מאוחר יותר ולא במהלך המעמד עצמו. לשמחתנו, עד מהרה נרגעו הרוחות והאירוע המשיך באופן תקין, מרגש, שמח ומכובד מאוד לשביעות רצון כל הנוכחים. אפילו את התלמידים הרגענו ופיצינו והדברים הסתיימו על מי מנוחות.
לא ידענו לשער אז, שיש מי שימצא לנכון לקחת את ההתרחשות הזו, להשחיר אותה ולהפיק ממנה תועלת למגמתו הפרטית.
אולם בחורף תשמ"ז, לאחר תקופה בה חשתי כי ר' לייבל גרונר מוביל מהלכים נגדנו, יזמתי עמו פגישה בביתו ובה ביקשתי למשש את הדופק ולדעת אל נכון אנה נושבת הרוח.
בפגישה זו אמר לי גרונר מפורשות: "אני מתפלא שאתם לא מרגישים, שיש רוח קרירה כלפיכם בעקבות הכאוס שהיה בסיום הרמב"ם".
אין לי ספק שלא הדלתות הנעולות וההמונים שהתדפקו עליהם היו המקור לבעיה. לא ההצלחה הכבירה למלא, לראשונה אי-פעם, אולם כה גדול ומרכזי בישראל; אדרבה, לטעמי זו היתה רק סיבה לגרום קורת-רוח ונחת לאבינו רוענו - הרבי.
המונים התדפקו על הדלתות כאשר היציעים מלאים מפה לפה; מה בכל זאת נחשב "כאוס" שהצדיק "קרירות" לדעת גרונר? הבנתי אז שהוצג מידע לא-כנה ולא מהימן, אודות אי חלוקת הדולרים לנוכחים בעת המעמד.
ר' לייבל קפלן מסרב להאמין
שבתי ארצה, ותיכף יזמתי שיחה רצינית עם ר' לייבל קפלן. תיארתי לו את תמונת המצב כפי שהתחוורה לי. למען האמת ההיסטורית, עליי לציין כי מגמות "פנימיות" מסוג זה, ברמה כה גבוהה ובקודש פנימה, לא היו מוכרות לנו וזכור לי המאמץ להתנסח, להסביר לר' לייבל קפלן על מה אני מדבר.
אולם לבסוף אמרתי לו בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים: מצבנו לא טוב. עליך יהיה לתת אתנן כלשהו לאהרונוב, על מנת שתיפסק ההסתה כלפינו מצד פטרונו, שלא חדל לזרוע ארס והרס בתוככי הארמון, בקודש פנימה.
ר' לייבל קפלן לא קיבל את הדברים וככל הנראה סבר שאני מגזים ומפריז בהבנת המציאות. מאז ומקדם הוא ניחן בבטחון עצמי, לטוב ולמוטב. במעמדו הרם, לא מוכן היה לשמוע על אפשרות כזו, בה יקום מי שיסית כנגדו מתוך מגמתיות נמוכה כל כך; ועוד לחשוב שהסתה מסוג זה עשויה לגרום לנזק של ממש, ולערער את הקרקע שעליה הוא ניצב ובה הוא פועל בשליחות הרבי, במסירות ובנאמנות מוחלטת? לא יתכן, סבר.
החתרנות נמשכה בעיקשות והתמדה.
מחד, היו אלו ימי פריחה בכל מובן אפשרי בתנופת העשייה החב"דית בישראל. ומאידך, במיקום כה אסטרטגי, בהיכל מלך ממש, ישב מי שבכל מה שקשור לנעשה בארץ-הקודש לא פסק מניסיונותיו להעכיר ולצפות לעוד הזדמנות לסכסך ולהשחיר.
אט-אט, חש ר' לייבל גרונר כי מצבר השליטה שלו מוטען ויתכן שגם העריך את הצלחתו יותר מכפי שהיא היתה בנקודות זמן מסוימות.
אך בשלהי שנת תשמ"ח הוא החליט כי הוכשרה השעה לפוטש גלוי.
