1.
בשבוע שעבר יצא הטור הזה, והעיתון כולו, לחופשת פסח. אבל סדר היום בישראל לא יצא לחופשת פסח. להפך. הוא עבר הקצנה. ויש לי הסבר מיסטי לזה: הרי המצה מוגדרת בחז"ל כ"מאכל האמונה".
אתה אוכל ממנה, שובר את השיניים, שורט את החניכיים, על מערכת העיכול מוטב לא לדבר, אבל היא נהיית חלק ממך. ממלאת אותך באור של אמונה לכל השנה. איך זה עובד? לא יודע, אבל זה עובד. גם אם לא מרגישים כלום.
ובדיוק אותו הדבר קורה עם החמץ - רק להפך. כמובן שכל עבירה משפיעה על הנפש ועל התודעה, אבל כשמדובר באכילה אסורה, במשהו שנכנס פיזית לגוף שלך, ההשפעה גדולה ומורגשת הרבה יותר. זה ההסבר הריאלי ביותר שיש לי לטרלול השיח הקפלינסטי דווקא בימי חול המועד. הרי לכאורה אלו ימים קסומים של חג, של חירות, של אביב, אבל תראו מה קרה כאן מאז ליל הסדר. איזו הקצנה בשיח, באיומים, בהפגנות, בבריונות. כנראה ככה זה כשאתה ממלא את הנשמה שלך בחמץ. פתאום רונן בר, האיש שאחראי למחדל הנוראי שהביא למותם של כ־1,200 בני אדם, הופך בעיניך לגיבור לאומי שצריך לשרוף את המדינה כדי להגן עליו. והשיאנו ה' אלוקינו את טרללת מועדיך.
אגב, ראיתם את התיעוד מההפגנה נגד המימונה־חינה שבה השתתף נתניהו במוצאי שביעי של פסח? עומד שם אדם עם מגפון ואשכרה אומר, צועק, בפנים גלויות: "חייל אחד ב־730 הגרמני, יכל להציל את העולם ב־1939. אין לנו כאן בישראל אפילו גיבור אחד שיציל את המדינה". למי שלא יודע, 730 הוא השם המקצועי של היחידה לאבטחת אישים של השב"כ. ומה קרה ב־1939 לא צריך להזכיר. בטח לא בשבוע של יום השואה. אותו אדם משווה באופן ברור את נתניהו להיטלר ומייחל ליום שבו הוא יחוסל וכולנו נינצל. זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא. יש לו גם תוכנית פעולה, מי אמור להיות זה שיחסל אותו ויציל את המדינה. האם האדם הזה נעצר? נחקר? אחת הקונספציות הכי מסוכנות פה היא שמתנקשים פוליטיים באים רק מהימין.
2.
ובחזרה לחמץ. בערב חג הפסח, רגע לפני שרוב עם ישראל בארץ ובתפוצות (לפי כל הסקרים מדובר על יותר מ־90 אחוזים) יישב לשולחן הסדר, יאכל מצה ויחגוג בהתרגשות את יציאת מצרים, איש וביתו, פרסם כתב חדשות 12 אילן לוקאץ' תמונה של פיתות על מסוע של קופה בסופר וכתב "קניות לחג".
תגובות רבות נכתבו לציוץ הזה, אבל אני רוצה לצטט רק אחת מהן, את הארוכה והעמוקה ביותר. "הזהות ה'ישראלית' קרסה אל תוך עצמה. אין לה כלום ומעולם לא היה בה שום תוכן משמעותי", קבע בחריפות יובל בלומברג מול התמונה הזאת, והסביר: "מאז שנות השבעים ניסה השמאל הישראלי להגדיר את עצמו מחדש דרך יציקת תוכן אל הזהות הישראלית, שבכוונה תחילה נותקה מהזהות היהודית של אבותיו, שרבים מהם הגיעו ממשפחות דתיות מפולין או מרוסיה ואימצו את הסוציאליזם המרקסיסטי כרכיב מרכזי עיקרי נוסף על זהותם היהודית־ציונית.
"המוקד העיקרי בהגדרת הזהות המחודשת היה השלום, וסביבו ריחפו ערכים נוספים, אקלקטיים, אוניברסליים וחסרי משמעות לאומית. במשך עשרים־שלושים שנה היה השלום אבן הראשה של הזהות הישראלית המומצאת. לצורך בנייתה, היא נתלתה בזהות הפלסטינית המומצאת גם היא. קריסת השלום כמוקד הזהות הישראלית הקריסה גם את התוכן החיובי והקונסטרוקטיבי היחיד שהיה בתוכה".
3.
כשבלומברג כותב על "קריסת השלום" הוא יודע על מה הוא מדבר. ספרו 'מלכודת אוסלו', שראה אור בהוצאת סלע מאיר, מסכם לעומק את 30 שנות עידן אוסלו: מהחלומות הגדולים על השלום עם האויב הערבי, דרך המלחמה של השמאל והתקשורת באויב המתנחלי שמתעקש להרוס את חזון השלום, ואז הפיגועים הנוראים ו"קורבנות השלום", וכעבור שנים ה"התנתקות" שתהפוך את עזה לסינגפור של המזרח התיכון, ומשם ל־7 באוקטובר. הספר יצא לאור רגע לפני האירוע הנורא הזה. אבל כשקוראים אותו, מבינים היטב איך הגענו עד הלום.
הטור שכתבתי על הספר הזה עם צאתו, ופורסם כאן בדיוק חודש בדיוק לפני הטבח, ב-7 בספטמבר 2023, נפתח כך: "למרות שהסוף של הספר הזה ידוע, הוא נקרא בנשימה עצורה. או אם לדייק יותר: בנשימה כבדה. אתה קורא את 'מלכודת אוסלו – מחלום השלום לרחובות המדממים', וכמעט בכל אחד מ־542 עמודיו בא לך לצעוק, למחות, לנסות לעצור את התהליך המופקר. נו, אתם יודעים, כל הדברים האלה שניסינו לעשות בזמן אמת, כמו פרופלורים. ושלושים שנה אחרי, כשקוראים על האירועים באופן מקיף ומפורט כזה, ובעיקר על מאחורי הקלעים שלהם, הסיפור כולו הופך לעוד יותר מקומם. מרחק הזמן אומנם מקהה את הכאב, זה הטבע האנושי, אבל לא בטוח שהשנים שחלפו עושות טוב לתחושת התסכול. בטח לא כשכל המהלכים שאיפשרו למעשים הנוראים האלה לקרות, עדיין כאן".
4.
ובחזרה לבלומברג ולמאמרו מהשבוע: "מאז תחילת שנות האלפיים נכנס השמאל הישראלי לוואקום זהותי. ערכים אוניברסליים כמו 'דמוקרטיה', 'ליברליזם' ו'זכויות אדם' הם מופשטים מדי ולא ניתן להתכנס סביבם במסגרת של קהילה לאומית. גם אם השמאל הישראלי מגדיר את עצמו כ'דמוקרטי' (הגדרה שבהחלט אפשר להתווכח עליה ביחס לשמאל), מה מייחד את זהותו כקהילה מובחנת מתוך מאות מיליוני אנשים במערב שמגדירים עצמם ככאלה?
"מלחמת הקיום הפוליטית של השמאל הישראלי, בשילוב עם משבר הזהות הישראלית הריקה וחסרת התוכן, הובילו למילוי הזהות הישראלית בתוכן חדש שמבוסס על התנגדות ומלחמה נגד הזהות האחרת, הזהות היהודית, באופן שמזכיר מאוד את בניית הזהות הפלסטינית כתמונת הנגטיב של הזהות היהודית־ציונית". ועוד לא הזכרנו את "מיצג" הפיתות העלוב של הקפלניסטים מול הבית של עידית סילמן בעיר רחובות, בעיצומו של חול המועד. הכול למען החטופים, כמובן. בטח. דרך כרת בחרתי.
5.
והנה אנחנו מגיעים אל הפרק האחרון בסאגה, לעת עתה, הפרק המוטרף שבו אנחנו נמצאים בימים אלה: "חמש השנים האחרונות תרמו מאוד לבנייתה והתעצמותה של זהות ישראלית מחודשת שמבוססת כולה על התנגדות למחנה הפוליטי שמכונס (עם כל ההבדלים הלא פשוטים שיש בתוכו) סביב הזהות היהודית ומרכזיותה בחייו האישיים והלאומיים. כלומר, הזהות הישראלית המחודשת איננה מתכנסת סביב רעיון קונסטרוקטיבי (כמו 'השלום' לדוגמה) אלא סביב רעיון הרסני של עימות ומלחמת אזרחים. היא בונה את עצמה מתוך הרצון להילחם נגד קבוצה אחרת ולא מתוך רעיון חיובי מכונן משל עצמה. אין לה רעיון כזה.
"הרעיונות המרכזיים שסביבם מתכנס מחנה 'הזהות הישראלית' הם מרי אזרחי, שנאה ליהדות, שנאה למחנה שהתכנס סביב היהדות, שנאה לנבחרי הציבור של המחנה הזה ורצון עז להילחם איתו פיזית ולהכריעו.
"דרך בניית הזהות הריקה והמזויפת הזו הם מצליחים למצוא גם את המכנה המשותף עם האויב הנוסף של הזהות היהודית־ציונית, הפלסטינים. ולכן מנהיגיהם חוזרים ואומרים שוב ושוב שמלחמתם האמיתית איננה עם הערבים המוסלמים הפלסטינים אלא עם המחנה הפוליטי שהזהות היהודית היא המכנה המשותף העיקרי שלו.
"הזהות הישראלית הריקה והמתחזה מבינה שאיננה יכולה להתקיים לצד הזהות היהודית המלאה והבטוחה בעצמה, כי עצם קיומה של זו מערער את יסודותיה הרעועים ממילא של הזהות הישראלית. זה שורש המאבק שמתחולל כיום במדינת ישראל".
6.
איזה ניתוח מקיף ומרתק. והכול בעקבות תמונה אחת של שקית עם כמה פיתות. הגמרא במסכת פסחים אומרת שהמצה נקראת "לחם עוני" כי היא "לחם שעונים עליו דברים הרבה". גם על החמץ של לוקאץ' עונים דברים הרבה.
אגב, ראיתי עוד תגובה אחת, לצערי אני לא זוכר מי הדוס שכתב אותה, אבל יכול להיות שהיא מדויקת אפילו יותר מזו של יובל בלומברג: "זהו, לוקאץ'? אלו הפיתות שאתה צריך לחג שלם? הכמות שקנית בקושי מספיקה למשפחה ברוכת הילדים שלי לארוחת ערב אחת קטנה בתוך כל הבלגן והניקיונות של ערב פסח".
7.
אבל אסור להתבלבל. לוקאץ' הוא מייצג של חלק קטן מאוד מאוד בעם ישראל (שיש לו, לצערנו, רוב ענקי בתקשורת!). המגמה במציאות היא בדיוק להפך. בוודאי אחרי 7 באוקטובר, והחיבור ליהדות שבא בעקבותיו. תראו מה כתב בטורו מרחיב הדעת ב'ישראל היום' הסופר והעיתונאי אמנון לורד, שגדל בשמאל, בקיבוץ עין דור, אבל מאז עשה כברת דרך:
"שכבה דקה שאין לה אפילו מנדט אחד בכנסת מבחינה מספרית, מנסה לכפות על החברה את המרה השחורה שלה, שלא מצליחה להפוך אפילו למרור. ד"ר צבי צמרת המנוח ניהל הרבה שיחות עם אחד מגדולי הספרות בישראל, אם לא הגדול שבהם, אהרן אפלפלד, שגם הוא כבר איננו. הוא היה רושם את הציטוטים לאחר השיחות בציון תאריך מדויק. לכן אני נוטה לייחס למילים האלו אמינות: 'כל ההיסטוריה היהודית מראה לנו שהאליטה היהודית תמיד עברה תהליך של השחתה, בעוד ה'עמך' החזיק מעמד והיווה את חוט השדרה של עם ישראל, ועשה כל מאמץ לשמר את העם. כך היה בימי בית ראשון ושני וגם ערב השואה. האליטה הייתה קוסמופוליטית וכנועה ביחס לתרבות העולם. היא תמיד הייתה מוכנה למחיקה עצמית. הזהות היהודית השתמרה על ידי פשוטי העם'". איזה משפט לפנתיאון. כדאי לכם לקרוא אותו שוב. שנזכה להיות מפשוטי העם!
וממשיך לורד וכותב: "לשאלה מה נשתנה הפסח הזה, יש השנה תשובה ברורה עם לא מעט התרוממות רוח. אני לא זוכר חג חירות שבו היהדות של המדינה היהודית הפכה למזוהה כל כך עם המאבק לחירות. מה יותר סמלי מהרוח המנשבת בהתבטאויות של ראש המחלקה היהודית בשב"כ נגד המתיישבים ביו"ש? משטרה חשאית ובתוכה יבסקציה. עצם המאבק נוסך תחושה של התרוממות רוח. למעט אותם יחידים הסופגים את נחת זרועו של הדיכוי. למשל, נצ"מ אבישי מועלם, מפקד ימ"ר ש"י. הוא נעצר בברוטליות מפני שסירב כנראה לפעול לפי תורת המעצרים של שב"כ".
8.
ומסיים לורד: "המצב הכללי האמיתי בישראל, בשונה מפסח הקודם, הוא של מעמד אזורי אחר לגמרי ממה שהכרנו. ומי שמסתובב בשטח, ברחוב, בשוק, חש באווירה של חיים מתחדשים. של פעלתנות. שמעתי מידיד על עוד שינוי סמלי. מסמך אקדמי מדווח על פרט מעניין, שלא ימצא את מקומו בשום עמוד בעיתון: בחיפה, במקום שבו שכן בעבר קן השומר הצעיר, נפתח תלמוד תורה. זאת עובדה. האם זה טוב או רע? בין דת היהדות לדת החילוניות המרקסיסטית, אין לי התלבטות. אף שכאשר אני בוחן את עצמי מבפנים, אני מוצא הרבה דעות קדומות נגד חזרה בתשובה. לא הנטייה הגוברת של ידידים ללכת לבית הכנסת בשבת - זה תהליך טבעי ואורגני - אלא הקאט שאחדים מבצעים עם עברם וההתחפרות באיזושהי שכונה חרדית עם כל הסגנון והסביבה".
איזה יופי. איזו הסתכלות מפוכחת של מי שחונך בסביבה כה רחוקה מתורה ומצוות: "תהליך טבעי ואורגני". נכון, עם שחוזר לשורשים שלו זה תהליך טבעי. התגשמות אורגנית של נבואות בנות אלפיים שנה.
וגם אהבתי את העובדה שלורד, בן ה־72, כותב באופן מודע שיש לו "דעות קדומות" נגד חוזרים בתשובה שמתנתקים לגמרי מעברם. אבל תנוח דעתך, אמנון, אלה תופעות של הדורות הקודמים, הדור של החברים שלך שחזר בתשובה בשנות ה־70. היהודים הרבים שמתקרבים היום ליהדות לא מתנתקים ולא "מתחפרים" בשכונות חרדיות. הם נשארים בדרך כלל בסביבה שבה הם חיו ושם משדרגים את חייהם בתורה ובמצוות. למה לעבור למאה שערים, אם אפשר להישאר בחיפה ולשלוח את הילדים לתלמוד התורה החדש שנפתח בקן של השומר הצעיר?
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
