ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא הערב (רביעי) דברים בטקס הממלכתי לפתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה ואמר כי ישראל לא תעצור, עד להשמדת חמאס.
ראש הממשלה אמר: "אנחנו נשמיד את מפלצות חמאס שביצעו את הטבח האכזרי ביותר מאז השואה. לא תהיה חליפות אסלאמית לא בדרום, לא בצפון ולא ביו"ש".
הוא הוסיף: "הלחץ הצבאי על חמאס יימשך. נחזיר את כל החטופים. ננצח את חמאס ונמנע מאיראן נשק גרעיני".
הנה הנאום המלא:
״אחיי ואחיותיי, אזרחי ישראל, מכובדי נשיא המדינה, אעשה כעצתך ואומר: מכובדיי הרבים, ובראשם משיאי אבוקות-הזיכרון – הנציגים והנציגות של שורדי השואה המופלאים.
אתם נושאים את צלקות האבדון. אבל אתם מייצגים את גבורת הרוח שמבטיחה את קיומנו. כל שנה רעייתי ואני נפגשים עם משיאי אבוקות, וכל שנה אנחנו מתרגשים מחדש. אתמול פגשנו את האנשים שמיד נשמע את הסיפורים האישיים שלהם, ביניהם, אריה דורסט, חבר שלנו עשרות שנים, מנתח דגול בהדסה. לא ידענו את התופת שעברת, לא ידענו שכילד שרדת את התופת והתחזת לילד פולני קתולי, לא סיפרת לנו. אבל חשוב שאתה וחבריך וחברותיך יספרו את הסיפור למען עמנו, למען הדורות הבאים. אתם ריגשתם אותנו אתמול עד דמעות, וזה החזיר אותי ואת רעייתי לרגע מרגש אחר.
לפני שלושה שבועות, במסגרת ביקור מדיני חשוב בהונגריה, עמדנו על שפת נהר הדנובה. והמקום הזה המחיש לי בחדות שאין שנייה לה את הדרך הבלתי-נתפסת שעשינו משואה –לתקומה. לפנינו הייתה פרושה 'אנדרטת הנעליים', אנדרטה מצמררת: עשרות זוגות-נעליים מברזל שקובעו אל שפת הדנובה, עדות אילמת לגורלם של אלפים מיהודי הונגריה – גברים, נשים, ילדים. הם הובלו בכפייה לשפת הנהר. שם משתפי הפעולה הארורים עם הנאצים ירו בהם והשליכו אותם למצולות הנהר, וכל מה שנשאר, זה הנעליים שנותרו מאחור.
ליד המיצג המטלטל של נעלי-הברזל בלט השנה מיצג מטלטל נוסף: עמודי ברזל, עטופים בתמונות של גיבורינו שנפלו במלחמת 'חרבות ברזל'. רעייתי ואני הסטנו את מבטנו מכאן לשם ומשם לכאן. מנעלי הברזל – אל המדבקות (הסטיקרים), עם תמונות גיבורינו. ממזכרות השואה – אל גיבורי ישראל, אל דגלי ישראל, אל הסרטים הצהובים שנקשרו מסביב כדי להמחיש לעולם כולו את המחויבות שלנו להחזיר את כל חטופינו.
כשהושמע ה'קדיש' הרכנו ראשנו הן לזכרם של נספי השואה, והן לזכרם של חללי המלחמה. בעודי מרכין ראש, חשבתי אז על השינוי העצום שחוללנו ב-80 השנים האחרונות. בתקופת השואה היינו כאבק שנפוץ לכל רוח, כחרס הנשבר. וצריך לומר, ואני אומר זאת כמעט מדי שנה, אנחנו מצדיעים בכל לבנו לגבורתם של מורדי הגטאות והמחנות. גבורתם הייתה קרן אור שהבליחה בחשכה הנוראית שירדה עלינו, אבל היא גם הייתה הניצוץ של התקומה שתבוא. אבל ככלל, צריך לומר גם כן: אחינו ואחיותינו, ששת המיליונים, הובלו חסרי ישע אל בורות המוות ואל כבשני-האש.
ואילו היום – יש לנו כוח-מגן עוצמתי שהעולם כולו מכבד. יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו כוחות ביטחון, יש לנו לוחמים ולוחמות מופלאים שחדורים רוח איתנה. אני פוגש אותם בשטח, אני מבקש לומר לכם: זהו צבא של אריות, זהו צבא הניצחון. לוחמינו מייצגים את כוח החיים של עמנו, עם שפעם אחר פעם קם מהתהום ופורח מחדש.
בחלוף שנה וחצי ממתקפת הטרור המחרידה ב-7 באוקטובר – אנחנו מרסקים בשיטתיות את טבעת החנק של 'ציר הרשע'. איננו שוכחים – ולו לרגע אחד – את הזוועות האכזריות שביצעו אויבינו.
בתחילת המלחמה ביקר פה ראש ממשלת גרמניה, קנצלר גרמניה, הקנצלר שולץ. לאחר שראה את הזוועות, הוא ראה גם את הסרטון, הוא אמר לי: מרצחי החמאס הם בדיוק כמו הנאצים. ואכן, הם בדיוק כמו הנאצים. כמו היטלר, כמו המן, הם רוצים להרוג, להשמיד ולאבד את כל היהודים. הם מכריזים בגלוי על כוונתם להשמיד את מדינת היהודים. זה לא יקרה! אנחנו נחושים להשמיד את מפלצות החמאס, את המפלצות שחוללו את הטבח האכזרי ביותר בנו מאז השואה. לא תהיה ח׳ליפות איסלאמית עם צבא-טרור בגבולנו – לא בדרום, לא בצפון, לא ביהודה ושומרון.
יום השואה הוא נקודת-ציון בולטת במאמצינו למגר את מבקשי נפשנו, להחזיר את כל חטופינו, ולבסס את קיומנו לדורי דורות במולדתנו.
לפני שנה, בדיוק לפני שנה, עמדתי במקום הזה, דיברתי בתקיפות נגד גורמים בקהילה הבינלאומית שביקשו לכבול את ידינו. הם הזהירו אותנו שאם ניכנס לרפיח – הם יטילו עלינו אמברגו נשק. הם אף מימשו את האיום הזה. אמרתי אז לבני שיחנו בבעלת בריתנו ארצות הברית: אמרתי להם שכראש ממשלת ישראל – מדינתו של העם היהודי בן אלפי השנים, העם שעבר רק לפני כמה עשרות שנים את השואה עם מרצחים אכזריים – לא אכבול את ידינו, ואיש לא ימנע מאיתנו להגן על עצמנו. אנחנו נכנסים לרפיח, אמרתי, כי זהו תנאי הכרחי לניצחון במלחמה. אם נצטרך לעמוד לבד – נעמוד לבד. אם נצטרך להילחם בציפורניים – נילחם בציפורניים. אבל בשום אופן, בשום פנים ואופן לא נרפה ממשימת הניצחון.
לחבריי בקבינט אמרתי: ישראל היא לא מדינה וסאלית, מדינה שמקבלת תכתיבים המסכנים את קיומה. מדינה כזאת פשוט לא תשרוד במזרח התיכון הגועש. ולכן שום לחץ ושום החלטה לא ימנעו מאיתנו לבוא חשבון עם הברברים הגרועים, הגרועים כמו הנאצים, הנתעבים – שטבחו, אנסו וחטפו את יקירינו. בעיצומו של יום השואה לפני שנה בדיוק – ממש באותו יום – החלה הפעולה שלנו ברפיח. וזו הייתה אכן נקודת-מפנה משמעותית במלחמה.
בזכות גבורת לוחמינו המופלאים השתלטנו על ציר פילדלפי. הרגנו אלפי מחבלים; חיסלנו את אדריכלי הטבח; יחיא סינוואר, דף, הנייה, וכמובן הצורר נסראללה; הורדנו את חיזבאללה על ברכיו; יצרנו את התנאים לנפילתו של משטר אסד; פגענו קשות באיראן; וכפי שהבטחתי יומיים אחרי תחילת המלחמה – שינינו את פני המזרח התיכון.
מי שחשש שלאחר הטבח של ה-7 באוקטובר נעמוד בפני שואה נוספת, ראה כיצד הפכנו את הקערה על פיה. ביום השואה הזה, אני מבטיח: הלחץ הצבאי על החמאס יימשך. נשמיד את כל יכולותיו. נחזיר את כל חטופינו. ננצח את החמאס, ונמנע מאיראן נשק גרעיני.
להילחם בעוצמה במשטרי הקנאות שמאיימים על העולם כולו, להילחם בעוצמה במשטרי הקנאות שמאיימים על העולם כולו ולעשות זאת בזמן – זהו הלקח המרכזי מהשואה. זהו גם הלקח המרכזי שלמדתי מאבי, פרופסור בן ציון נתניהו ז"ל. הוא היה עד לרפיסות של העולם החופשי מול עליית הנאציזם.
ב-1933, שנת עלייתו של היטלר, בהיותו בן 23, כתב אבי: "אם האנטישמיות תתפשט, היא תסכן את קיומם של היהודים בכל מקום בשואה הניצבת בפני העם היהודי". שמעתי שאומרים שאף אחד לא חזה את השואה. הוא המשיך: "נוכל למחוץ את האנטישמיות, אם נוכיח שהיא אינה מכוונת אל היהודים בלבד. עלינו לשכנע אחרים שהמתקפה של היטלר על יהודי גרמניה היא מתקפה על החברה האנושית כולה".
והיום אני אומר: המשטר באיראן, משטר האימים באיראן, הוא איום לגורלו ולקיומו ולקיומה, לא רק של עתידנו, אלא לגורלה ולעתידה של החברה האנושית כולה. זה מה שיהיה, אם הוא ישיג נשק גרעיני.
המאבק בינינו לבין אימפריית-הטרור בטהרן יחרוץ את גורלן של כל החברות החופשיות. אם ישראל תפסיד חלילה במערכה זו – מדינות המערב תהיינה הבאות בתור. נחשול הקנאות ישטוף אותן בלי-רחם, וזה יקרה הרבה יותר מהר ממה שהן חושבות. אבל ישראל לא תפסיד, ישראל לא תוותר, וישראל לא תיכנע. זאת המשימה שלי כראש ממשלת ישראל, וזאת המשימה של כולנו, כל החברה הישראלית על כל חלקיה. נוסיף להגן על עצמנו בהתמדה, נוסיף להגן על עצמנו בעיקשות, נוסיף להגן על עצמנו בעוצמה.
ואני אומר את הדברים האלה, כי מה שוות מילים יפות על ניצחון הנאורות על הברבריות – אם ברגע המבחן אינך מוכן להילחם, ואתה נכנע לברברים. אנחנו לעולם לא ניכנע. הניצחון דורש חוסן. בזכות החוסן והלכידות של כולנו, שלכם, אזרחי ישראל, כבר השגנו הישגים כבירים. ובזכות החוסן נשיג הישגים נוספים – עד בוא הניצחון!
מכובדיי, שורדי השואה היקרים, בין תמונות-הזיכרון והסטיקרים המרטיטים של הנופלים, כמו אלו שראיתי על שפת הדנובה, בולטת תמונתו של קצין השריון איתן פיש זכרונו לברכה, ששורשי משפחתו בהונגריה. איתן נפל בקרב ברצועת עזה. לצד התמונה לזכרו כתובות שלוש מילים: "שמעתי-צודק-אשפר".
כך, בתמצית, מתוך כבוד לאחר, התייחס איתן לחבריו ומפקדיו בצה''ל. לפני חמישה דורות קרוב-משפחתו, אלברט פיש, השתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי. לאחר המלחמה, אלברט הבין מיד לאן נושבת הרוח האנטישמית באירופה המדממת. הוא החליט לעלות ארצה. רבים מבני המשפחה לא עשו זאת – ונספו בשואה. אחרים בדרך פלא הצליחו לשרוד אותה.
נושי, סבתו של איתן פיש, נשלחה עם שלוש אחיותיה לאושוויץ. בתעצומות-נפש כבירות שאי אפשר להבין אותן, כל ארבע האחיות שרדו, ובשנת הקמת המדינה הן הגיעו סוף-סוף לישראל. מאז יש מסר אחד שעובר מדור לדור במשפחת פיש: 'הרימו ראש'. 'הרימו ראש' – לנוכח הצרות, הרדיפות, ההשמדה. 'הרימו ראש' – אומרים הוריו האצילים של איתן, דוד וחיה, בעקבות נפילת בנם הגיבור בקרב.
'הרימו ראש' – אומרים חמישה דורות של גבורה, שואה ותקומה – מהצבא האוסטרו-הונגרי לצבא ההגנה לישראל. כאן, בירושלים מוצפת האור, כולנו מרימים ראש.
נזקוף קומה, נישיר מבט אל האתגרים שלפנינו, נאמין בצדקת דרכנו, ונאמר: יחד נעמוד, יחד נילחם ובעזרת השם - יחד ננצח!״.
