בערב שבת, שביעי של פסח, הגיעו אל ביתו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין עשרות ילדים, תושבי שכונת רמת אלחנן, למעמד 'הקבלת פני המרא דאתרא'.
בתחילת המעמד נשא הגר"י זילברשטיין דברי חיזוק, בהם שיתף את צעירי הצאן בעובדות והנהגות מחזקות מאשר ראו עיניו בדורות הקודמים, מתקופת למדו בישיבת סלבודקא, בצל מורו ורבו הגר"י אברמסקי זצ"ל.
הרב אמר לילדים: 'אני רוצה להגיד לכם ילדים חמודים, אתם לומדים תורה ועושים חסד, בין בבית ובין במשפחה, הקב"ה מאד אוהב ילדים קטנים, ובפרט שיש להם מידות טובות. בזכותכם לא יהיו הרוגים ופצועים בעם ישראל, כיון שהתורה שלכם היא תורה נקיה, ילדים קטנים, שפטורים מהמצוות עדיין, ובכל זאת לומדים…,
"אני רוצה לברך אתכם, יוסף ה' עליכם, עליכם ועל בניכם, ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ. ולכל המלמדים מגיע יישר כח גדול ותודה רבה, הקב"ה יוסיף לכם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם'\".
לאחר מכן שרו הילדים והמחנכים שירי אהבת התורה, וכל הילדים ניגשו כדי לקבל שוקולד ולברך ברכת 'שהכל נהיה בדברו' בקול רם, כדי שכל הציבור יענה אמן.
כשהציעו שיתנו גם לאברכים שהתלוו עם בניהם למעמד, מיאן ואמר: "לא להורים, אלא רק לאשה, כל גבר יקח לאשתו, ושם לברך בקול רם ובני הבית יענו אמן. היא עובדת בבית, היא צריכה לקבל משהו מתוק".
אנקודטה מיוחדת התרחשה בסיום המעמד, כאשר אחד האברכים ניגש לרב זילברשטיין ואמר: "הבן שלי קרא את שיחת החג של הרב ביתד נאמן, שם הרב סיפר שבילדותו, הקימו בית דין בתלמוד תורה עץ חיים, וכל השאלות שהתעוררו בדיני ממונות בין הילדים הם ניסו להשיב, ולבסוף הלכו למרן הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל. אז הוא החליט שרוצה לעשות בחיידר בית דין כזה, וכל השאלות יבואו לשאול את הרב?"
הרב זילברשטיין נהנה - והגיב בחיוך: "מה אתה חושב, בוודאי שכן, מה הספק. רק צריכים להגיד להם, שאני לא כמו רבי הערש פסח… שם הוא היה עמוד ההוראה…, נקים כזה בית דין ונפרסם את זה בכל העולם, נעשה לזה פרסום שהקמנו בית דין לילדים, כח הפרסום…"
רגעים ספורים לאחר מכן, התרחש מאורע חריג, כאשר הגר"י זילברשטיין רצה לפרסם ולהשריש את גודל שעבודנו לתורה הקדושה, פנה לסובביו ואמר: 'יש איזה שיר כזה, ה' הוא מלכנו, יש חלק שם שעדיף להשמיט ולא לשיר, אבל יש חלק שאפשר… זה שיר מאד יפה: 'ה' הוא מלכנו ולו אנחנו עבדים, התורה הקדושה היא חיינו, ולה אנו משועבדים'.
כאשר הגיע יחד עם הנוכחים להמשך השיר, חייך ואמר: 'לא, לא, זה לא לשיר פה… מה כן אפשר להכניס במקום? שאנחנו לא מאמינים בכל הבלי העולם הזה… ובהבלי העולם אין אנו מאמינים! בהבלי העולם הזה אין אנו מתחשבים! בדרך התורה נלך באש ובמים, בדרך התורה נלך, לקדש שם שמים!'…
האווירה בחדר התלהטה, וכל הנוכחים שרו: "ובהבלי עולם הזה אין אנו מאמינים".
הגר"י זילברשטיין: "עשינו משהו? איך קוראים לזה? קידוש שם שמים… הכרזנו שה' מלך…"
האברך המשיך ושאל: "אז אפשר להגיד לו שעושים בית דין חשוקי חמד?"
הרב: "לא אפשר, חייבים. רק בלי השם חשוקי חמד, שלא יגידו שיש לי אינטרסים, זה בית דין של הקב"ה. אבל יכולים לשאול כל רב שהם רוצים, לא רק אותי…"
אחד הנוכחים: "אבל כל הדבר הקשה יביאון אליו"…
הרב חייך והגיב: "לא, לא, זה לא הולך… צריכים סייעתא דשמיא… זה רק אחד בעולם אמר את זה [יתרו על משה רבינו]. אנחנו מקימים בית דין, ואם יהיו בעיות קשות, יהיה אפשר לפנות אלי ולכל רב אחר שיחליטו, ככה זה יותר אלגנטי. כל פסק יהיה עם נימוקים וראיות".
