בשנים האחרונות הפכה תופעת הנוער הנושר במגזר החרדי לאחת מהבעיות המרכזיות והכואבות ביותר בקרב אנשי חינוך, הורים ואנשי טיפול.
מדובר בנערים ונערות, רובם ככולם נולדו וגדלו במשפחות יראי-שמיים, שלבשו בגדי שבת מגיל אפס וגדלו על ברכי התורה, אך עם הזמן איבדו את הקשר למסגרת, לקהילה ולעיתים - גם לאמונה.
הרב אברהם מנחם אייזנבאך, מייסד מרכז 'מגדלור' לחינוך ונפש, מנתח את התופעה הכואבת וכותב על הפתרונות שהוא מציע בכדי לעצור את הדימום המתפשט.
•
הנפילה הזו איננה רגעית. היא תהליך פנימי, עמוקה וכואב, המתהווה לעיתים לאורך שנים. היא נובעת ממכלול של גורמים - נפשיים, חינוכיים, משפחתיים וחברתיים - והיא מזמינה את כולנו להתבונן בעיניים אמיצות ולשאול: מה הוביל לכך, ומה ניתן לעשות כדי להציל את הנשמות היקרות הללו?
שורשי הנשירה - בין הנפש למסגרת
אחת הטעויות הנפוצות היא לתלות את תופעת הנשירה ב"מרד", "יצר רע" או "השפעה רעה מהרחוב". אך במבט מקצועי ועמוק יותר, נחשף כי רובם המכריע של הנושרים אינם בוחרים במודע לנטוש את דרך התורה. רבים מהם סובלים מקשיים פנימיים כמו חרדות, דיכאון, פוסט-טראומה, לקויות למידה, או תחושת חוסר שייכות - ולעיתים רבות, הם פשוט לא מצליחים "להחזיק ראש" בקצב התובעני של הישיבה או הסמינר.
כאשר המסגרת אינה נותנת מענה מספק לצרכיהם הנפשיים, הלימוד נהיה עבורם עול, הבית הופך לזירה של לחץ - והרחוב מציע חיבוק חם, גם אם מזויף.
ישנם גם נערים שמרגישים שאין להם מקום להיות הם עצמם - אם זה בשל רגישות גבוהה, נטיות ייחודיות, או חוויות חיים לא מעובדות - והם "נושרים" לא מפני שהם רעים, אלא מפני שאף אחד לא ראה אותם באמת.
הקשר המשפחתי - מפתח עיקרי להישרדות
מחקרים רבים מצביעים על כך שיחסי קרבה ואהבה במשפחה מהווים גורם מגן משמעותי ביותר. נער שחווה קבלה, הקשבה ואהבה בלתי תלויה מהוריו - גם אם הוא סוטה מעט מהדרך, ירגיש שיש לו על מי לסמוך ויהיה בעל סיכוי רב יותר לחזור למסלול לאחר רגעי המשבר.
לעומת זאת, נער שחש דחייה, שיפוטיות או חרמות בתוך ביתו - ימצא את עצמו בודד ופגיע יותר בפני השפעות חיצוניות. יש הורים שמנסים "לחנך" בכוח, לשבור את רוחו של הבן, לנזוף ולהעניש. אך גישה זו לעיתים רק מעמיקה את השבר.
האתגר הוא לחבר מתוך אהבה - לא לדרוש אלא להבין.
מערכת החינוך - בין אידאל למציאות
המסגרות החינוכיות החרדיות נבנו לאורך השנים על מודל של אחידות, משמעת, ריכוזיות וקדושת הלימוד.
אין ספק שמודל זה יצר דורות של תלמידי חכמים. אולם כאשר מדובר בדור שמורכב יותר רגשית, עם רמות שונות של קשיים, יש צורך בהרחבת הכלים.
לא כל ילד מתאים למסלול הישיבתי הקלאסי. תלמיד שלא מצליח לשבת 12 שעות ביום מול גמרא, עלול להרגיש שהוא כישלון, שאין לו מקום. מערכת חינוכית שלא מצליחה לזהות את הפוטנציאל האישי והייחודי של כל תלמיד - גוזרת עליו גזר דין חברתי.
כיום, קיימות יוזמות ברוכות של מסגרות חלופיות -– ישיבות לבעלי קשיים, תכניות תעסוקה מותאמות, מסגרות של חינוך טיפולי או עיוני. אך הדרך עוד ארוכה. נדרשת הכרה עמוקה וכוללת מצד הקהילות בכך שלא כל נער יכול וצריך להיות "עילוי", אך כל נער זקוק לחיבוק, הכרה ומשמעות.
מרחב הנפש - הצורך בטיפול רגשי מותאם
רבים מבני הנוער הנושרים נושאים עמם טראומות, חרדות, קשיים בזהות האישית, או תחושת ערך עצמי נמוכה. טיפול רגשי מקצועי - הנעשה מתוך הבנה לעולם החרדי ומתוך גישה מכבדת - עשוי להוות עבורם קרש הצלה.
כאן המקום לציין את הצורך בהכשרה של מטפלים חרדים, רגישים למנטליות, לצניעות ולגבולות ההלכה. לצערנו, עדיין יש חוסר אמון כלפי תחום הטיפול, אך המגמה משתנה. ככל שיהיו יותר מטפלים איכותיים מתוך המגזר - כך תגדל היכולת לתת מענה אמיתי לנפשות אלו.
חיבור וחוויה - מה שבאמת חסר
בעומק הקושי של רבים מהנערים נמצאת תחושת ריקנות. חוסר חיבור. חסר בחוויה רגשית, שמעניקה תחושת משמעות, שייכות והתלהבות. ילד ונער צריכים להרגיש את החיות שביהדות, את הרגש, את הפנים המאירות.
כאשר כל המסגרת מתמקדת בשינון ובחובות - בלי לספק חוויה עמוקה של קשר, שמחה, וסיפוק פנימי - הנשמה מצטננת.
חסרה אצל רבים האפשרות לבטא רגשות, לשתף כאב, לקבל מקום להיות כפי שהם, בלי מסכה. פתיחות רגשית - עם דמויות משמעותיות, רבנים, מחנכים או אנשי טיפול - יכולה להיות המפתח לשיקום הנפש. במקום שהנער יחפש את ההתרגשות במקום חיצוני, יש לספק לו אותה מתוך בית המדרש, מתוך קשר חי עם התורה, עם עצמו ועם בוראו.
החזרה - מה מביא נער לשוב לעצמו ולדרכו?
המכנה המשותף לנערים שחזרו למסלול הוא: דמות מאמינה אחת. מישהו - רב, מורה, אח גדול, שכן - שהאמין בהם גם כשהם לא האמינו בעצמם. חיבוק. הקשבה. היכולת לראות את הטוב גם בתוך החושך. נערים שנפלו אך ידעו שלא ויתרו עליהם - חזרו בסופו של דבר עם כוחות מחודשים.
לפעמים החזרה איננה מיידית. היא דורשת תהליך. המתנה. סבלנות. אבל כאשר הנער חש שמבינים אותו, לא דוחפים אותו - אלא אוהבים אותו באמת - ליבו נפתח.
תפקיד הקהילה - לא לנדות, אלא לחבק
לצערנו, יש מקומות בהם הקהילה בוחרת להרחיק את הנער הנושר - כדי "לשמור על החינוך". אך גישה זו רק מעמיקה את הבידוד. הקהילה צריכה להיות גורם מחבק, מאפשר, מגשר - לא שופט.
לעיתים דווקא השתלבות של הנער בפעילויות קהילתיות לא-לימודיות - כמו מוזיקה, חסד, טיולים או יצירה - היא זו שמחזירה לו את תחושת השייכות, את הדחף לקום בבוקר, את הרצון לחזור לעצמו.
את האחריות אי אפשר להפקיר
תופעת הנשירה היא לא גזירת גורל. מדובר בקריאה גדולה - לכל אחד מאיתנו - לפתוח את העיניים, להרחיב את הלב, ולראות באמת את הילד שמולנו. לא את מה שהוא אמור להיות, אלא את מה שהוא - נשמה אלוקית, מחפשת, רגישה, צמאה לאמת, לקשר ולחיים עם משמעות.
החובה שלנו - כהורים, כמחנכים, כמטפלים וכקהילה - היא לבנות עבור הנוער הזה מרחב של תקווה. לא בכוח. לא באיומים. אלא באמונה, בקבלה, בגישה מותאמת.
כי נער שלא מצא את מקומו, אינו נער אבוד - הוא רק מחפש מישהו שיאיר לו את הדרך בחשכתו.
