בבוקר יום ראשון ו' ניסן תש"נ, בעיצומה של חלוקת הדולרים, עבר לפני הרבי מליובאוויטש כתב 'קול ישראל' עודד בן עמי.
להלן חילופי הדברים שהתנהלו באותו מעמד:
עודד בן עמי: "מה דעתו של הרבי בעניין זה שאין ממשלה כעת בישראל?"
הרבי: "הצד הטוב בזה הוא שבמשך הזמן שאין ממשלה רשמית העניינים תלויים במר שמיר, ואני מקווה שהוא יעמוד בתוקף שתהיה שלמות העם, ושלמות השטחים, ושלמות כל הארץ ביחד עם שלמות התורה, כיון שזה תלוי זה בזה".
עודד בן עמי: "אז רצוי שמר שמיר יהיה ראש הממשלה"?
הרבי: "אינני מתערב בפוליטיקה. ועוד והוא העיקר שאני מקווה שתכף ומיד יהיה ראש הממשלה שם משיח צדקנו. אבל במשך הרגעים עד שיבוא משיח, אזי צריך שתהיה השיטה כפי שהייתה השיטה שלו, שאי אפשר לוותר על אף שעל מכל השטחים, ולעשות את זה בדרכי שלום. כי דווקא על-ידי זה יהיה שלום במדינה, ובסביבות המדינה, מה שאין כן כשיתחילו לוותר – אין לדבר סוף, וכמה שיתנו להם זה יגביר את התיאבון של שונאי-ישראל שיתנו להם עוד ועוד, וזה יביא דווקא לתוצאות של הפך מנוחת הנפש והפך השלום".
הדברים הברורים של הרבי שודרו במלואם ביומן הבוקר של 'קול ישראל' בבוקר יום שני ז' בניסן וגרמו עד מהרה לרוח קדים עזה עד כדי סיכולה הטוטלי של האפשרות להקמת ממשלת 'המערך' בראשות פרס.
העובדה שהדברים לא נמסרו בשמו של הרבי או כשמועה שעברה מפה לאוזן, אלא שודרו בקולו של הרבי יצרה אפקט דומינו: אברהם ורדיגר יו"ר פא"י ומקום שלישי בסיעת אגודת ישראל, ואליעזר מזרחי, כאמור, חסיד חב"ד - הודיעו כי לא יוכלו לתמוך בהקמת ממשלה בראשות פרס.
הייתה זו ממשלה, שלמעשה כבר הוכרזה לקראת הצגתה במליאת הכנסת, אשר נשענה על 61 קולות – והנה לפתע טורפדה עוד טרם השבעתה.
ר' לייבל קפלן לא שמע על כך מאומה ב'צינורות הרשמיים' כפי שהורגל; לא נמסרה לו אף מילה ממזכירות הרבי והוא לא ידע כלל שהרבי הביע את דעת קודשו ביחס לעניינים הפוליטיים באופן שונה מהדעה שהוצגה בשמו עד כה (דהיינו: שחב"ד אינה מתערבת בפוליטיקה ואינה מביעה עמדה בנושאים פוליטיים והמנדט האופרטיבי בסוגיות פוליטיות נתון בידי מועצת גדולי התורה בלבד).
הרקע לאכזבה משמיר
מה באמת קרה? כיצד במשך חודשים ארוכים הסכים הרבי לכל סדרת המגעים שמנהל ידידי הרב קפלן עם ראשי המערכת הפוליטית, שברור לאן הם מובילים - שכן צריך היה להיות עיוור כדי לא לראות ולהבחין מהי משמעות המגעים הללו - והרב קפלן אף מפרט ושופך את צקון ליבו וחששותיו מהמשמעויות ומהפרשנויות של עצם המשך המגעים; מדוע בחר הרבי, לכל אורך התקופה הזו, שלא לבלום את התהליך, לא לבטל את המפגשים, לא לסגת מהמגעים ולא לנתק קשר עם אותם גורמים פוליטיים? הכיצד התיר לח"כ אליעזר מזרחי להצביע כנגד הממשלה בהצבעת אי האמון (כהחלטת מועצת גדולי התורה) ובכך להיות שותף פעיל להפלת הממשלה בראשות שמיר? ומה אירע בסופו של דבר, ימים אחדים לפני הצגת ממשלתו הייעודית של פרס, שהכל השתנה?
קטונתי. לא גבה לבי, לא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. כן אפשר לסקור ולפרט את המאורעות כפי שהתרחשו, בבחינת "גופא דעובדא הכי הוה" - ומסקנות הקורא תהיינה על אחריותו בלבד. בכל מקרה, בשום אופן אין לראות בדבריי כ"פירוש" או ניסיון להבין דעת-עליון.
להלן רצף של התרחשויות רלוונטיות - מרביתן זכורות לי היטב וחלקן התווספו לידיעתי בהזדמנויות שונות לאורך הזמן, תוך שביררתי את אמיתתן וליקטתי אריח אחר אריח, עד שהפסיפס הנסיבתי והעובדתי הושלם, כפי שאשרטט בזאת.
הסקירה מחזירה אותנו לחודש אייר תשמ"ט, חודשים אחדים אחרי בחירות תשמ"ט. ממשלת שמיר, פרסמה כי בכוונתה ליזום 'שיחות שלום' עם נציגים פלסטיניים מקרב תושבי יש"ע שייבחרו בבחירות חופשיות. היתה זו תגובה מתחייבת, כתוצאה מלחץ אגרסיבי שהופעל על ידי הממשל האמריקני, תחת מנהיגות הנשיא ג'ורג' בוש (האב) ומזכיר המדינה שלו ג'יימס בייקר. מדיניותם היתה פרו-ערבית מובהקת ושניהם לא נמנו בין אוהדי ישראל, בלשון המעטה.
הם עשו כל שביכולתם כדי לסדוק את החומה המבוצרת שכונתה בשם "יצחק שמיר" ובשלב מסוים לא נותרה לו ברירה אלא להודיע באופן תקדימי על נכונותו 'להתגמש' ולאפשר "תהליך שלום" במסגרתו ייכנס למשא ומתן. את רוע הגזירה, ניסה שמיר להמתיק על ידי דרישתו שתהיה זו נציגות פלסטינית מקרב תושבי יהודה שומרון וחבל עזה, ובתנאי שאותם נציגים ייבחרו בהליך דמוקרטי לשמו ייערכו בחירות פנימיות ביו"ש.
אי אפשר להפריז בחומרת ההסכמה הזו. שכן עד אז, כל ממשלות ישראל לדורותיהן, לא הכירו בלגיטימיות של 'העם הפלסטיני'. אפילו מנחם בגין, שחתם על הסכם 'קמפ דייוויד' האומלל הכולל את תכנית האוטונומיה הערבית בשטחי יש"ע, צייר זאת כחלק מהסכמי השלום שנכרתו בין ישראל למצרים – ללא מתן לגיטימציה ל'נציגות פלסטינית' שתזכה להכרה ואשר ישראל תכיר בה ותישא-ותיתן עמה על שטחים. ויתור עקרוני ותקדימי זה, אמנם הותנה בקיום בחירות פנימיות בכפרי ויישובי הערביים ביש"ע; שמיר קיווה כי התניה זו תדחה את הקץ, בשל הקושי הסבוך להוציא את הדבר אל הפועל. לעולם, הסביר כי רק זו הדרך לוודא שאכן תתייצב נציגות מהימנה ומוסמכת.
לפועל, היה זה הישג מוחשי לפרופגנדה הפלסטינית. לא חלפו אלא שנתיים ימים ובעיצומה של קדנציית הממשלה הצרה ששמיר הקים (לאחר המשבר נשוא הפרק הנוכחי) - והממשל האמריקני רשם "וי", כינס את 'ועידת מדריד' אליה הגיע שמיר בראש משלחת ישראלית ומולו - לצד נציגי מדינות ערב, התייצבה לראשונה גם נציגות פלסטינית רשמית.
התפתחות זו התקבלה במורת רוח רבה אצל הרבי, שהביע אכזבה עמוקה מההתקפלות הישראלית. בכ"ו תמוז תשמ"ט נשא הרבי שיחת-קודש נוקבת וכואבת בה הביע דרישה נחרצת לשמור על כל שעל מארץ ישראל ולהדוף כל ניסיון לויתורים העלולים להמיט אסון בטחוני.
"שמיר הפך את עורו"
כחצי שנה מאוחר יותר, בחודש חשוון תש"נ, עבר לפני הרבי מזכיר הממשלה דאז (ולימים שופט בית משפט העליון) אליקים רובינשטיין. כשלעצמו, זכה רובינשטיין לעמוד במשך שנים בקשר קרוב עם הרבי ועם ליובאוויטש, בעיקר באמצעות המזכיר הרב בנימין קליין. בין היתר, היה הוא זה שעדכן את הרבי על כל צעד ושעל, תוך כדי הדיונים וההתהוות של הסכמי 'קעמפ דייויד'.
לא פלא, אפוא, כי גם כעת, ניגש בחיל ובחרדת-קודש ולפי עדות כל הנוכחים (וכפי שניתן להתרשם במידה רבה גם בתיעוד הווידיאו) שפת-גופו משדרת את ההערכה והכבוד שהוא רחש לרבי. כשהתייצב לפני הרבי, בחר לפתוח בדברים אודות התקווה לתקן בקרוב את חוק 'מיהו יהודי', נושא שבמשך שנים הרבי לחם לתיקונו ורובינשטיין ידע כי בעיני הרבי זהו נושא ליבה חשוב ועקרוני. אולם הרבי הסיט מיד את השיחה ודיבר על שלמות הארץ. בתוך הדברים התבטא הרבי בכאב באמרו כי שמיר "הפך את עורו".
דברים אלו הדהדו. אכזבתו המוצהרת של הרבי מיצחק שמיר, היתה ידועה, אפוא, היטב לכל מי שהתעניין.
בעיני כל, הצטיירה מציאות לפיה ביחס לנושאים המדיניים, אין מרחק רב ובוודאי שלא משמעותי בין פרס לשמיר; מחשבה על כך שהפוליטיקאים החרדים ייכנסו לקואליציה עם פרס, לא נראתה כמו "חציית קווים" או חיזוק למדיניות קוטבית ולכן גם לא היתה מופרכת.
ההתרחשויות הללו, פתחו צוהר קטן - אותו ניצל בתבונה פרס. הוא פנה לידידו הרב חיים-יהודה רבינוביץ וביקש להכיר ולפגוש את עסקני ורבני חב"ד. האחרון, הפנה את אנשי פרס לרב לייבל קפלן, שדיווח על כך לרבי ומאז ואילך ריכז את השיחות והמגעים.
המגעים בין חב"ד לבין פרס ואנשיו נעשו ידידותיים ואינטנסיביים ועלו דרגה במפגש שנערך בבית הרב רבינוביץ בשיפולי שכונת מטרסדורף הירושלמית.
בפגישה זו, מלבד בעל הבית, נכחו: הרב קפלן, אחיו של בעל הבית העסקן המנוח ר' בערל רבינוביץ, ויבלחט"א אחי הרב טוביה בלוי. דבר הפגישה נודע לי ועליתי לירושלים עם ידידי ר' ברקה וולף ואמנם לא נמנינו בין המשתתפים בפגישה, אבל נכנסנו לחדר המבוא של הבית ושהינו שם במהלכה.
באותה פגישה, הנושא היחיד שעלה ונדון היה חוק 'מיהו יהודי' והדרישה החב"דית לתיקונו המלא. למיטב זכרוני, פרס האזין לדברים ולהסברים שהושמעו באוזניו, ולבסוף התבטא: אני מבקש מכם רק דבר אחד. אל תתערבו. וכאשר תוקם ממשלה בראשותי, אתקן ואעביר את החוק הזה.
פרוש נוסע לרבי
חבר כנסת נוסף שידע עד כמה אגודת ישראל זקוקה לחב"ד וידע שאסור למפלגה לצעוד "אף שעל" שלא על דעת קודשו של הרבי וללא הסכמתו, הוא ח"כ דאז מנחם פרוש שקם ונסע לרבי במיוחד בכדי לעדכן על היוזמה המתרקמת ולבקש את הסכמתו למגעים הנרקמים ועל הכוונה להפיל את הממשלה ולהקים במקומה ממשלת-מערך בראשות פרס.
פרוש היה פוליטיקאי ותיק ומנוסה ונחשב לאחד מבכירי רוקחי מהלך הפלת הממשלה והמלכת פרס תחת שמיר. הוא עצמו התבטא כעבור שנים, בראיון עיתונאי ל'יום השישי', בגאווה בלתי מוסתרת וללא שמץ של חרטה: "התרגיל המסריח הוא שלי. אני הייתי מיוזמיו ואני קידמתי אותו ככל יכולתי. לצערי, בשל דברים שלא היו בשליטתי כלל, הוא לא הצליח להגשים את עצמו".
פרוש הכיר היטב את דעת קודשו של הרבי בכל הנושאים הציבוריים. נודע לי כי דווקא נוכח הרגישות התקדימית של הסוגיה שעמדה על הפרק, ודווקא משום שהוא הבין את החשיבות האדירה של הסכמת הרבי, פורוש לא רצה להסתפק בפחות מאשר שיחה אישית עם הרבי בנושא זה, פנים אל פנים. הוא רצה לשמוע במו אוזניו, ללא כל תיווך משום סוג, את קולו הקדוש של הרבי המשיב על השאלה: מה דעתו הקדושה באשר למגעים ולאפשרות שממשלת האחדות תיפול ובמקומה תקום ממשלת שמאל בראשות פרס ובהשתתפות החרדים.
פרוש ידע גם כיצד ליצור הזדמנות לשאול באופן בלתי אמצעי את הרבי את השאלה הכה מהותית - והתייצב לתפילת מנחה בביתו הפרטי של הרבי ברחוב פרזידנט - היה זה בתקופה בה הרבי עדיין שהה והתפלל בביתו אחרי הסתלקות רעייתו הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע"ה.
כתום התפילה, בעוד הרבי פוסע על מנת לעלות אל הקומה השנייה, ניגש פרוש וזכה לחיוך מאיר מאת הרבי; פרוש היה מכוּון מטרה, לחץ את ידו הקדושה של הרבי לשלום ושאל תכף בבהירות: מהי תשובת הרבי לשאלה שכתבתי לו? הרבי השיב על אתר ובנוסח שלא השתמע לשתי פנים: כבר אמרתי לכם בכגון דא, הנושא נתון להכרעת מועצת גדולי התורה.
מה גרם לתפנית?
מכל מקום, עולה התמיהה: מה בכל זאת אירע לבסוף. איך זה, שלאחר חודשים של מגעים שלא זו בלבד שחלילה לא נסתרו מעיניו הקדושות והצופיות למרחוק של הרבי אלא דווחו, כאמור, בצורה שיטתית ומסודרת על ידי הרב קפלן שניהל אותם - מה שינה את התמונה? מה הצדיק תפנית חדה בכיוון ה"נסיעה"? מה יכול היה לגרום לכך, שהרבי ינקוט במעשה אקטיבי של התערבות מפורשת ופומבית בפוליטיקה הישראלית, בניגוד לעמדה הרצופה והעקבית שבה בחר לנקוט לאורך כל הדרך, לפיה ענייני הפוליטיקה הן מתחומי האחריות של מועצת גדולי התורה וחב"ד אינה מתערבת?
מה קדם לפגישה המתוקשרת, הפתאומית, החד-משמעית - של העיתונאי עודד בן עמי בעוברו לפני הרבי בחלוקת הדולרים, והמסר המהדהד והנחרץ בו הרבי למעשה מנפץ לרסיסים את חלומו של שמעון פרס והמרקחת אותה רקח בעמל ויזע לאורך תקופה ממושכת?
התפנית לא היתה רק בכיוון השלילה ("לא" לשמעון פרס). לאור מורת-הרוח הגלויה והפומבית, והאכזבה אותה ביטא הרבי כלפי יצחק שמיר – הרי שדברי הרבי לאחר מכן לעודד בן עמי ביטאו תפנית חדה גם ביחס כלפי שמיר. מה יכול להסביר את השינוי, האם שמיר הסיג אחור את פעולותיו המדיניות? האם "חזר בתשובה" וביטל את הנסיבות שגרמו לתרעומת כלפיו?
אין שום ספק בכך, שהדברים אותם שמע אליקים רובינשטיין מהרבי – נמסרו בחדות ובקול רם לראש הממשלה שמיר. השפעתו האדירה של הרבי אף היא היתה ברורה מעל לכל ספק ואך טיפש יחשוב ששמיר יתעלם או יבחר שלא לשים לב לעוצמת צופר האזעקה שהושמע לעברו מ-770.
נותר לנו רק לברר, מה עשה שמיר, כיצד קידם את פני הרעה? מה פעולה נקט בכדי להשיב את האמון? ובאופן הכי מעשי: מה גרם לכך שבסופו של דבר, הרבי יואיל לשוב ולהביע בו אמון בלתי מסויג, עד כדי קביעה בפרהסיה כי כל עוד אין ממשלה בישראל - ושמיר, הוא ולא אחר, ניצב ליד הגה השלטון - זה רק לטובה?
הפעולה שנקט יצחק שמיר מיד לאחר שננזף בחומרה על ידי הרבי, ידועה למעטים בלבד - ואנוכי הקטן בתוכם.
פרק ראשון:
סודות של 35 שנה נחשפים לראשונה: 'התרגיל המסריח' שטלטל את חב"ד
פרק שני:
פגישות חשאיות נחשפות, 'חבית חומר הנפץ' מתפוצצת - ונפילה למלכודת סבוכה