תחילת המפגש של חב"ד עם הפוליטיקה הישראלית, התרחש באחד מימי חודש אדר-שני תשמ"ט, כאשר אל מנכ"ל ארגון הגג של מוסדות חב"ד הגה"ח הרב אריה ליב קפלן, הגיעה פנייה ממשרד האוצר, לפיה גורמים בכירים במשרד מבקשים להיפגש עם עסקני חב"ד, כדי לבדוק אפשרות של תקצוב ישיר למוסדות ובתי חב"ד בישראל.
הרב קפלן ממהר לדווח על כך לרבי: "היו מגעים עם פקידים במשרד האוצר על דבר תקצוב ישיר לבתי חב"ד. ומפני שפרס מחפש להתקרב וכו' יש סיכויים שיצא לפועל".
שאלתו היתה האם להיענות לבקשתם ולהגיע לפגישה? ותשובת הרבי לא בוששה לבוא: "נתקבל. אזכיר על הציון".
עבור העסקנים היה ברור שבזאת ניתן 'אור ירוק' ואפשר לקבוע פגישה.
בשלב זה מגולל הרב בלוי לפרטי פרטים את המגעים עם פרס ואנשיו, הפגישות שהתקיימו בחשאיות, כמו גם הדו"חות ששוגרו אל הרבי ותשובותיו.
'יום השישי' חושף
באותה עת, ראה אור בישראל עיתון בשם 'יום השישי'. היה זה שבועון דתי, הראשון שאפיין את עצמו כ'בלתי תלוי' - בשונה מיתר כלי-התקשורת והעיתונים הדתיים והחרדיים, שיצאו לאור מטעם מפלגות וארגונים שונים (כגון 'המודיע' - בטאונה של אגודת ישראל; 'יתד נאמן' בטאונה של דגל התורה, 'הצופה' של המפד"ל ו'שערים' של פא"י).
העיתון נחשב, לפחות באותם ימים, בעל אוריינטציה שמאלנית.
'יום השישי' הטיף למען התקרבות בין הציבור החרדי לשמאל הישראלי, ובמסגרת אג'נדה זו לא רק שנתן במה אוהדת לקולותיהם של גורמים דתיים המעוניינים במהפך שלטוני לטובת 'המערך'; 'יום השישי' גם היה העיתון הדתי היחיד שסקר באדיקות את אי קיום ההסכמים הקואליציוניים הגורפים שנחתמו בין אגודת ישראל לבין הליכוד, במרכזם כמובן ההבטחה הדרמטית לתקן את חוק 'מיהו יהודי'.
מהיום בו קמה ממשלת האחדות, נוהלה על דפי העיתון ספירה לאחור למועד שבו נקבע בהסכם כי יתוקן החוק. וכשהמועד הופיע וההסכם לא קוים, הפנה שמיר את עורפו לחברי הכנסת של אגודת ישראל בעזות מצח - והעיתון כמובן סיקר זאת בהדגשה ובהנאה מרובה.
כך, למשל, זכורני כיצד יו"ר סיעת אגודת ישראל ויו"ר ועדת הכספים דאז, ח"כ הרב משה זאב פלדמן המנוח - שזו היתה עבורו שנה ראשונה בכנסת (אליה 'הושאל' מראשות ישיבת חידושי הרי"ם), לא הצליח להסתיר את תדהמתו נוכח ההתכחשות הגורפת והפומבית של שמיר להבטחות שניתנו על ידו.
באחת מישיבות הנהלת הקואליציה, כאשר שמיר סיים את דבריו, פלט לעברו הרב פלדמן בבוז: "כמו שקיימת את ההבטחות שנתת לנו"? ושמיר, המאופק בדרך כלל, התריס בזעם אל מול עיניו של הרב פלדמן הקרועות מתדהמה: "זו פוליטיקה, ואתה תלמיד להכיר אותה".
ובחזרה לענייננו: כמובן, מרגע שהחלו להתרוצץ שמועות במסדרונות הפוליטיים אודות מגעים בין חב"ד ל'מערך', הדהד זאת העיתון וחיפש כל דרך להעצים את העניין ולהפכו לתעודת-הכשר עבור חיבור מחדש בין הציבור החרדי והשמאל הישראלי.
הגיעו הדברים לשיאם, כאשר צלם העיתון הצליח לתעד בכניסה למלון פלאזה (לימים 'שרתון פלאזה' וכיום 'ליאורדו') ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, בתוך שלט סתמי בשפה האנגלית - בו מפורטת הפעילות המתקיימת במלון על קומותיו באותן השעות, כותרת קטנה המבשרת על דבר קיומה של פגישה בין חב"ד לבין 'המערך', באחת מקומות המלון.
היתה זו כמובן פגישה אשר הוחלט לקימה בסוויטה פרטית מחשש עינא בישא של העיתונות והענקת פרשנות מגמתית ומזיקה. הצלם, אפרים קילשטוק, קלט מיד כי בזה הרגע עלה על 'סקופ' עיתונאי ממדרגה ראשונה ובאותה מידה ידע כי לא יוכל לעלות בתמימות ולתעד את הפגישה עצמה. הוא ארב, אפוא, שעה ארוכה בלאט ליד פתח המעלית וציפה בדריכות לרגע בו יצליח לתעד את הנפגשים בצאתם מהפגישה.
עד מהרה הטרף נקלע לרשת הציידים: קוראי 'יום השישי' נדהמו, כמו כלל היהדות החרדית, לגלות בעמוד הראשון של העיתון תמונה ברורה שלא השתמעה לשני פנים. בתמונה, נראתה מעלית פתוחה במלון, מבעדה יוצאים - בעיניים מבוהלות המסגירות את ההפתעה שציפתה להם עת הבחינו בהבזק המצלמה שמולם - את אחי הרב טוביה בלוי עם הרב חיים-יהודה רבינוביץ.
תמונה זו העניקה אישוש מוחלט לגבי קיומם של מגעים בין חב"ד לבין 'המערך', שמאותו רגע ואילך לא היו בגדר סוד או שמועות עליהן מדווח בעקשנות 'יום השישי', אלא עובדה מוגמרת שאף היתה ונבראה ואין להכחישה.
פרס וביילין בבריה"מ עם חב"ד
למרות הסערה שהתעוררה לאחר חשיפת המפגש ה'סודי' בין המערך לעסקני חב"ד, המשיכו הצדדים לשמור על קשר - ובעיקר, לתכנן את פרטי ביקורו הצפוי של שמעון פרס במעוזי העשייה החב"דית ברוסיה, הצעה שהועלתה בשלהי קיץ תשמ"ט וזכתה מאת הרבי למענה חיובי, כאשר סימן חץ לתיבה "היא נכונה" והואיל להוסיף: "אזכיר על הציון".
מדובר היה על כך, שבעת ביקורו הצפוי ברוסיה שלאחר העידן הקומוניסטי, יבקר פרס גם במוקדי העשייה החב"דית - זו שהיתה חבויה ומחתרתית לאורך שנות הקומוניזם ועתה, עם נפילת המשטר הסובייטי, הלכה והפכה יותר ויותר גלויה ותוססת.
שוב חולפים ארבעה חודשים ואנו מוצאים בי"ז אדר תש"נ דיווח נוסף בו הרב קפלן מעדכן ומדווח לרבי אודות פגישה נוספת - בפעם המי יודע כמה – שלו עם אנשי פרס. הפעם, הפגישה נושאת אופי תקציבי ברור ששוב אינו משתמע לשני פנים: "אתמול התקיימה פגישה עם סגן שר האוצר י. ביילין ... סוכם שחב"ד תקבל הערך שמקבלים שני ח"כים בייחודיים".
למען הקורא הצעיר עליי להסביר את הנוהג שפשה באותם ימים: במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, היו חברי הכנסת של אגודת ישראל דורשים ומקבלים תקציבים למימון מוסדותיהם (פרק נפרד בספר מוקדש למאבק אותו ניהל, לימים, הרב בלוי כנגד הפרוצדורה הזו, לרבות עתירה לבג"ץ שהובילה לביטול ה'ייחודיים') - ועתה, מתוך הכרה בעוצמה ובהישג הבלתי מבוטל במונחים פוליטיים שהשיגה אגודת ישראל בזכות המעורבות החב"דית, הודיעו אנשי משרד האוצר כי חב"ד תקבל את הערך התקציבי של שני ח"כים לפי אמות המידה שסוכמו עם מפלגת אגודת-ישראל - "בשנת התקציב הבאה, דהיינו 4 מליון ש''ח".
אמנם, חשוב להבהיר כי עד כה איש לא עסק ב'פוליטיקה' פרופר. הנושא של הקמת ממשלה בראשות 'המערך' לא עלה על הפרק; כמו-כן, לא נעשתה עבודה פרלמנטרית כלשהי על ידי אנשי 'המערך' מול ח"כים שנחשבו מזוהים עם חב"ד, כגון ר' אליעזר מזרחי או ח"כ אחר כלשהו באגודת-ישראל - או מול כל מפלגה אחרת - בכנסת.
הממשלה נופלת
מפגשים אלו, שתוארו לעיל, לא היה להם דבר וחצי דבר עם העשייה הפוליטית הרוחשת - או אם תרצו עם "חבית חומר הנפץ" שהחלה להתחמם עד שהתפוצצה באותם ימים ממש.
אם לדייק: יומיים לפני המועד שבו נקבע המפגש האחרון בין אנשי 'המערך' לבין עסקני חב"ד, נעו אמות הסיפים: ראש הממשלה יצחק שמיר, פיטר את שותפו לממשלה שמעון פרס. מעשה שגרר התפטרות גורפת של כל שרי 'המערך'. המערכת הפוליטית נכנסה לסחרחרה וכל המגרש הפוליטי נע ת"ק על ת"ק פרסה. 'המערך' הגיש באופן מיידי הצעת אי אמון לממשלה, ובח"י אדר תש"נ נפלה הממשלה בראשות שמיר, בהצבעת אי אמון מהדהדת.
את הצעת אי האמון, הגישו כמובן סיעות האופוזיציה. העילה הרשמית היתה "הקיפאון" בזירה המדינית וב"תהליך השלום". אולם מה שאיפשר את הצלחת המהלך והפלת הממשלה, היתה תמיכה מפתיעה מכיוון פוליטי בלתי צפוי: סיעת אגודת ישראל, שהיתה חברה פעילה בקואליציה, הצטרפה ותמכה באי האמון ובהפלת הממשלה, לצד סיעת 'המערך' - שאף היא היתה עד אז חלק מהממשלה.
כיצד הצליח מנהיג 'המערך', שמעון פרס, לצרף את אצבעותיהם של ח"כי האגודה ולגרום להפלת הממשלה? בזאת, הוא קצר את פרי עמלו הסמוי והביא לידי מימוש את סדרת המגעים החשאיים האינטנסיביים שניהל במשך כל החודשים שקדמו לכך עם כל שדרת העסקנות החרדית.
הפן החב"די שתואר לעיל, היה חלק קטן וזניח ביותר. פרס, במיומנות רבה, רקח את התרגיל - שזכה לכינוי 'התרגיל המסריח' (מי שהעניק את השם הקולע היה יצחק רבין, באותם ימים מספר 2 של פרס במפלגה - אך באותה מידה יריבו המר והמושבע). כאשר הועלתה להצבעה הצעת אי האמון בממשלה, היו כל הקצוות - עם כל השותפים בממשלה ומחוצה לה - סגורים ותפורים היטב.
אך לא רק זאת: פרס תכנן כמובן, לשוב ולקבל את תמיכת כולם בממשלה החלופית, שעמד להציג בתוך זמן קצר מאז הפלתה של ממשלת שמיר.
היה זה מחזה חסר תקדים, כאשר בעת הדיון על הצעת אי האמון בכנסת - הלכה והתחוורה לעין כל העובדה המפתיעה, שגם החרדים חוברים ל'מערך' ונוטשים את האוניה ואת קברניטה יצחק שמיר. זאת, כאשר נציגי הסיעות החרדיות, שעד תמול שלשום היו חברים נאמנים בקואליציה, ביקשו את רשות הדיבור ונשאו נאומים חריפים ובשצף-קצף תקפו את ראש הממשלה על אי עמידתו בסיכומים הקואליציוניים עמם.
ח"כ הרב משה זאב פלדמן המנוח נשא נאום נזעם במיוחד. הוא ציטט את ראש הממשלה שמיר שהתואנה שהייתה בפיו ואשר באמצעותה ביקש לתרץ את אי קיום הסעיפים הקואליציוניים עליהם חתם, בנימוק: "אינטרס לאומי".
הוא מנה אחד לאחד את הסעיפים שלא קוימו, הציג אותם ואת חשיבותם - ותהה בזעם: "הזהו אינטרס לאומי?! בער אנוכי ולא אדע!".
מציאות פוליטית חדשה
במהלך ההצבעה נעדרו חברי הכנסת והשרים של ש"ס מהמליאה ואילו חברי הכנסת של אגודת ישראל, לרבות ח"כ אליעזר מזרחי, נכחו והצביעו בעד הפלת הממשלה. למיטב זכרוני ועד כמה שידיעתי מגעת, עשה זאת ר' אליעזר לא לפני שפנה טלפונית אל מזכירות הרבי וביקש הדרכה כדת מה לעשות. לפי דבריו, הוא קיבל תשובה ברורה אז: לשמוע בקול מועצת גדולי התורה - וכך עשה.
התוצאה לא איחרה לבוא. עד מהרה התבררה מציאות פוליטית חדשה: ממשלת שמיר נפלה, הנשיא חיים הרצוג זימן למשכנו את ראשי הסיעות כדי לקבל המלצה על מי להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה הבאה ורוב הסיעות הצביעו כמועמד על שמעון פרס - כך שהוא קיבל מנדט להרכבת ממשלה.
הכל "תקתק כמו שעון שוויצרי", נראה היה שהדברים תוזמנו מראש ופועלים לפי הספר אותו כתב בעמל ויזע במשך חודשים ארוכים, בסיוע נאמניו החרוצים.
באותם ימים ממש, כאמור, עדיין נמשכים פגישות ושיחות בין אנשי 'המערך' לעסקני חב"ד. ראוי להפנות תשומת לב לדו"ח מרתק, הנושא את התאריך כ"ח אדר תש"נ – בו הרב קפלן מדווח לרבי כדברים הבאים: "על פי ידיעות מוסמכות מפרס ואנשיו, כאשר נשאל רבי פנחס מנחם אלתר (-אז ראש ישיבת 'שפת אמת' ויו"ר תנועת אגודת ישראל, ולימים האדמו"ר בעל 'הפני-מנחם' מגור) מניין לו הביטחון שחב"ד לא תתערב ותפעיל עליהם לחץ? הוא אומר שקשר לו עם הרבי מליובאוויטש שלא באמצעות חב"ד דארץ הקודש, וכנראה חזר על זה כמה פעמים. יחד עם זה ביקש מהם לעשות איזו פגישה פומבית עם חב"ד על מנת שתפורסם בתקשורת, באמרם שאף על פי שלא ידובר בה על פוליטיקה, די שהתמונות וכו' ידברו בעד עצמם. והם פנו לר' יהודה רבינוביץ על דבר זה, ורמזו לו שפגישה כזו יכולה להיות שווה כסף רב – להערכתו כ-2 מליון דולר" עד כאן לשון הדו"ח.
הרב קפלן אינו מכחד דבר. הוא טורח לפרט בפני הרבי, באר היטב, את הפיתוי ואת הסיכון התדמיתי העצום הכרוך במהלך שכזה: "עד עתה אמנם ניצלנו את המצב, וכפי שדיווחתי הכניסו סך של כ-2 מיליון דולר ברשימת הייחודיים של שנת התקציב הקרובה (החל מאפריל), אבל זה היה לפני המו"מ הקואליציוני, שלא ציפו בתקשורת לשמוע קול חב"ד. מה שאין כך עתה. על כן, למרות המצב הקשה של המוסדות וכו', ושבגלל ההיקף הגדול של החובות בכמה וכמה מוסדות אין אפשרות כלל לעזור בדבר ממשי, וממילא הפיתוי הוא גדול, אף על פי כן נראה דצריך לנהוג בשב ואל תעשה".
את מכתבו הדרמטי, חותם הרב לייבל קפלן במילים הבאות: "לא הייתי כותב על דבר כל הנ"ל אילו לא היה מדובר בדבר גדול, והאחריות גדולה וכו'".
חשוב להבין על מה מדובר. אין לשכוח כי הדרישה אותה דרשו מחב"ד כל בעלי-העניין, כל ענקי העסקנות והפוליטיקה, הן אנשי 'המערך' והן אגודת ישראל, היתה אחת ויחידה: הישארו במעמדכם הבלתי פוליטי. תנו לפוליטיקה לעשות את שלה; אל תתמכו ואל תתערבו. הייתם תמיד א-פוליטיים, שימרו על מעמד זה, אל תכניסו עצמכם למדמנה – ואת המלאכה הפוליטית תעשה מועצת גדולי התורה כמיטב הבנתה ושיקול דעת חבריה, מבלי שקול חב"ד יישמע בפומבי.
אלא, שכאמור, היו אלו דברים "מן השפה ולחוץ" שכן כל ינוקא מבין שגם "אי אמירה" היא זעקה קולנית. המעמד לו זכתה חב"ד אז, בתוככי המדמנה הפוליטית, היה כזה שעצם הישיבה על הגדר תהיה - בשפה הפוליטית ובמגרש הפוליטי - אמירה מהדהדת.
חב"ד אינה מתערבת
כאן, ציפתה מלכודת סבוכה וכמעט בלתי אפשרית עבור העסקנים החב"דיים. ולפיכך, הם ידעו כי דל כוחם מלקבל החלטות כה הרות גורל על דעת עצמם - ובחרו, לא רק שלא להסתיר ח"ו אף פרט מהרבי, אלא להיפך, הכל גלוי ומדווח לפרטי פרטים, אפילו ההתלבטויות ואי וודאויות, השיקולים לכאן ולכאן, הכל מדווח בכדי שהרבי יכריע ויכוון ויורה מה וכיצד לעשות.
לסיכומה של הפרשיה ופרטי הדברים עד כה: למעשה, עסקני חב"ד ניהלו מגעים עם אישים פוליטיים לאורך יותר משנה. המטרה המוצהרת והחד-משמעית, היתה רחוקה כמטחווי קשת מהעניין הפוליטי (הרכבת ממשלה וכיו"ב) ועסקה בחב"ד, מהותה ועניינה – וכמובן גם מוסדותיה שהיו מקופחים ושיוועו לתקציבים בכדי להיחלץ מחובות ולהתקיים ואף להתפתח.
המגעים, המפגשים, השיחות והסיכומים – הכל כולל הכל דווח לרבי בפרוטרוט, וכל צעד ושעל נעשה אך ורק על פי הכוונתו, ברכותיו ובהתאם לרצון קודשו כפי שהביע במפורש במענות קודש על דו"חות מפורטים. איש מעסקני חב"ד לא ההין, לא ניסה ואף בפועל לא עשה אף צעד, אף לא מילימטר אחד קדימה, ללא הסכמתו והוראתו של הרבי.
במקביל עסקו אנשי אגודת-ישראל ואנשי פרס ברקיחת מרקחת פוליטית שנועדה לשנות את הרכב הממשלה והקמת ממשלה אחרת, בראשות שמעון פרס.
הקו החד משמעי שהתווה הרבי בכל הנוגע לעסקנות הפוליטית של אגודת ישראל, היתה אחת ועקבית: חב"ד אינה מתערבת, אינה עוסקת בפוליטיקה ואינה מביעה דעה, ההחלטה בנושאים פוליטיים היא עניינה של מועצת גדולי התורה ושלה בלבד.
ברגע הנתון וכאשר ההצבעה הפוליטית של אי-אמון בממשלת שמיר עלתה על הפרק: נתן הרבי לכל הנוגעים בדבר להבין כי הוא דבק בעמדתו זו, אינו מתערב ומותיר את העניין לשיקולם והחלטתם של חברי מועצת גדולי התורה.
כך קיבל ח"כ אליעזר מזרחי, כאשר פנה לבקש הדרכה כיצד לנהוג; כך שמע בעצמו האדמו"ר הנוכחי של גור, שהגיע במיוחד ונכנס ליחידות בקודש פנימה ושוחח באופן אישי עם הרבי; וזו היתה גם התשובה ששמע ח"כ דאז ר' מנחם פורוש, ישירות מהרבי, כפי שסיפר לימים. וכך כמובן גם ידע הרב לייבל קפלן לומר בהקשר הפוליטי - חב"ד אינה מתערבת, אינה עוסקת בפוליטיקה, אינה מדברת אודות נושאים פוליטיים והעסקנות הפוליטית זרה ומנוכרת עבורה, ממנה והלאה.
מלאכת הקמת הממשלה על ידי שמעון פרס הלכה והתקדמה והמו"מ הקואליציוני עם השותפים השונים הואץ לשביעות רצון הצדדים.
אולם בבוקר יום ראשון, ו' ניסן תש"נ, שעון ניו יורק, נטרפו באחת כל הקלפים.
פרק ראשון:
סודות של 35 שנה נחשפים לראשונה: 'התרגיל המסריח' שטלטל את חב"ד
