קולו של מלכי שם טוב רועד. "יש לי צמרמורת כשאני מספר את זה", הוא אומר בראיון מיוחד שהעניק למנדי קורטס ממגזין 'כפר חב"ד', ועוצר לשניות אחדות.
בפיו עדות מרגשת על הדקות האחרונות של בנו הקטן, עומר, בשבי המחבלים בעזה.
זה קרה זמן קצר לפני הטקס; אותה הצגת ראווה צינית ואכזרית שקיים החמאס פעם אחר פעם לפני ששחרר חטופים בעסקה בחודש שבט האחרון. עומר שם טוב, החטוף בן ה-22, שהה במנהרה לצד חטופים נוספים שיועדו להשתחרר באותן שעות. הוא כבר ידע שהוא עתיד להשתחרר. אל המנהרה הזו הגיע ימים ספורים קודם לכן, אחרי שבמשך כמעט 450 יום שהה לבדו.
"לפני שלקחו אותם לאירוע העמידו אותם מול הקיר וקשרו להם את העיניים", משתף האבא. "באותם רגעים, כשהם לא יכולים לראות, החל אליה כהן שעמד לצידו של עומר, לומר כתפילה את מזמור קכ"א בתהלים. עומר שמע זאת והחל לפזם את השיר העממי המפורסם על מילות הפרק. שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. זה היה ממש לפני שלקחו אותם לרכבים לכיוון הטקס. לצד המחבלים. שניהם עמדו יחד ושרו את הפסוקים. זה מצמרר, יש לי צמרמורת כשאני מספר את זה".
מילותיו של דוד המלך, במזמור שנהוג לאומרו בעת צרה, וכולו תפילה לקב"ה ובקשה לישועה, ביטאו כנראה באופן הכי פנימי ואמיתי את מה שהרגישו שורדי השבי באותם רגעים. ה' יִשְׁמׇרְךָ מִכׇּל רָע, הם שרו. ה' יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, הם ביקשו.
כך עומר תיאר את הרגעים הללו: "כשפתחו את דלת ההדף האחרונה במנהרה, עמדנו בעיניים מכוסות, החזקנו ידיים אני עומר ואליה, ובאופן ספונטני התחלנו לשיר את שיר המעלות. שרנו חזק מהלב, אמיתי, הידיים שלנו רעדו והלב דפק על מאתיים. עבורנו זה היה רגע של ניצחון".
מתי נודע לעומר שהוא משתחרר?
"מספר שבועות קודם לכן. עומר צפה בערוץ תקשורת במנהרה שבה הוחזק וראה את שמו. הוא הבין מזה שהוא כלול ברשימת המיועדים לשחרור. את הבשורה הרשמית קיבל כעבור כמה שבועות, ממש לפני השחרור. הוא שוחרר בפועל בפעימה האחרונה של החטופים החיים, ושלושה ימים קודם לכן העבירו אותו למנהרה אחרת, שבה נפגש, לראשונה אחרי יותר משנה, עם ישראלים נוספים. אלה היו החטופים עומר ונקרט ואליה כהן".
עומר ידע על הטקס הפומבי הצפוי לו. בכל תקופת העסקה הוא צפה בערוצי התקשורת במנהרה ושם ראה את הטקסים שערכו המחבלים לחטופים ששוחררו בפעימות השונות. "כשעומר פגש בכהן וונקרט הוא ידע לומר להם שצפויים להעלות אותם על הבמה אל מול קהל של עזתים שיריע. בפועל באירוע, כשהוא עמד לצד המחבלים, ניגש אליו אחד המחבלים והורה לו שינשק את המחבל הנוסף על הבמה. עומר נישק. בהמשך נוצרה מזה סערה. פה אנחנו צוחקים על זה, אומרים לעומר: נישקת את המחבל ולמעשה כאילו אמרת לו בכך - אני כעת הולך הביתה ואתה נשאר פה בגיהינום".
הטקס המהונדס לא כלל רק שלטי טרור פסיכולוגי ומפגן נוכחות של אנשי טרור, במהלכו העניקו המחבלים לחטופים המשוחררים גם שקיות "מטען אישי" ובהן "תעודות שחרור" ומספר פריטים שונים השייכים לחטופים. השקית שאותה קיבל עומר נמצאת כיום, כחודש אחרי השחרור, בביתו. אביו מציג את תכולתה.
יש בתוך השקית כמה תשבצים, פתורים למחצה, של גיליונות 'הארץ'. כתב ידו של עומר מופיע בחלק מהמשבצות. היה לו עט בשבי וגם זמן לנסות להרכיב את התשבץ. יש בשקית גם ספר סיפורת, שעומר קרא כמה פעמים בשבי, ויש שם חוברת נוספת המוכרת בכל בית חב"די - "דבר מלכות", לפרשת וארא תשפ"ד.
החוברת הזו ליוותה את עומר תקופה ניכרת בשבי. האבא לא יודע לומר כמה זמן.
איך הוא קיבל אותה?
"המחבלים ששמרו עליו הביאו לו אותה. עומר סיפר שבתקופת הלחימה העצימה הוא שמע ממש את הטנקים מעליו. הוא אמנם היה כמה עשרות מטרים מתחת לאדמה אבל עדיין הרגישו שם את הרעד. כנראה שהחיילים השאירו בעמדות שלהם כמה חפצים ודברים, ובין היתר את החוברת הזו, שהתגלגלה למחבלים.
"עומר סיפר לי שקרא כמה פעמים את החוברת. המדהים הוא שפרשת וארא עוסקת במה שקדם ליציאת מצרים. לא מכבר הגיע לפה לבית הרב בערל לאזאר מרוסיה, והביא לעומר במתנה תמונה של הרבי שבה נראה הרבי אוחז בחוברת כזו. עומר ישר זיהה".
החוברת נראית מעט משומשת. בשולי דף השער שלה נכתב בכתב יד שמו של בעל החוברת, כנראה, יואל אלבז. מלכי שם טוב שהציג את החוברת בפומבי במספר ראיונות שהעניק לתקשורת אחרי שחרור בנו, ביקש מבעל החוברת ליצור עמו קשר.
והוא יצר קשר?
"האמת שכן. הוא דיבר איתנו, לא איתי אישית. התברר שהוא עכשיו עדיין בתפקיד לחימה. עומר רוצה להחזיר לו את החוברת".
החטיפה בשידור חי
עמודים רבים ניתן להקדיש לסיפורו של עומר שם טוב, הנער הצעיר מהרצליה בעל הפנים העדינות, שנחטף לעזה בבוקר שמחת תורה תשפ"ד ושהה בשבי במשך כמעט שנה וחצי. מאז ששוחרר, הוא לא מרבה לספר על מה שעבר עליו. משתף לאט לאט, במשורה. לא העניק עדיין ריאיון עיתונאי. גם נאומים פומביים בעצרות כמעט שלא נשא. קרוביו ובני משפחתו לא לוחצים עליו; הם מאפשרים לו לשחרר ולשתף בקצב שלו.
בשבי הוא ירד 15 קילו. כמעט חצי מכך כבר החזיר לעצמו בשבועות הספורים שלו בבית. הוא גר בהרצליה, לצד הוריו מלכי ושלי ואחיו ואחותו. הוא הקטן במשפחה. בכניסה לבית תמונת ענק שלו וברכת "ברוכים הבאים". הרחוב כולו עד הבית מוצף בתמונות ובפוסטרים שלו. על עמודי חשמל, בשלטי בתים. זכר לאותם 505 ימים, מורטי עצבים, שבהם שהה ברצועת עזה.
אביו מלכי מארח את 'כפר חב"ד' לקראת חג הפסח לשיחה על אמונה וחירות. השעה היא שעת אחר הצהרים. שלהי אדר. למלכי היכרות ארוכת שנים עם חסידי חב"ד. יש לו ידידים חב"דים קרובים, הוא מזכיר כמה מהם. אחד מהם, המפיק והבמאי רונן פלד חדד, אירח אותו ואת עומר ואת המשפחה כולה, יומיים בלבד לפני מתקפת הפתע בסוכות תשפ"ד, למפגש משפחתי בחג. פלד גם הביא אותו פעמיים לבאנקעט כינוס השלוחים העולמי, לפני כמעט עשור. שם טוב מזכיר גם את משפחת ריבקין מכפר חב"ד; את ר' שמואל ריבקין (מוליק), ואת בנו ר' יוסי, מחברת 'קול שר' וידיד המערכת, שעמם שמר על קשרים לאורך השנים, במסגרת עסקיו ותפקידיו.
"אני מכיר את חב"ד שנים רבות ואני חושב שחב"ד אנשים מדהימים בדרך שלהם", הוא מקדים. "בחב"ד יודעים לכבד את האחר מבלי לעשות איפה ואיפה. בעבורם לא משנה מי היהודי הניצב מולם, תמיד הם ידברו איתו בגובה העיניים. בכלל, בשנה וחצי האחרונות נפגשתי עם לא מעט רבנים וגורמים משפיעים בציבור החרדי. אני עצמי נפגשתי עם רבנים מבני ברק שגם אותם ניסיתי לרתום לפעולות להחזרת החטופים. הייתה נקודה מסוימת במהלך התקופה שבה רוב הציבור הזדהה איתנו והיה איתנו.
"מה שקרה זה, שמצאנו את עצמנו בסיטואציה שבה החטופים הפכו לעניין פוליטי. זה לא היה אמור לקרות. ולכן עשינו הכל כדי ליצור קשר עם כל הקהילות, ולחזק את הקשרים שלנו עם כל הקהילות ולדלג על הפוליטיקה, כדי שהתמיכה בנושא החטופים תהיה תמיכה חוצת מחנות ומתוך קונצנזוס נטול פוליטיקה".
במשך כשעה וחצי שוחח שם טוב עם 'כפר חב"ד'. בגילוי לב ובפתיחות גולל את מה שעבר עליו ועל משפחתו בשנה וחצי האחרונות; את מה שעבר על בנו עומר, כפי ששמע ממנו זעיר פה זעיר שם לאחרונה, במנהרות החמאס בעזה.
"יום לפני שמחת תורה בשנה שעברה, ביום שישי, נסענו כל המשפחה לירושלים, כדי לחגוג יום הולדת לרעייתי", הוא חוזר לאותה יממה ששינתה את חייו. חזרנו לבית בערב ובהמשך עומר יצא לאירוע, יחד עם חברים נוספים. לא אני ולא אף אחד אחר בבית ידע לאן בדיוק הלך. ידענו שזה בדרום אבל לא התעמקנו".
בשעה שש וחצי בבוקר החלו האזעקות. תחילה הן נראו כמו אזעקות שגרתיות, למרבה הצער רבים בארץ התרגלו לאזעקות מעזה מידי תקופה. "כל המדינה התעוררה. מיד התקשרתי לעומר ושאלתי אותו מה קורה. הוא סיפר לי שהוא רואה את הטילים חולפים מעליו. ביקשתי ממנו שימצא מקלט או ממ"ד באזור. לא חשבתי בתחילה שקורה משהו חריג. ההבנה שמדובר באירוע לא שגרתי התחדדה אט אט, ככל שהדקות חלפו והדיווחים זרמו.
"עד השעה שמונה וחצי בבוקר בערך היינו בשיח. אחת לזמן מה שאלתי את עומר מה קורה איתו, והוא מצידו עדכן ואמר שהם בורחים ומתפצלים ושהוא מחפש מקום מסתור. ככל שעברו הדקות כך הפאניקה בקולו גברה. בשלב מסוים הוא עדכן אותנו שיורים לעברם. זה החל להישמע יותר ויותר מפחיד, עדיין לא הבנו את גודל האירוע. לקראת השעה שמונה וחצי בבוקר הוא אמר לנו שיש חבר שמגיע לקחת אותו, שהוא נמצא לצד חבריו מיה ואיתי רגב, גם הם תושבי הרצליה, ושהם עולים על הרכב ויוצאים לדרך. למספר דקות הייתה לי תחושה של הקלה".
אבל זה לא החזיק זמן רב. "בתי דנה, אחותו של עומר, ביקשה ממנו שישלח נקודת ציון. הוא הפעיל במכשיר הטלפון שלו אפשרות לשיתוף מיקום בזמן אמת ואנחנו עקבנו אחרי המסלול שלו בלב חרד. אלא שבמקום שהנקודה תתקדם צפונה או מזרחה לעבר מרכז הארץ, שמנו לב שהיא זזה לכיוון הנגדי, לתוך עזה.
"בערך בשעה רבע לתשע ניסיתי להתקשר שוב לעומר ולתפוס אותו אולם לא היה מענה. המכשיר היה עדיין זמין, שמעתי את הצלצולים, אבל השיחה לא הופעלה. במקביל לא הסרתי את עיני מאותה נקודת ציון שעומר שלח לנו וראיתי שהיא נעצרת".
בתוך עזה.
"בתוך עזה, באזור מרכז הרצועה, אחרי הגבול".
מה עובר בראש?
"ברגע הראשון הכחשה. אתה אומר לעצמך אולי משהו כאן לא בסדר ולא משדר נכון, אולי אני לא קורא טוב את התמונה".
נסעת לאזור?
"בשעות הראשונות קיימנו סדרה של שיחות טלפוניות. ניסינו לתפוס את כל מי שהיה שם באזור, שיכול היה לתת מידע על עומר. אמרו לנו שראו אותו פה, ראו אותו שם. לקראת צהרים אכן נסעתי לאזור. אמרתי טוב שאהיה קרוב ואדע מה קורה. במרחק מה מהגבול ניצבו ניידות. המשטרה חסמה את הדרך ולא אפשרו להתקדם. אמרו לי לנסוע למרכז הרפואי סורוקה, אליו פינו את הפצועים. כמובן שהמשכנו לסורוקה. כל אמבולנס שהגיע לשם ישר רצנו אליו, לבדוק אולי עומר שם. עלינו את כל הקומות של המרכז הרפואי, היכן שהיו הפצועים. לא מצאנו זכר לעומר".
בסביבות השעה שמונה בערב הגיע האישוש למיקומו ומצבו של עומר. ברשתות החברתיות פורסם סרטון מחריד שבו רואים את עומר ואת חברו איתי רגב כפותים ושוכבים בטנדרים הלבנים של המחבלים בתוך רצועת עזה. מלכי שם טוב קיבל את הסרטון.
ישר זיהית את עומר?
"הסרטון אמנם היה מטושטש קצת, אבל זיהיתי את החולצה. זו חולצה שלא ניתן לפספס אותה. באותו רגע הייתי משותק מפחד וחזרתי הביתה, לכאן. כבר בהתחלה אמרתי לעצמי - אני אעשה הכל כדי להחזיר אותו. רעייתי שלי הפיצה פוסט ברשת החברתית בו קראה לכל מי שנמצא במצב של אי ודאות ומחפש את היקר לו, שיצור איתנו קשר. למחרת נבנה פה בבית חמ"ל. הגיעו הרבה אנשים, הקמנו חמ"ל נתונים. לקראת שעת הצהרים הגיע קרוב משפחה שלנו דודי זלמנוביץ', איש מאוד מקושר, והביא לכאן את יעקב פרי, דוד מידן וגורמים נוספים במערכת הביטחון לשעבר, שהיו מעורבים במשא ומתן שקדם לשחרורו של גלעד שליט. כך קם למעשה 'מטה החטופים'. זה היה ביום ראשון בשעת צהרים. בערב אמרו לנו להגיע למסיבת עיתונאים בכפר המכביה ושם פגשנו עוד מספר משפחות חטופים. התחלנו יחד לפעול".
אפשר רק לשער, בקושי, מה עבר על משפחת שם טוב ומשפחות החטופים הנוספות באותה תקופה ומאז ועד השחרור. כל כך הרבה אי ודאות, חוסר אונים וחשש מפני הבאות. "מה שעזר לנו מאוד בכל אותה תקופה, להרים את הראש מעל המים ולהתמודד, הייתה העשייה. זה אפשר לנו להדחיק במובן מסוים את הקושי. כל דבר שלילי זז הצידה בגלל העשייה. בהתחלה היינו 'נאיביים', חשבנו שהחטופים יחזרו במהירות, בתוך שבוע שבועיים או מקסימום שלושה ארבעה. אף אחד לא חשב על 500 יום. גם גורמי מקצוע העריכו בפנינו שמדובר בזמן קצר עד שחמאס יציג את הדרישות שלו וישראל תיענה אליהן והחטופים יחזרו. נאחזנו בכך".
השבי נמשך 17 חודשים.
בשבי בעזה
עומר שם טוב סיפק בשבועות האחרונים, אחרי שחרורו, עדויות ממה שעבר עליו שם, בתוך המנהרות בעזה. את הפאזל, שעדיין לא הורכב לחלוטין, החלה משפחתו להרכיב עוד בהיותו שם. לא על הכל הם מוכנים לדבר כיום, לא הכל מותר להם לספר. עדיין יש ברצועה חטופים חיים. החשש לגורלם מכרסם בכל עת. עוד תגיע העת לספר כל מה שיודעים. ובכל זאת, הנה כמה עדויות.
"בתקופה הראשונה עומר שהה יחד עם איתי רגב בתוך דירה בעזה. בסמיכות אליהם הוחזקה אחותו של רגב, מיה. האח והאחות שוחררו בעסקה הראשונה, והם סיפרו לנו מה שקרה ב-52 הימים הראשונים בשבי. במקביל קיבלנו עוד כמה אותות חיים. לא אמרו לנו מה המקורות, אבל העבירו לנו אותות. זה מה שאני יכול לומר.
"עומר הוא בעל כישורים חברתיים מאוד גבוהים, יש בו קסם וכריזמה והוא כובש את כל מי שבסביבתו. תמיד אמרנו בינינו לבין עצמנו שהוא ימצא את הדרך להתחבר עם השומרים שלו. איתי סיפר לנו, אחרי ששוחרר, שבהתחלה היה קושי גדול מאוד. זה הייתה בתקופה היותר עצימה של המלחמה, כאשר חיל האוויר היה פעיל מאוד. הם רצו בשלב מסוים להרגיש בבית והחליטו לעשות קידוש בכל יום שישי, בכניסת השבת. הם זכרו את הימים והתאריכים בהתחלה ולכן חישבו מתי מגיע שבת, ועשו קידוש".
איך היה להם יין?
"הבקבוק הגיע דרך מיה, אחותו של איתי. היחס של המחבלים אליה היה פחות גרוע, והיא ביקשה מיץ ענבים וביקשה שיעבירו אותו לאיתי ועומר, כי ידעה שהם יאהבו את זה. במיץ ענבים הזה הם עשו קידוש כמה שבתות. זה מאוד חיזק אותם. באותה תקופה עומר גם אמר לאיתי שהוא מתחיל לשמור שבת. עומר הוא מאמין בדרכו והאמונה התחזקה אצלו בכל התקופה בשבי. אולי זה היה חלק ממה שאפשר לו להיות חזק בשבי, האמונה הזו".
האבא מספר על פנס שהיה ברשותם של עומר ואיתי באותה תקופה, כדי שיוכלו באמצעותו להאיר את החדר החשוך. עומר לא השתמש בו בשבת. את נוסח הקידוש ידע עומר בעל פה, מהבית.
54 ימים אחרי שנחטף, שוחרר איתי רגב מעזה. במסגרת הפעימה השישית של עסקת החטופים הראשונה. כעבור ימים אחדים הלחימה מתחדשת. מה עומר מספר על התקופה הזו?
"אין ספק שזה היה קשה. עומר הבין מהר מאוד שאיתי לא איתו כי שוחרר לבית בעסקה. יחד עם זאת עומר התעשת מהר. העבירו אותו אז למנהרה מאוד צרה וקטנה, שלא ניתן היה לעמוד בה או ליישר ידיים. במנהרה הוא קיבל ממש מעט אוכל, פיתה או ביסקוויט ביום, ואמר שהמים היו מלוחים. פעם בכמה זמן היה מגיע מישהו ומחליף לו סוללה בפנס. ברוב הזמן עומר לא השתמש בפנס כדי שהסוללה לא תגמר. הוא היה בעלטה מוחלטת ואכל את המעט.
"זו הייתה תקופה קשה מאוד והוא נותר במנהרה הזו קרוב לחמישים יום. הוא סיפר לנושהיה שלב שבו ממש התפלל לקב"ה שיעזור לו ושיוציאו אותו מהמנהרה, וכעבור כשעתיים הגיעו השובים ואמרו לו: עומר, אנחנו מעבירים אותך כעת למנהרה אחרת. זו כבר הייתה מנהרה מרווחת יותר. כעבור יומיים המפקד דרש להחזיר אותו בחזרה למנהרה הצרה ואחד השובים אמר שיחזיר אותו בבוקר למחרת. באותו לילה המנהרה הופגזה. עומר הרגיש את ההשגחה העליונה שהייתה עליו. הוא נותר במנהרה המרווחת יותר ובה נותר יותר משנה, כמעט עד השחרור שלו".
עומר היה בשבי לבד, מוקף רק במחבלים. בשונה ממה שסיפרו שורדי שבי אחרים, את עומר לא קשרו בשלשלאות. אולי משום שהיה לבדו ולא יחד עם חטופים נוספים. הוא למד ערבית וידע לתקשר עם שוביו. הוא הצליח להתחבר עמם ולדבר עמם".
האבא נעצר לרגע. "אספר לך משהו שעומר אמר לנו. יום אחד עומר שאל את השובים שלו מהי המחרוזת שהם נוהגים לאחוז בידיהם. למוסלמים יש שרשרת חרוזים כזו (מִסְבַּחָה) שהם אומרים תפילה תוך כדי העברת החרוזים בין האצבעות. השובה הסביר לעומר במה מדובר. עומר אמר לו: אני אראה לך איך אפשר לעשות אחרת. הוא לקח את החרוזים ואמר: ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. המשפט הזה, כך עומר סיפר לנו, הדהד במוחו ובראשו בתקופת השבי וסייע לו להחזיק את עצמו. ברגעים הקשים הוא היה אומר את המילים הללו, שוב ושוב ושוב".
בכל אותה תקופה, מספר האבא ל'כפר חב"ד', ההתעוררות באמונה וההתחזקות הרוחנית לא פסחה על המשפחה. "היינו חדורי אמונה ותקווה לאורך כל הדרך, ואמרנו: עומר חוזר הביתה. שלי רעייתי הפכה במהלך התקופה הזו לסמל של אחדות. היא הייתה זו שבעיקר דיברה בתקשורת. היא הובילה מסר של אחדות, אחדות ואחדות. אנחנו בבית עברנו שינויים מבחינת אמונה. אני יכול לומר ששלי מאוד התחזקה בתקופה הזו ושומרת שבת. גם דנה ועמית הילדים שלנו חוו את זה איתנו. המסר המרכזי ששלי כל הזמן העבירה לציבור היה - תתחברו, תהיו ביחד, גם אם הדעות שלכם שונות ביום יום, בנושאים אחרים. זו הדרך לנצח את חמאס".
מה ידעתם בתקופה הזו על מה שעומר עובר?
"הדבר שהכי היה קשה לנו לדעת, כמשפחה, זה שעומר נמצא לבדו. גורמי מודיעין העריכו כך בפנינו. בדיעבד אנחנו יודעים כיום שלא קשרו את עומר ולא התעללו בו. כן עשו לו טרור פסיכולוגי. למשל אמרו לו שאנחנו לא מחפשים אותו ושהצבא לא פועל לשחרורו. הוא לא האמין לזה. היה שלב שבו הוא היה יכול לראות שידורים בתקשורת והיה צופה באל ג'זירה. הראו לו תיעודים מההפגנות שבהם לא רואים את התמונה שלו".
עומר עבר שינוי עם עצמו בעקבות השבי, אומר האבא. "עומר אומר בנחרצות שהייתה עליו שם בעזה השגחה פרטית עליונה. מן הסתם הוא ראה זאת בכל מיני נקודות, שאת חלקם עדיין איננו יודעים. למשל כשעבר מהמנהרה הראשונה שהייתה צינוק למנהרה המרווחת, אחרי תפילה, ולאחר מכן הראשונה הופגזה. או מוקדם יותר בשבי, כשפצצת נפל שנפלה החטיאה אותו בכ-50 מטר.
"עומר סיפר לנו שהוא רצה לצום ביום כיפור השנה, אבל הוא לא ידע מתי זה חל. מידי פעם אפשרו לו המחבלים להאזין לרדיו, היה שם מעין מחשב כזה שמחובר לרשת שבו ניתן לעבור בין תחנות רדיו ולשמוע. יום אחד עומר ניסה להגיע לתחנה שמשדרת בעברית אבל לא מצא, למחרת ניסה שוב ואז הופיעו גם תחנות בעברית. הוא הבין ושיער שיום קודם לכן הייתה ההדממה של יום הכיפורים. הוא התאכזב מאוד מכך שפספס את היום הקדוש.
"כפי שסיפרתי עומר שמר שבת בשבי. גם אחרי ששוחרר המשיך לשמור שתי שבתות. הוא כיבה את הטלפון שלו לפני שבת והניחו בצד. כיום הוא מניח תפילין בכל יום. זה לא היה כך בעבר. כאשר היינו ב'בילינסון', אחרי השחרור, הביאו לו תפילין וטלית במתנה ועומר ביקש ממני שאזכיר לו בבוקר להניח. את התמונה שלו מניח תפילין עומר פרסם ברשתות החברתיות. זה היה הפוסט הראשון שפרסם אחרי השחרור, ומאז בכל יום הוא מניח. שלשום היינו בירושלים, אצל החבר'ה של שי גראוכר, המלווה משפחות חטופים. הביאו לעומר שוב טלית ותפילין מהודרים. הוא אמר לשי: איזה מדהים שאתה נותן לי כי לא הספקתי עדיין להניח היום. עלינו לגג של המלון, זה היה ממש לפני השקיעה, והוא הניח".
עומר הוא מהחטופים הצעירים ששוחררו לאחרונה. מה אתה חושב שמייחד אותו בהיבט הזה?
"אני חושב אופטימיות. הייתה לו אמונה שנתנה לו את הכוח להתנהג כפי שהתנהג. אני חושב שבניגוד לאחרים, הצעירות שלו הגיע לידי ביטוי בכך שעמד בצורה עוצמתית מול השובים שלו בלי לחשוש. הוא אמר לי לאחרונה משהו שאולי הפתיע אותי. אמר לי: לא פחדתי מהם אפילו לשנייה אחת. גם כשקשרו אותו לרכב ביום החטיפה הוא לא פחד. אני זוכר שאמרתי לעומר שכאשר ראיתי את הסרטון הייתי משותק מפחד. אבל עומר לא פחד. אני לא יודע אם זה האדרנלין או משהו אחר, אבל הוא סיפר שלא פחד מהשובים וגם לא הראה להם סימני פחד. היו עוד צעירים ששוחררו לאחרונה וכך סיפרו. הצעירים יצא מהם משהו אחר לגמרי. אולי אופטימי יותר, רואה פני עתיד. חוזקה פנימית כזו.
"האנשים הללו שהיו בעזה, חוו מה שאף אחד בדורות האחרונים לא חווה, מאז השואה. גם בקרב שורדי השואה היו הסימנים האלה. רבים מהחטופים שחזרו סיפרו על התחזקות רוחנית של אמונה בשבי, זה היה בעבורם קרש היאחזות. הם שמו את מבטחם בהשם. אלה עוצמות רוחניות שאנחנו לא יכולים להבין אותם. כאנשים רגילים אנחנו יכולים לומר 'בעזרת השם' מידי פעם מתוך מחשבה שאני רוצה שיקרה דבר מסוים ושהקב"ה יעזור לי. אצלם המילה 'בעזרת השם' היא מאוד משמעותית מבחינת ההצלה שלהם והחיים שלהם. זה נגע להם במקום עמוק מאוד בנפש.
"אני יכול להוסיף ולומר שבקרב משפחות החטופים אנחנו במעגלים של קשר. משפחות החטופים הם מגוון מאוד רחב של משפחות וסגנונות, ואני חושב שזה מגוון שמייצג את רוב ככל חלקי העם. יש משפחות של קיבוצניקים ויש משפחות עירוניות ומסורתיות מקרית ארבע. לאורך כל הדרך ראינו שיותר ויותר אנשים מחפשים משהו רוחני לשים בו את מבטחם. ואז האמונה הגיע לידי ביטוי. היו מפגשים של משפחות, חלקן מנותקות לגמרי מהיהדות, והיה ניתן לראות שנדלק אצלם אז ניצוץ רוחני".
לעומר יש תחושות נקמה?
"אין בו יצר נקמה, אבל הוא אומר שכולם שם בעזה זה חמאס, גם ילדים. הוא הבין זאת מהשיחות שקיימו המחבלים ומשידורי אל ג'זירה שראה. הוא הבין הכל ואמר שכולם שם זה חמאס". מלכי שם טוב מצביע על סלון הבית. הוא חשוך למחצה בשעה זו של היום. על השולחן עדיין מונח משלוח מנות ענק ארוז, זכר לימי הפורים כנראה. "שם בכל שנה אנחנו עושים ליל סדר גדול, עם הרבה בני משפחה. השנה נחגוג אותו יחד עם עומר. ויחד עם זאת החירות עדיין לא שלמה. ליבנו וראשנו עם מי שעדיין נותרו שם בעזה. בשבי, במיצר. חייבים להציל אותם כדי שגם הם יוכלו לחגוג את פסח כמו בני חורין אמיתיים". בארעא דישראל.
