החדר של סשה טרופנוב במלון בכפר המכביה, בו שוהה מאז שחרורו, עמוס ספרים ופריטים. הם מונחים על שולחן קטן, על כוננית צמודה לקיר. בתקופה שחלפה מאז שחזר מהשבי הוא לומד הרבה, חוקר; מנסה להתעמק בהגות יהודית, להבין את מה שמאחורי המצוות ולהתחבר עמוק יותר לרוחניות.
הוא בחור משכיל, סשה. בפיו מושגים עדינים, עמוקים. הוא מנתח בכישרון תובנות עדינות ולא חושש לדבר גם על מה שמורכב. השיחה שמקיים עם 'כפר חב"ד', חודש וארבעה ימים בדיוק אחרי שהתאחד מחדש עם קרוביו ואהוביו, היא הפעם הראשונה בה מדבר בהרחבה ובפתיחות על רגעים ממה שעבר בשבי. זהו איננו ריאיון עיתונאי רגיל; עוד תגיע העת, אם וכאשר יחליט, שבו יספר לציבור את סיפורו המלא. בינתיים המסמך הזה הוא הצצה ראשונה ואותנטית מפיו למחשבות שהתגבשו אצלו בשבי.
"אני רוצה שאנשים יודו לקב"ה על מה שיש להם", הוא מתמצת את הסיבה שבגללה הסכים לדבר. "אני רוצה שמי שיקרא את הדברים שלי יהיה חיובי כלפי החיים שלו. כאשר טוב לאדם בלב, טוב גם לאחרים, לסביבתו. זה קורן. כאשר אדם עצוב זה מקרין עצבות גם לסביבה שלו, זה רע לכולם".
סשה למד בכוחות עצמו, במשך כשנה וחצי בעזה, איך להיות שמח. או אולי מדויק יותר - איך להיות בתחושת הודיה בלתי פוסקת על מה שיש. הוא חווה גיהינום, שרד במשך חודשים ארוכים במנהרות, ובכל זאת פיו אינו פוסק לומר תודה. כאשר מודים על מה שיש - שמחים. זה מה שהחזיק אותו בשבי, הוא יאמר, ולא יחסוך בדוגמאות מפורטות ובהסברים נרחבים.
סשה מחייב את כולנו.
"יום לפני ששוחררתי", הוא פותח ומספר, "לקחו אותי המחבלים לטייל בכמה מקומות בעזה. נראה לי כולם כבר יודעים את זה; סרטון מזה פורסם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי אחרי יותר משנה, רוח נושבת על פניי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יכולתי להרים את ראשי למעלה, ולראות עננים, שמיים, שמש, ציפורים. אור יום יצא לי לפעמים לראות עד אז, דרך חלונות שונים; בחלק מהתקופה הייתי בדירות מעל הקרקע ולא במנהרות עמוקות.
"במהלך התקופה שלי בשבי הבנתי שאני חי את הרגע, לא חושב ומתכנן מה יהיה שעה קדימה או מה יהיה יום או יומיים מאוחר יותר. אמרתי לעצמי: אני אפיק הכי הרבה ממה שיש לי בכל רגע נתון, אודה לקב"ה על מה שיש לי, אשמח ממה שאני יכול לשמוח בו ואנסה להילחם בעצב שמנסה להקיף אותי. ניסיתי לחשוב חיובי כל הזמן ולהודות לקב"ה על כל רגע.
"באותו יום, כשהוציאו אותי החוצה, הובילו אותי גם לחופי הים. אני זוכר שהסתכלתי על הים, על הגלים. הסתכלתי ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה; רציתי לראות הכל. הייתי שם במשך כשעה וחצי. בחלק מהזמן נתנו לי להיות לבד עם עצמי, כשתוך כדי הם מצלמים ואומרים לי מה לעשות. אבל זה לא היה אכפת לי. מבחינתי המצלמה לא הייתה רלוונטית. ניסיתי להפיק הכי הרבה מהסיטואציה הזו. כי מי יודע מה יהיה מחר, מי יבטיח לי שאני באמת אשתחרר. אמרתי לפחות יהיו לי זיכרונות מהים".
מתי סיפרו לך שאתה משתחרר?
"אחרי שנחתמה העסקה הודיעו לי שיש עסקה אבל שאני לא חלק מרשימת המשוחררים. כעבור כמה ימים אמרו לי שאני כן מופיע ברשימות אבל לא אמרו לי באיזה יום אשתחרר".
התרגשת?
"האמת, לא. לא הרגשתי כלום".
פחדת להתאכזב.
"חוויתי כל כך הרבה תהפוכות במהלך הדרך. ידעתי שיש עסקאות שעולות על השולחן ונופלות. היה שלב, בסביבות חודש ניסן בשנה שעברה, שאמרו שיש עסקה. המחבלים אמרו לי שנחתמה עסקה. אמרתי להם: אבל מה נתניהו אומר? הם ענו שגם נתניהו יצהיר על כך. כעבור כשעה נתניהו אמר שאין כל עסקה ושהחמאס חתמו על עסקה שונה ממה שדובר עליה. זו רק דוגמה אחת. היא ודומותיה גרמו לי לא לפתח תקוות. ידעתי שעד שאני לא נפגש עם צה"ל כל הדיבורים לא שווים כלום".
שוחררת בפועל בפעימה הרביעית. שמעת עד אז על הפעימות הקודמות? הבנת שמדובר במשהו אחר?
"הראו לי את הטקסים, ידעתי שהשחרורים בשבת. אבל כל הזמן גם היו מורכבויות שאיימו שהעסקה תיפול. שבוע לפני ששוחררתי היה את המשבר סביב שחרור ארבל יהוד. בשבוע שבו אני שוחררתי אמרו לי שיש עיכוב בעסקה, שאולי היא לא תצא לפועל. בכל שבוע בתקופת העסקה קרה משהו שאיים לעצור את העסקה. לפני השחרור שלי הביאו לי 'מסמך שחרור' ושאלו אותי מה אני חושב על זה. לא התעניינתי. ידעתי שעד שאני לא רואה את הגבול ואת צה"ל זה לא נגמר".
הרגע שבו סשה נפגש עם החיילים, ובהמשך פגש את בני משפחתו, היה הרגע שבו לראשונה הרשה לעצמו להתפרק ולשחרר את רגשותיו. זה גם היה הרגע שבו התוודע לכך שאביו אינו בין החיים. "כשהייתי בעזה שאלתי הרבה שאלות על מה שקרה לקרוביי, ומהתשובות שקיבלתי ומהלך הרוח של מה שקורה הבנתי שיש סיכוי סביר שאבי לא בחיים. ידעתי שאימא וסבתא שלי וספיר שוחררו בעסקה הראשונה, כמה עשרות ימים אחרי הטבח. הבנתי שיש שתי אופציות באשר לגורלו של אבי - או שגם הוא נחטף או שכבר איננו בחיים.
"כשחוברתי לחיילי צה"ל בעזה הייתה שם קצינה, שאינני זוכר את שמה לצערי. היא הייתה מאוד מסבירת פנים והחלה לדבר איתי. כולם שם דיברו בעברית וזה לרגע היה מוזר לי. כאילו יצאתי מבועה לדבר אחר לגמרי. התבלבלו לי המילים כי הייתי רגיל לדבר בערבית. למדתי בשבי גם לקרוא בערבית, אגב.
"כשפגשתי את אימא שלי הבנתי שהיא שומרת שבת ומקיימת מצוות. הבנתי את זה די מהר. היא אמרה לי שהיא התחזקה אחרי ששוחררה ושהיא מאמינה בקב"ה ומקיימת מצוות. היא אמרה לי שעשו הרבה הפרשות חלה למעני, ושהיא הלכה להתפלל בקברי צדיקים. היא סיפרה לי על הקשר הקרוב והמיוחד עם משפחת לאזאר, הרב בערל ורעייתו חנה, שכל כך תמכו בה ועזרו לה ולספיר לאורך הדרך. לקח לי זמן להבין בדיוק מה רמת החזרה של אימא שלי בתשובה, אבל מהר מאוד הבנתי שהיא שם עד הסוף. זה כבר לא הפתיע אותי. אם אימא שלי מחליטה על דבר מסוים - היא עושה אותו עד הסוף".
גם סשה השתנה. הוא מדבר על כך בגילוי לב. "הייתי צריך אולי את ה-7 לאוקטובר כדי שיטלטל אותי. לפני זה הייתי בגישה שונה לחלוטין. לא הייתי אומר 180 מעלות ממה שאני היום, אבל אולי 150 מעלות בהחלט. אני אדם רציונלי. זה לא השתנה, אני עדיין רציונלי ומפוקח. אבל יחד עם זאת אני מבין עוד דברים. אני מבין שלצד הרציונליות וענייני הטבע יש גם יד נוספת רוחנית שמלווה מלמעלה. גיליתי את הקב"ה בעזה".
להתחיל לחשוב
הוא מדבר ברהיטות, בשפה גבוהה, בחדות. הוא מנסה לבטא במילים הולמות ומדויקות את מה שעבר על עולמו הפנימי בשבי; להסביר מה גרם לשינוי הפנימי בחייו. לרגעים אחדים הוא יעצור לחשוב, לסדר את מילותיו וללטש אותן עוד ועוד.
"כשאין לך שליטה על החיים שלך", הוא מסביר, "ועל מה שאתה יכול לעשות בחיים, אני חושב שיש לאדם שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא לקבל את זה, ולומר 'אין לי שליטה, אני לא מאמין בכלום' ולחיות עם המצב הזה. אני חושב שהאפשרות הזו היא אפשרות שקשה לשרוד עמה. האפשרות הנוספת היא, להתחיל לחשוב. לנסות להבין 'אם לי אין שליטה על החיים שלי, למי כן יש שליטה עליהם'. ואז אתה חושב וחוזר לדברים שעברת בחיים ומנסה להבין האם הדברים הללו הם דברים שקורים במקרה, באופן ספורדי לגמרי, או שיש להם סדר מסוים, הכוונה. אני אישית בחרתי באפשרות השנייה ואני יודע שגם אימא שלי, כשהייתה בשבי, בחרה באפשרות הזו.
"היום שבו נחטפתי לעזה תפס אותי כבחור צעיר וריאלי. תמיד חשבתי עד אז שהשליטה נמצאת בידיים שלי, שאני יכול לתכנן מה אעשה בחיי ומה יקרה עמי. ה-7 לאוקטובר היה ה'ספתח' עבורי להבנה שהשליטה בחיים שלי היא ממש לא רק שלי.
"בוא נדבר רגע על שליטה. לדוגמה עכשיו אני בוחר לדבר איתך, אתה בוחר לכתוב את מה שאני אומר. כל אחד בוחר בחיים שלו דברים לעשות. לצד זאת יש דברים בחיים שאין שליטה עליהם. לכל אחד יש רגעים ורגעים כאלה, השאלה היא איך מקבלים את זה. אפשר להגיד הכל אקראי, ואפשר להגיד יש משהו שמכוון אותך. לי בשבי לא הייתה שליטה כמעט על כלום. פעמים רבות חיי היו בסכנה והייתי בדאון. יכולתי להיכנע לדכדוך וליפול, להיות מוצף ברגשות שליליים. אבל בפועל מה שקרה זה שתמיד רגע לפני נפילה אירע דבר מסוים שתפס אותי. ואני מתכוון גם לדברים פשוטים. לדוגמה יום בו אני ממש רעב ומשווע לאוכל, ואין לי כל שליטה על כך, ואז לפתע בהמשך אותו יום מגיע אוכל יחסית בסדר".
שזה אומר?
"זה אומר אוכל שלא נשארים רעבים אחרי שאוכלים אותו. זה יכול להיות פול או עגבניות ובצל, או הרבה אורז. לא מדובר בארוחה, אבל במאכלים שאחרי שאוכלים אותם לפחות לא רעבים. ולא רק אוכל: פעמים רבות קרו דברים שגרמו לי להתחיל להיות מבואס, כי רציתי אותם ולא יכולתי לעשות אותם, ואז קרה משהו ששיפר את הרגשתי. ההבנה חלחלה אצלי שקורה משהו שהוא לא בשליטתי ומשפיע עליי. זה קרה לי הרבה, וכך קיבלתי את האמונה באלוקים, ואת ההבנה שלא הכל תלוי בי. כשלצד זאת הבנתי שמה שבכל זאת נמצא בשליטה שלי אני צריך לנצל כדי שהסיכוי שלי לחזור בחיים יהיה הכי גבוה. אלו שתי גישות מקבילות שעל פיהן נהגתי".
זה לא סותר. אמונה מצד אחד, התנהגות טבעית מאידך.
"לא רק שזה לא סותר, אם לא מתנהגים כך זו סתירה לאמונה לדעתי. אי אפשר להסיר אחריות ממה שכן בשליטתנו ולהגיד 'אני מאמין' וזהו. אמונה אמיתית היא כזו שמשולבת גם בעשייה גשמית, במה שכן אפשר. והאמונה הזו גרמה לי להרגיש שלו יותר. האמנתי שיש דברים שיסתדרו ואני אגיע לאן שאני צריך להגיע. קיבלתי גם את העובדה שיתכן שלא אצא בחיים מעזה.
"האמונה שקיבלתי הגיעה בהדרגה. בתחילת השבי, אחרי הטבח, כשהייתי לבד ופצוע ולא יכולתי ללכת, הדבר היחיד שעשיתי זה חשיבה. היה לי הרבה זמן לחשוב. ואני לא מפחד לחשוב ולשאול שאלות נוקבות את עצמי. לא היו לי שום גירויים אחרים שיכלו להסיח את דעתי. אפילו אינטראקציה עם המחבלים ששמרו עליי לא הייתה, כי עוד לא ידעתי ערבית.
"שאלתי את עצמי הרבה שאלות. לא רק על הטבח עצמו ועל העובדה שהגעתי לעזה בלי לשלוט על כך, אלא גם בכלל על החיים שלי בעבר לאורך השנים. הבנתי בדיעבד שהיו דברים בחיים שלי שכיוונתי אותם באופן אחד וקרו באופן אחר".
"השגחה פרטית".
"אימא שלי קוראת לזה 'השגחה פרטית'. אני חודש בלבד בלמידה והמושגים פחות מוכרים לי. המילים והשמות לא חשובים אלא המשמעות, אני מדבר על המהות. והמהות היא ההבנה שלי שיש כוח נוסף עליון, הקב"ה, שמלווה אותנו.
"שמתי לב לדבר מעניין: כשטוב לבני אדם והם 'מבסוטים' הם בדרך כלל שוכחים מאלוקים, לפחות נוטים לשכוח. הם לא מעריכים את מה שיש להם ונשאבים לתוך החומריות וענייני היום יום והנאות החיים. דווקא בזמן צרה אנשים מתחילים להתפלל ולבקש ממישהו עליון. כולם עושים את זה, יש בזה משהו שמושרש בנו. ושאלתי את עצמי 'למה'. מדוע אדם שכל החיים שלו לא האמין, פתאום תהיה לו תפילה בלב כשהוא בעת מצוקה? מה גורם לזה לקרות? זו לאו דווקא תפילה מסוגננת עם פסוקים מהתנ"ך או פסוקי תהלים, אלא מילים אישיות שבוקעות מעומק הלב. התפילה היא כוונת הלב. נוסח המילים אולי עוזר לכוון את הלב. אבל אני מדבר על אדם שמעולם לא קרא תהלים או תנ"ך, וגם הוא מתפלל מדם ליבו ואומר אלוקים הצילני, תעזור לי. אני זוכר את עצמי, התפללתי במילים הללו שבקעו מעומק ליבי. פניתי לקב"ה ואמרתי: תעשה טוב לאימא שלי, לאבא שלי, שעוד חשבתי הוא חי, לסבתא שלי, לספיר; תן להם כוחות נפשיים; תן לי כוחות לשרוד, שלא אעבור דברים פיזיים קשים, שלא אהיה רעב ושלא אהיה חולה. התפללתי והודיתי.
"וזה חיזק אותי, הרגשתי שאני לא לבד. הודיתי על כל דבר שקורה לי והערכתי כל דבר. כשהייתי בחדר ויכולתי לזוז הערכתי את העובדה שאני יכול לזוז, לעמוד על הרגליים או לשבת. הערכתי את העובדה שאני יכול לאכול, שיש לי מה לשתות ושאני לא טרוד בסכנת חיי ויש לי שלווה שמאפשרת לי לישון. הערכתי את העובדה שאני לא חולה, לא חליתי בתקופת השבי. הערכתי את העובדה שמצאתי דברים שיעסיקו אותי. הודיתי לאלוקים על כך שיש לי במה להאמין וכך לשרוד.
"ואני אגיד יותר מזה: הודיתי על כך שירו לי ברגל, הודיתי על זה שהייתי לבד. אלה דברים שבדיעבד הבנתי אותם".
אתה מתכוון לירי בזמן החטיפה?
"כן. זה חלק מהדברים שהבנתי בקשר לאמונה ולקב"ה. יש דברים שאנחנו לא יודעים בזמן אמת, בעת התרחשותם, אם הם טובים או רעים; אנחנו לא יודעים לסווג נכון. אנחנו חושבים שמה שקורה לנו הוא רע, אבל באמת מדובר בדבר טוב.
"הנה הירי בזמן החטיפה. אני בטוח שכל אחד שיִירוּ לו ברגל יבכה על כך ויתלונן ויאמר 'מה מר ורע גורלי'. ואני יכול לגלות לך: זה באמת לא נעים. הירי פירק לי את העצם, היה לי שבר בעצם. טופלתי שם בעזה. אבל בזכות כך קרו דברים טובים. ראשית, הסיבה לכך שלא כבלו אותי היא מפני שהייתי שבר כלי בהתחלה. הייתי עם דקירה בכתף, עם ראש פתוח וירי ברגליים. בהמשך גם נפרקה הכתף. למזלי זה גרם לכך שהתייחסו אליי יותר בעדינות. זה על פניו לא היה אמור להיות ככה. הם חשבו שהייתי קצין בצבא. כשנחטפתי הממדים הגופניים שלי היו הרבה יותר גדולים מהיום והייתי יותר שרירי וחסון. תמיד האהבה שלי לכושר הייתה גדולה. הם חשבו שאני לוחם, רמבו, והיה טבעי שיקשרו אותי ולא יתנו לי לזוז. אבל בגלל הפציעה לא קשרו אותי. אבל זה רק החלק הראשון.
"בהמשך העבירו אותי למרכז רפואי לטיפול. לא הייתה ברירה אחרת, אבל זה לקח קצת זמן. בסופו של דבר העבירו אותי לטיפול, וכשהסתיים הטיפול רצו להחזיר אותי לאותו מקום בו הייתי בהתחלה. אולם קרה משהו, דברים לא התסדרו, ולכן העבירו אותי בינתיים למקום אחר בעזה. באותו מקום היה מחבל חדש, שגם דיבר אנגלית. בזכות כך למדתי ערבית. הייתי שואל אותו על כל מיני מילים באנגלית, איך אומרים אותם בערבית, וממנו למדתי. לאט לאט התגבש אצלי אוצר מילים בסיסי שאפשר לי לתקשר בערבית ולפתח את השפה. בשבי חושבים מהר. לומדים שפה ברגע, בקליק, המוח על מאתיים.
"במשך כ-40 יום הייתי במקום החדש עם דובר אנגלית. אחרי זה לקחו אותי למקום אחר, ומאז כמעט עד סוף השבי לא פגשתי עוד מישהו שמדבר אנגלית כמוהו. זה היה המזל שלי שפגשתי אותו. וזה קרה בזכות כך שנפצעתי ברגל".
והחשיבות בהבנת השפה הערבית נחוצה להישרדות.
"העובדה שיכולתי להבין ערבית ולדבר ערבית עזרה לי לא להשתגע. כי הבנתי מה קורה סביבי. כמעט בכל תקופת השבי הייתי לבד. בנוסף, העובדה שיכולתי לדבר בערבית אפשרה לי ליצור קשרים עם המחבלים ששמרו עליי. שיח הוא כלי חזק שחוצב חומות. המחבל לא הפך לחבר שלי, הוא המשיך לראות בי אויב ציוני שבסופו של דבר הוא רק רוצה להרוג אותו. אבל יחד עם זאת, העובדה שיכולתי לדבר איתו גרמה לכך שהחיים ביום יום היו פחות גרועים. הוא הבין יותר שיש בן אדם מולו".
הביאו לך קביים אחרי הטיפול?
"בהתחלה לא היו תנאים, לא הביאו לי קביים ולא יכולתי ללכת במשך זמן ארוך. היה יום אחד שבו אותו מחבל שדיבר אנגלית יצא לסידורים. הוא כל הזמן היה יוצא וחוזר. באותו יום הוא התלונן על כך שיש לו הרבה סידורים. אמרתי לו: תגיד תודה שאתה יכול לצאת ולחזור, אני לא יכול. הוא התסכל עליי ואמר לי: יוסף (ככה קראו לי בשבי), אתה צודק. ואז פתאום הבנתי איזו הערכה צריך לתת ביום יום לדברים שאותם אנחנו לוקחים כמובנים מאליהם. היום אנשים חיים בעידן של שפע. חיים באושר גדול, בחופש לעשות את כל מה שרוצים. ובכל זאת מסתכלים תמיד על מה שאין, על מה שחסר. זה שטן קטן כזה שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו וצריך לגרש אותו. כי במקום ליהנות מהשפע ולהודות על כך ולהיות שמח, מה שקורה זה בדיוק להיפך - עצובים כי חסר עוד משהו קטן שלא מסתדר.
"אני חושב שהנקודה הזו כל כך קשורה למצוות. כי אדם שקם בבוקר ומודה על כך, מודה אני לפניך; או אדם שלפני שלוקח כוס מים ושותה אומר ברכה - ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו; או אחרי האוכל מודה על כך ומברך ברכת המזון - זה ממלא אותו, זה גורם לו להעריך כל דבר.
"בשבי נהגתי כך דה פקטו. הייתי מודה במילים על כל מה שאני יכול. במילים שלי, לפעמים בערבית. היום אחרי שחזרתי אני משתדל לברך לפני כל דבר. לפעמים אני גם חוטא ושוכח כי אני לא רגיל; אני שוכח שיש לי כל כך הרבה ומפספס לפעמים את הברכה וההודאה. ואז נזכר. אני חושב שמי שיברך לפני כל דבר זה יגרום לו לראות את מה שיש לו, זה ימלא אותו וייתן לו כוחות. וזה חשוב. כי אם לא מודים ולא מעריכים את מה שיש, הדבר מוביל למעין משקולת כזו שרובצת על הלב. וזה משפיע אחר כך על חיי היום יום. אם מודים על מה שיש, מעריכים את מה שיש, ואז שמחים. השמחה הזו גורמת לנו להיות קלילים ואז אנו יכולים לעשות יותר, ועם הרבה יותר דרייב ואנרגיה.
"היום אני יודע להגיד תודה על מה שיש לי, יודע להעריך את היום יום, את הדקה. לפעמים אני אומר לעצמי היום: על מה אתה מתעצבן, ממה אתה בלחץ. תסתכל על מה שיש לך פה, על הדברים הטובים, על זה שיש לך אפשרות להיות אדם חופשי.
"זה נכון לכולנו וזה מה שאני רוצה שיפיקו מהשיחה הזו. אני רוצה לומר לכל מי שקורא - אתה בריא? תגיד תודה להשם. ויותר מזה אגיד לך: גם אם דברים שנראים לך לא טוב קורים, תזכור שאתה לא יודע מה טוב לך. יתכן שאת הטוב שבדברים הללו תגלה רק בהמשך. יתכן שלעולם לא תגלה. יתכן שהם עשו טוב בכלל למישהו אחר. ואז גם כן טוב, עזרת למישהו".
הפגישה עם הרב לאזאר
על השולחן הקטן בחדר זוג התפילין שקיבל סשה מהרב לאזאר, יום אחרי שחרורו. בית 770 רקום עליהם, ושמו בעברית וברוסית. התיעודים שבהם הוא נראה כורך את הרצועות השחורות על ידו ועל ראשו לראשונה בחייו, יום אחרי שיצא מעזה, עוררו הדים רבים ברחבי העולם ויצרו קדוש השם גדול. "ראיתי את השער של 'כפר חב"ד' באותו שבוע", מחייך סשה. הוא מספר שמאז הניח פעמים נוספות.
"הרב לאזאר", הוא אומר, "הוא מבחינתי דמות מפתח בהתקרבות שלי ליהדות. לפני שנחטפתי הייתי נטוע עמוק בעולם הכללי, והחשיפה שלי לעולם הדתי והרוחני היתה בעיקר דרך כותרות בתקשורת, שרובן לא חיוביות. האמת שזה לא לגמרי נכון: יצא לי להכיר את העולם הדתי פה ושם. גם סבתא שלי (אירנה, אם אימו, שנמנתה עם הקהילה היהודית ברוסטוב שברוסיה, אותה מוביל השליח הרב חיים דנציגר. מ"ק) חזרה בתשובה לפני מספר שנים. אבל היא חזרה ממקום פרטי שלא ולא הייתה לכך השפעה עליי. ניסיתי להסביר את החזרה שלה בכל מיני הסברים. אמרתי אולי היא הגיעה לגיל מסוים. זה לא גרם לי לחקור או להבין מאיפה זה הגיע. זה לא חדר אליי.
"המתקפה ב-7 לאוקטובר גרמה לי, עם כל הקושי - ובאמת זו לא הייתה תקופה נעימה - שיהיו לי את התנאים הנדרשים כדי להתבונן ולהתקרב. גם כי הייתי לבד וגם כי לא התאכזרו אליי בסדיסטיות. היה לי את השקט הנפשי לחשוב ולעשות רפלקציה על החיים שלי ולהבין דברים, שאת חלקם סיפרתי כאן קודם.
"כשיצאתי מעזה, אחרי כל זה, עדיין לא הכרתי את העולם היהודי. מבחינתי הכותרות שקראתי לפני שנחטפתי עדיין היו במקומם. כשראיתי את הרב לאזאר, מה שבלט בו מאוד היה טוב הלב שלו. זה מאוד נוכח, קורן ממנו. הוא אדם מאוד נעים ומאוד חם, ולא מפחד משאלות נוקבות. כשהוא הניח לי תפילין שאלתי אותו כמה וכמה שאלות עליהן והוא השיב לי ואמר שזה טוב שאני שואל ומתעניין. זה היכה בי: עד אז חשבתי שחרדים לא אוהבים ששואלים אותם שאלות, כי מבחינתי כל הדת היא מבוססת על בריחה משאלות ואמונה בלבד. חשבתי שאנשים כמה שהם יותר דתיים כך הם לא מקבלים את הצד השני, והנה אצל הרב לאזאר בדיוק להיפך. קיבלתי כה הרבה חום ואהבה.
"הרב לאזאר סיפר לי על הקשר הקרוב של משפחתו עם אימא שלי ועם ספיר. הוא ליווה אותה לכל אורך הדרך ונרתם באופן הכי עמוק למען חזרת בנה. הייתה פעם בתקופת השבי שדובר על עסקה ובפועל העסקה נפלה. זה השפיע על אימא שלי מטבע הדברים. הרב לאזאר הרגיע אותה ואמר לה משפט שכל כך רומם אותה. הוא אמר לה: בזמן הנכון יהיה טוב, עכשיו כנראה זה לא הזמן. בכך גרם לה להמשיך להאמין שיהיה טוב, וזה מאוד חיזק אותה.
"כשהוא הציע לי להניח תפילין, בפעם הראשונה שנפגשנו, זה היה אחרי ששבר את רוב המוסכמות, אם לא כולן, שהיו לי על הציבור הדתי והחרדי. לפני זה אולי הייתי מסרב. אבל אז אמרתי כן. והנחתי בצורה הכי כנה שניתן. הוא אמר לי שזה הזמן שלי להתפלל ולדבר עם הקב"ה. בתמונות שפורסמו ניתן לראות שאני באמת מתרכז. הודיתי לאלוקים על כך שהחזיר אותי והתפללתי על החטופים שעדיין שם בשבי בעזה, שיהיו להם כוחות הנפשיים והפיזיים להתמודד עם כל ההתמודדויות שם, ושלא יעברו חלילה התעללויות ודברים קשים מידי".
הרגעים הראשונים
אתה זוכר את הרגעים והימים הראשונים בעזה?
"אלו הרגעים שאני הכי זוכר. הרגעים בהם נפלה עליי ההבנה איפה אני נמצא. השינוי מהחיים שהייתי רגיל אליהם היה טוטאלי לחלוטין. החל מהריח שיש בעזה וכלה כמובן בתנאים הבלתי הגיוניים ששמו אותי בהם. נחטפתי לרצועה לבד וקיבלתי מכות בזמן החטיפה. הגעתי חבול ושבור גופנית.
"הביאו אותי בהתחלה לבית, שהוא למעשה פחון. האנשים שם היו כל כך שונים מהאנשים שאני רגיל לראות. עם הזמן הבנתי איפה אני נמצא. האוכל בימים הראשונים היה יחסית בסדר, אך מהר מאוד זה הפך למנה אחת ביום. לקח זמן להתרגל לכך שאין לי את כל מה שהתרגלתי אליו, שצריך לבקש אישור לכל דבר. בשביל ללכת לשירותים הייתי צריך לקבל אישור. גם שעות השינה נקבעו לא על ידי. כמו כלא והרבה יותר מכך.
"הבנתי שעליי לזכור שאני בן אדם חופשי, ושאני צריך לנסות ולמצוא חופש במקומות שבהם יש לי בחירה. הייתי אוהב לשחק עם האוכל שקיבלתי. הייתי אוכל חלק ושומר חלק להמשך. גם אם זה לא הרבה. בכך הרגשתי שאני זה שמקבל את ההחלטות. ניסיתי להפוך את אי הבחירה לבחירה".
היית חשוף לתקשורת? למה שקורה בחוץ?
"ברוב הזמן לא הייתי חשוף. היו חודשיים, בערך באמצע התקופה בהם יכולתי לראות ערוצים ערביים, כמו אל ג'זירה וכדומה. את רוב המידע שלי על מה שקורה בחוץ הייתי מקבל מהמחבלים עצמם, בהתאם למה שהם רצו שאני אדע".
ומה הם אמרו לך?
"הם נתנו לי מידע ולפיו לא עושים הרבה בשבילנו בחוץ ולא מתעניינים בנו. ידעתי שיש הפגנות מידי פעם ובהם מזכירים אותנו. אבל לפי מה שנאמר לי על ידי המחבלים, רוב האנשים הרגישו הלאה בחייהם, ונושא החטופים נדחק מסדר היום".
האמנת לזה?
"האמנתי. לא בצורה כל כך קיצונית, שנשכחנו לגמרי, אבל כן האמנתי לכך שאנחנו לא בראש מעייני האנשים. ידעתי שנחטפו הרבה אנשים לעזה. לקח לי חודש וחצי בערך להבין את סדר הגודל של האירוע. יחד עם זאת, זכרתי מה היה אצל חטופים שנחטפו לעזה בעבר, שארך זמן עד שהוחזרו, אם בכלל. גם בפרשיית גלעד שליט, לא היו בכל יום הפגנות. זה גרם לי לחשוב שהרבה אנשים בארץ המשיכו הלאה בחייהם. אגב המחבלים הראו לי בפורים תמונות מהארץ, איך שחוגגים עם תחפושות. זה יצר תחושה כביכול העולם שכח אותנו".
תחושה קשה.
"מאוד קשה להרגיש ככה. זה גורם להרגיש חוסר תקווה מסוים. אין בשבי הרבה תקוות. התקווה בעיקר נובעת משני דברים מרכזיים - מהסיכוי לחזור ומההרגשה שאכפת ממך ושהמדינה תשמור עליך בחיים. בדיעבד כשחזרתי הבנתי שהמידע שקיבלתי היה שקרי. הבנתי שאנחנו בסדר היום של האזרחים, וגם שאצל מקבלי ההחלטות התמונה יותר מורכבת".
העובדה ששמעת את צה"ל ואת הלחימה לא גרמה לך להבין, שהלחימה נועדה גם לשחרר את החטופים?
"בהתחלה חשבתי שצה"ל יודע איפה אני. לקח זמן עד שהבנתי שלהחזיר אותי באמצעות מבצע חילוץ זה קשה. זה לא בלתי אפשרי אבל צריך תנאים מתאימים לכך. בהתחלה הרגשתי - וגם זה נאמר על ידי נתניהו בהצהרותיו, הקול שלו מספיק ברטוני וחודר כדי להבין, גם כשלא שומעים ברור מספיק, שהמלחמה היא גם כדי להחזיר את החטופים. אבל בשלב מסוים, עם הזמן, הרגשתי שהמלחמה משנה פאזה ושמיטוט החמאס הפך לחלק המרכזי של המלחמה".
הייתה תקופה, כך סיפרת, שבה היית יחד עם רום ברסלבסקי, שגם נחטף על ידי הג'יהאד האסלאמי.
"נכון. זה היה בחודש מאי 2024, במשך שלושה ימים. עד אז שנינו היינו לבד. בימים שבהם היינו יחד דיברנו על החיים ופחות ניתחנו מה עושים עבורנו בארץ. רום נשאר בליבי ואני חושב עליו הרבה, מתפלל שיחזור הביתה בשלום".
לזכור את יציאת מצרים
בין הספרים שעל השולחן הקטן בחדר, הספר 'פגישות עם התניא' - שכתב השליח בחולון הרב שמואל רסקין ועוסק בשתי הנפשות, האלוקית והבהמית, כפי שמתארות בתחילת ספרו של אדמו"ר הזקן. "בזמני הפנוי אני קורא בספר הזה", אומר סשה.
ספר נוסף בחדר הוא 'הסיפור שלי', מבית JEM, ובו אוסף של סיפורים אישיים מכלי ראשון על הרבי. את הספר הזה קיבל סשה מהרב לאזאר. "קראתי פרק אחד בינתיים, סיפור אחד על רופא שיניים מברוקלין, שהגיע לרבי כי הרגיש שאינו מתקדם ושרע לו בחיים. הרבי שאל אותו דברים פשוטים, האם הוא מתפלל ומניח תפילין שומר שבת, ואמר לו שכדאי לו לא לפתוח את המרפאה שלו בשבת ולהניח תפילין ולהתפלל ולשמור על מצוות בסיסיות. הוא סיפר שכשיצא מהחדר של הרבי התאכזב. הוא רצה עצות אישיות יותר, ולא רעיונות שכמותן כל רב יכול לתת לו. אבל הזמן חלף, ולאט לאט עם השתלשלות החיים והאירועים, הוא הגיע לעצות הללו שקיבל מהרבי מעצמו. בהתחלה יישם מעט, וכשראה שהדברים עוזרים לו בחיים הוסיף עוד ועוד. בדיעבד עשה את כל מה שהרבי ייעץ לו, והוא אמר שהרגיש שהרבי ידע מה יהיה העתיד שלו".
סשה מוסיף: "אני צריך לקרוא את שאר הספר, אני אדם יסודי וחיפשתי הרבה זמן רב שיוכל להסביר לי וללמד אותי. יש הרבה דברים שאני לא יודע עדיין על יהדות. אני חושב שיש בזה יתרונות וחסרונות. היתרון הוא שכשאני ניגש לזה בגיל יותר מבוגר, אולי אני יותר בשל, יותר מבקר ויותר מבין דברים".
לסשה יש גם שטר של דולר מהרבי, אותו הוא תלה לצד תמונה של הרבי על הכוננית בחדרו. סמוך אליה פרוספקט קטן ובו פרקו הקודם בתהלים, פרק כ"ט, ותמונתו. הפרוספקט הזה הודפס על ידי שלוחים בתקופה שהיה בעזה, ונועד לתפילות עבורו. רבים התפללו לשחרורו, והוא מודה להם בכל ליבו.
איפה תציינו השנה את חג החירות?
"אנחנו חוגגים במקום הכי טוב, מתארחים אצל הרב לאזאר במוסקבה. הוא הזמין את כל המשפחה ורוצה שנבוא. אף פעם לא ערכתי חג אמיתי. אף פעם. נראה לי שזה יהיה הסדר הראשון שלי שאעשה אותו כהלכתו והאמת שזה מאוד מרגש.
"אני חושב שזו נקודת ציון משמעותית. פסח מסמל את יציאת מצרים. אני לא יצאתי ממצרים, לא הייתי בעבדות. הייתי בן ערובה, לא יודע איך לקרוא לזה. אבל בוודאי שזה חג שמסמל את החופש ואת היכולת לבחור ולהתעסק בדברים שקשורים אליך ולא לשום אדם אחר. הנה, כעת אני יכול לבחור בעצמי איפה אני אעשה את החג השנה, ועם מי אני אחגוג אותו.
"יחד עם זאת החג הזה יסמל עבורי את כל מי שעדיין לא נמצא פה. אמנם את החירות שלי קיבלתי, אבל באיזה שהוא מקום אני מרגיש עדיין אזוק בשלשלות, לא פיזיות, לשם. אני חושב שכל אחד יבין אם חבר שלו עדיין נמצא שם בשבי. "כעת אני מתרכז בהודאה על מה שניתן לי ולקבל את חיי בחזרה, ולחיות אותם באופן הרבה יותר נכון ומלא. אני שמח בכך שיש לי את היכולת להשפיע על אנשים לטובה. אולי אנשים שיקראו את הסיפור שלי ויחשפו אליו, משהו בו יתפוס אותם ויעזור להם. ביהדות מצווים לזכור את יציאת מצרים. זוכרים את הגלות כדי להעריך את הגאולה. בכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אני בכל יום זוכר שיצאתי מעזה ומעריך את החופש ואת כל השפע והטוב שיש לי פה. כולנו צריכים להודות בכל רגע, על כל דבר טוב".
