מאיה בראון, לוחמת צעירה בת 20, סיפרה היום (רביעי) בתוכנית 'סדר יום' ברשת ב' את סיפור הגבורה הבלתי נתפס של צוות התצפית שלה במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר.
"אנחנו רק שומעות בכריזה שיש נוהל פשיטה. עשיתי מסלול של שנה ואחרי זה עוד 8 חודשים בגזרות המבצעיות ואף פעם לא אמרו לי מה זה נוהל פשיטה, אף אחד לא יודע מה זה נוהל פשיטה", סיפרה מאיה.
בראון, שעברה הכשרה של שנה הכוללת טירונות רובאי 05 ולאחר מכן שמונה חודשי אימון מתקדם, שירתה בצוות של ארבע לוחמות תחת פיקודה של סרן עדן נימרי הי"ד. "היינו 4 לוחמות פלוס עדן. היא הייתה המפקדת שלנו גם ב-4 חודשים האחרונים של ההכשרה, שזה יוצא בערך שנה שהיא הייתה המפקדת שלנו".
הצוות של בראון הגיע למוצב נחל עוז ב-4 באוקטובר, אחרי שהוחלט לשבץ אותם שם במקום צוות אחר שיצא לחג. "אומרים לנו שממש שבוע רגוע והכל שקט ואין משהו מיוחד," היא מספרת. "כל פעם עדן הייתה מחכה להנחיות מהחמ"ל ומנסה להבין איפה צריך אותנו וכל פעם אמרו לנו 'בינתיים אין משימות לתת לכם'."
על בוקר ה-7 באוקטובר מספרת בראון: "שש וחצי בבוקר אנחנו קמות מרעשים של בומים, הפגזות עצמן של השיגורים. יוצאות מהחדר שלנו עם הנשקים והמחסניות, בלי ציוד, עם פיג'מה". הן הגיעו למיגונית יחד עם 30 חיילות נוספות שהיו מוצבות במוצב באותו יום.
בראון מתארת את רגעי האימה כאשר התחילו להישמע יריות שהלכו והתקרבו למוצב: "אנחנו עומדות בכניסות האלה כשאנחנו קו ראשון, כל התצפיתניות מאחורינו פיזית כדי שאם אנחנו נפתח באש הן לא יהיו בטווח ירי שלנו. אנחנו פשוט מחכות עם כדור בקנה.
"פתאום נכנס מחבל, בנדנה, מדים של חמאס, זקן, עיניים מלאות ברוע. הוא נכנס מהכניסה הראשית, אנחנו ארבע הלוחמות פותחות באש לכיוונו. הוא קצת היה המום לראות בנות עם נשק. ממה שאנחנו עכשיו מבינות, הם לא ציפו לראות לוחמות עם נשק במיגונית".
המחבלים זרקו שלושה רימונים לתוך המיגונית. "הרימון השלישי נחת ממש בסמוך אלינו, אני זוכרת את עצמי עפה אחורה, רגע קמה, ממשיכה לירות כמה כדורים, קולטת שנגמרת לי התחמושת", היא מספרת. "יצאנו מהמיגונית כי היינו בתוך שטח השמדה".
בראון ושתי לוחמות נוספות הצליחו להיכנס לאחד החדרים, שם גילו שהן פצועות מרסיסים. "אחת הבנות חובשת אז בודקת את הפציעות ומנסות להבין מה אנחנו יכולות לעשות. אנחנו בודקות כמה תחמושת יש לנו, לכל אחת נשאר 2-3 כדורים".
רק אחרי כ-40 דקות נזכרה מאיה שלקחה איתה את הטלפון והוא בכיס הפיג'מה שלה וב-8:40 שלחה הודעה לחבר: "אני ממש כותבת לו 'כבשו את נחל עוז'. אני מבקשת פינוי ותגבורת ושצריך להביא כוחות".
לאחר כשבע שעות של המתנה מורטת עצבים, כשהמחבלים עושים במוצב כבשלהם ובין השאר זרקו רימון בסמוך לחדר בו הסתתרו, הגיעו כוחות צה"ל לחלץ אותן. "שומעות יאללה קדימה, אלו מילים שיכולות לבלבל. באיזה שלב שמענו 'עידו שמאלה'", היא מספרת.
רק כשחולצו מהמגורים, גילו הלוחמות את גורלה המר של המפקדת הנערצת שלהן: "אנחנו עוברות דרך המיגונית, מזועזעות, עוצרות ליד עדן, לוקחות רגע להסתכל עליה ולהגיד לה תודה ולהנציח אותה בדרך שלנו. רק אז אנחנו מבינות שהיא נפלה במיגונית".
למרות פציעתה, חזרה בראון ללחימה בעזה בדצמבר - ונכנסה לחאן יונס. "זה הייתה תחושת הניצחון שלי, לחזור ללחימה זה משהו שבער בי. זה כבר לא אני בנחל עוז בפיג'מה עם מחסנית אחת שמחבלים מפתיעים אותנו. זה כבר אני עם ציוד מלא עלי, וזה בעצם להפוך את יחסי הכוחות. זה החזיר לי את תחושת הביטחון והחזיר לי את התחושה שאותי הם לא ניצחו."
תשע חיילות נרצחו במיגונית בנחל עוז באותו היום: אביב חג'ג', נועם אברמוביץ', שי אשרם, הדר כהן, נועה פרייס, שחף ניסני, שירת ים עמר, סיוון אסרף וסגן עדן נימרי הי"ד.
במגורי החיילות נרצחו שיר ביטון וירין מארי פלד הי"ד.
שבע נחטפו: נועה מרציאנו הי"ד נרצחה בשבי וגופתה הוחזרה לישראל, אורי מגידיש הוחזרה במבצע צבאי. דניאלה גלבוע, קרינה ארייב, אגם ברגר, נעמה לוי ולירי אלבג שוחררו משבי חמאס בינואר 2025.
