מי רוצה להיות ראש ממשלה?

חלמתי בלילה שהנשיא בא לבקרני. זה היה מוזר לראותו לפתע בפתח הדלת.

לרגע אחזה בי התרגשות. אולי זכיתי בפרס על הישג כלשהו. אז לא. הוא הגיע כדי להטיל עלי את ראשות הממשלה.

“סליחה מר ריבלין”, הגבתי בבְּעָתָה, “למה אני?!”

“כי אין מתנדבים אחרים”, השיב כבודו בחיוך אבהי.

אני: “מצטער, איני ראוי למשרה הרמה. כבד עלי”.

הנשיא: “תוכל לנסות. מתרגלים”.

אני: “אין סיכוי, אני חלש בניהול משברים. זקוק לשעות שינה”.

הנשיא: “אתה מומחה לחברה הישראלית. אנחנו משוועים לפתרונות ממעלה שניה”.

אני: “והעולם סביבנו? זו לא המומחיות שלי”.

הנשיא: “אני מסתפק במומחה לישראלים”.

אני: “המומחיות הזו לא מוסיפה. רוב ראשי הממשלות צעדו פחות או יותר באותם שבילים מדיניים. רובם תימרנו פחות או יותר באותה מסגרת של לחצים, משאבים וערכים. ליכוד, עבודה, בגין, רבין, ברק, ביבי – זה לא ממש משנה. למעט השוליים הקיצוניים, רובנו חושבים באותם דפוסים ומוסכמות, רגישים לאותם דברים ושואפים לאותן מטרות יסוד”.

הנשיא: “צריך רענון שם למעלה”.

אני: “נתניהו כבר לא טוב בעיניך”?

הנשיא: “נמאס לו מהתפקיד, הבן אדם לא נח לרגע. אפילו שרה כבר לא רוצה”.

אני: “ניסית באופוזיציה”?

הנשיא: “בוז’י התחמק ועל תדמיתה של הגב’ גלאון אין טעם להכביר מילים”.

אני: “נסה בתקשורת הפופולרית. יש ידוענים ומובילי דעה, שביטחונם צוק איתן, ביקורתם נוקבת ומבטם אסטרטגי”.

הנשיא: “ניסיתי גם בכיוון הזה. אמנון אברמוביץ, רביב דרוקר, נחום ברנע, כולם סרבו להצעה. תראה איך לפיד צנח בסקרים. הם יודעים לבקר. הובלה זה לא בדיוק כוס האספרסו שלהם”.

אני: “אפשר פשוט לוותר על הראש”.

הנשיא: “להישאר רק עם ממשלה”?!

אני: “מקובל היום לְשַׁטֵּחַ פירמידות והיררכיות. עדיף צוותי עבודה יעילים על מנהיגים כריזמטיים”.

הנשיא: “נפלת על הראש? תראה מה קורה עם הקבינט המצומצם. כבר עדיף משטר נשיאותי עם סמכויות נרחבות”.

אני: “מצאת את הפתרון. הסקרים מראים שהציבור אוהב אותך”.

הנשיא: “אבל הם ישנאו אותי כמנהיג מוביל”.

אני: “תוכל לנסות. מתרגלים”.