מוטי, אנחנו מקיימים את השיחה הזו במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. מצד אחד אתה איש תקשורת מוכר מאוד, כמי שמופיע מידי ערב על המסך בערוץ 14 ומפעיל כלים דיגיטליים עם מאות אלפי צופים. מצד שני, רבים לא באמת מכירים אותך. אני אבקש ממך, כפי שאני מבקש מכל האורחים - ספר תחילה קצת על עצמך: איפה גדלת, המשפחה שלך, איפה למדת.
אני בן 33, גדלתי בירושלים, משפחה אוהבת ותומכת בת 10 אחים ואחיות יחד איתי. למדתי בישיבת 'קול תורה'.
איך הגעת אל עולם הכתיבה והתקשורת? מה גרם לך, בעצם, לעסוק בעיתונות?
מאז ומעולם רציתי להשפיע, לא ידעתי בהכרח שאני רוצה להיות עיתונאי, אבל מאד רציתי להיות מעורב, לבטא ולהתבטא. חשתי ואני עדיין חש בעצמותיי את תחושת הקיפוח העמוקה, את העובדה שיש ציבור ענק במדינת ישראל, ציבור הימין, למעשה רוב העם, שעשרות שנים הושתק בבוטות, הושמץ, נרמס ונרדף, ציבור שהקול שלו לא נשמע - והעובדה שרוב כלי התקשורת בישראל הם ערוצי תעמולה בוטים ומוטים באופן חד צדדי.
יחד עם זה, מעולם לא האמנתי במילה הכתובה ותמיד חתרתי ככל יכולתי לנסות ולפצח בעצמי, לנסות ולהגיע למידע רב ונרחב ככל האפשר על מנת להסיק מסקנות, וגיליתי שגם ללא ידע מוקדם בהכרח ובאמצעות מידע גלוי, אפשר להגיע לידיעות ולתובנות רבות.
איפה התחלת? מי קלט אותך בעולם התקשורת?
כתבתי ברשתות, ופה ושם גם טורי פובלציסטיקה באתרים או שבועונים מזדמנים. מה שקרה זה, שבתחילת הקורונה החלו ההפגנות הפרועות ב'בלפור'. מצד אחד, דיווחו בתקשורת על מספרים מופרכים שברור היה לי שאינם אמיתיים, ומצד שני הפריעה לי גם האכיפה הבררנית של משטרת ישראל. אז החלטתי לסור לשטח, כדי לראות בעצמי מה קורה.
כשהגעתי למקום, לנגד עיניי החלה הפרת סדר פרועה, אותם צועדים החלו לזרוק גדרות ולהשליך חפצים לעבר כוחות המשטרה, תוך שהם פורצים את המחסומים וצועדים על הכביש. באינסטינקט שלפתי מצלמה והתחלתי בשידור-חי בעמוד הפייסבוק שלי.
כך, במשך ערב שלם, כשהאבנים - לא מטאפורית - עפות סביבי, ליוויתי את המפגינים, תוך שאני מסתובב קרוב-קרוב, מתעד ומדווח לציבור מה קורה. השידור הזה זכה לתפוצה נרחבת ולעשרות אלפי צופים ומגיבים.
ערב אחר כך חזרתי שוב למקום והסאגה חזרה על עצמה. כך זה נמשך תקופה, כשאני כבר נטמע עמוק ומראה לציבור הצמא למידע, כמה אנשים באמת נמצאים שם, מי סוג הקהל, רבים מהם הזויים שלא באמת מפגינים בעד ה'דמוקרטיה' אלא סתם חפצי תשומת לב או אירועי חברה ומוסיקה תוססים.
תשאלתי אנשים, התווכחתי והוכחתי לאלו שכן הגיעו מ'הסיבות הנכונות' שטענו מהותית, כי אין להם מושג על מה הם שחים, והראיתי גם בצורה בלתי אמצעית את האכיפה הבררנית מול הציבור החרדי למשל, כאשר בעוד השוטרים רדפו בתוככי השכונות נערות שהסירו לרגע את המסכה כדי לשתות, או מתפללים בבתי הכנסת - ב'בלפור' הוענק פטור גורף.
מעבר לכך הראיתי את הזלזול החמור בהנחיות ובחיי אדם, את ההתגפפות ההמונית ללא מסכות, שעה שההסתה התמקדה דווקא בפלגים הקנאים והקיצוניים בציבור החרדי.
הסרטונים שלי זכו לתהודה וחשיפה של מאות אלפים, ומי שהזמין אותי ונתן לי את ההזדמנות הראשונה - היה בועז גולן, שבהמשך גם תיווך ביני לבין אנשי הערוץ.
איך אתה מתמודד, ככתב הפוליטי של ערוץ 14, עם העוינות של אנשי השמאל?
כפי שכבר אמרתי, השליחות היא זו שמניעה אותי כל בוקר מחדש. להמשיך לחשוף את האמת ולהשמיע ולבטא את קולו של העם. אני, להבדיל מהם, ליברל ודמוקרט אמיתי ודוגל בחופש ביטוי באמת.
כך, בעמוד הטוויטר שלי למשל, שמונה למעלה מ-60,000 עוקבים ברוך ה'. רוצה לנחש כמה חסומים יש לי?
נכון. אפס עגול.
זאת, למרות שרבות מהתגובות הן קללות גסות ואפילו איחולי מוות. אני מוחמא מזה. אפילו נהנה. כשיש לי זמן אני עובר קצת על תגובות ומשתעשע. אני חושב לעצמי שאם אני מצליח לייצר כל כך הרבה אמוציות, אז כנראה אני עושה משהו טוב.
אם טורחים לתת לי באחד מערוצי התעמולה פינה שבועית ולנסות "לקעקע" אותי - כנראה שנגעתי בהם. וזו זכות ושליחות גדולה.
לפעמים בשטח, זה קצת יותר מורכב כי חלקם עלולים להיות אלימים, אבל לשמחתי ותודה לבורא עולם, אינני טיפוס חששן ואני באמת לא 'סופר' אותם. לא שאני חלילה לא מכבד דעות שונות ממני, אבל קודם כל השליחות שלי זה לבצר ולחזק את אנשי המחנה שלי.
כאשר אתה נכנס לחדרי הסיעות של השמאל בכנסת, זה כדי להטריל אותם או שאתה באמת מצפה שהם ישיבו לשאלות שלך?
מזתומרת? אני עיתונאי של הערוץ השני הנצפה בישראל, מדוע שלא ישיבו? עצם זה שאנחנו שואלים את זה, כבר מזקק ומראה לך את הצביעות של אלו שרוממות "חופש הביטוי והעיתונות" בגרונם. הנה, כבר הצלחתי.
בעולם אוטופי הייתי שואף גם לאובייקטיבות וכדומה, אבל בעולמנו אנו, כש-90 אחוזים מהתקשורת הם כלי תעמולה בוטים, להשמעת הקול יש ערך עצום. כי אם עד היום אנשים בבית היו תולשים את שערות ראשם כשממול במסך משקרים להם, אז היום סוף-סוף הם נושמים לרווחה.
אז כן, אני מסרב לשחק במשחק ה'פוליטיקלי קורקט' המעושה הזה ולהחיל על עצמי את הסטנדרטים הכפולים הללו. אני נכנס לשם ושואל אותם את השאלות הקשות שאיש במחנה ה'מאתרג' שלהם לא ישאל. אם ישיבו - מה טוב, ואם לא - למשל כשיו"ר מפלגת ה'דמוקרטים' מסרב להשיב לשאלות ערוץ '14' - כאמור גם לזה לכשעצמו ולהסרת המסכות יש ערך.
ספר לי על סדר יום של כתב פוליטי בערוץ תקשורת מרכזי. איך מתנהל הטירוף הזה? מתי מתחילים ומתי מסיימים?
האמת היא שאנשים לא יודעים, אבל זו עבודה סיזיפית כמעט סביב השעון. אני תמיד אומר שהעבודה מתחילה כשהמהדורה נגמרת… חוץ משבת זה נון-סטופ 24/6. גם בלילות אתה חייב להיות מעודכן ולעדכן כל העת וגם לעבוד על הסיפור של מחר.
ערוץ 14 רושם עליה דרמטית ברייטינג, למרות הלעג היהיר מצד שמאל. יש סיכוי לעקוף את חדשות 12?
לעניות דעתי, בעזרת ה' - חד משמעית כן. קצב הגדילה של הערוץ הוא בלתי נתפס - וזה כשאנחנו עם אחוז זעום וזעיר מהתקציב שלהם ועם חרמות של גדולי המפרסמים במשק. מהרגע שנפתח, במובן הזה זה כמו 'עץ הדעת', קצה נפשו של העם בערוצי התבהלה וזה רק עניין של זמן, ולא רב, עד ש-12 ישתרכו אחרינו.
•
אני אשאל כעת, כפי שאני שואל את יתר עמיתך, סידרת שאלות על עיתונות:
תן לי רגע שלא תשכח מעבודתך בעולם התקשורת.
הרגע הזה שאני יושב בבית המשפט המחוזי ירושלים, בעדותו של אילן ישועה בתיקי האלפים, ועו"ד ז'ק חן חושף את 20,000 השורות שהוסתרו על ידי הפרקליטות, אותן גילה בטעות כשלחץ על 'נקה מסנן', או-אז נחשף לידיו 'אוצר' בלום במונחי הגנה. ואני יושב שם ומבין שמדובר בפצצת אטום, אני חש את האדמה רועדת תחתיי, ואני מביט סביבי כדי לבחון האמנם הבנתי נכון?
אני רואה את כל "עמיתיי", כתבי המשפט, יושבים ובוהים בתקרה משל לא היו הם אלו שהוציאו 'פוש' אחר 'פוש' על כל אוושה שהסתדרה עם האג'נדה שלהם. פתאום הם החרישו, נדמו. פתאום "לא שמו לב". שם הבנתי עוד יותר את גודל הרשע וממילא גם את גודל המלחמה על האמת.
מה, לדעתך, שיא העבודה העיתונאית שלך?
תראה, יש שתי אסכולות של עיתונאים. כמובן שהשאיפה היא תמיד להביא סיפורים גדולים וחשיפות מרעישות, אבל יש גם ערך עצום כפי שאמרתי להשמעת הקול של העם. עיתונאי הוא במובן הזה שליח ציבור. ולכן - להיות שם היום בגאון ולומר לציבור הזה - אתם לא לבד יותר, יש לכם פה! וכן, אינני מתנצל. אני עומד בגאון 'מולם' ומייצג את הציבור הזה.
בנוסף, אני עובד מאד קשה כדי לשנות את מפת התקשורת בישראל. לגמול פוליטיקאים מ'תודעת העבדות' והעברת ה'סקופים' האוטומטית לערוצי השמאל. אני דופק על כל חלון ודלת ולא נלאה מלחזור על המסרים. "כיוונה של ספינה לא משתנה ביום אחד", אני אומר להם: "צריך להזיז את ההגה".
וכשהדברים מתחילים להתחבר וליפול על אזניים קשובות, וכשהמקורות מתחילים לבחור דווקא בך - זו תחושת סיפוק גדולה.
מהו סקופ חייך?
היו הרבה מן הסתם, אבל כמה שזכורים לי במיוחד זה החשיפה על המבצר שנבנה סביבות ביתו של נפתלי בנט ברעננה, השאלה שלי אליו במסיבת עיתונאים, שאילצה אותו להשיב, ובעקבותיה החלטת בג"ץ; תכתובות הווטסאפ של בכירי השמאל בקבוצה הסגורה; הריאיון הבלעדי עם ראש הממשלה נתניהו ועוד.
ומה הפלופ שתרצה לשכוח?
בשידור הראשון שלי בערוץ, בערב יום הכיפורים, הובאה אליי אל העמדה בכותל הרבנית ימימה מזרחי. אני הייתי תפוס בשרעפיי ושאלתי אותה לשמה. היא נעלבה מאד בשידור-חי. אמנם סידרנו את העניין אחר כך, אבל היה שם רגע לא נעים.
ספר על האירוע המשמעותי ביותר אותו סיקרת בקריירה העיתונאית שלך.
יש כמובן רגעים של צעידה על שטיחים אדומים והתחככות עם שועי עולם ברגעים היסטוריים ומכוננים, אבל לדעתי בתודעה היסטורית, האירוע של סיקור התיקים התפורים נגד נתניהו, באחת מהעלילות הנתעבות והרשלניות שנתפרו אי-פעם במדינת ישראל - וכשאתה רואה בימים אלו את הכל צף ומבין שהמאבק שניטש הוא באמת על הדמוקרטיה - זהו אירוע שכזה.
אין לי ספק שברבות הימים, ושנים לאחר שננצח בעזרת השם, ניזכר אנחנו כאלו שהיו שם בזמן אמת והתייצבו מול הרוע. אלו שעמדו לצד האמת, הצדק והיושר.
מקרה בו חשת סיפוק מיוחד מעבודתך העיתונאית.
זו אולי נשמעת כמו קלישאה אבל אני חש סיפוק יומיומי. אני מרגיש בר-מזל לעבוד בעבודה שאני אוהב, להיות לפה לציבור ענק כל-כך במדינה, והתגובות שאני מקבל בכל מקום שאני הולך אליו הן בהתאם. זו גאווה, כבוד וזכות אדירה. לא מובנת מאליה.
אנקדוטה מיוחדת מהשנים בהן אתה בתקשורת.
מעשה שהיה כך היה. במסגרת מה שסיפרתי על הניסיון שלי להטות את כיוון הספינה - כשהתחילו מסיבות העיתונאים של ראש הממשלה נתניהו אחרי הטבח של השבעה לאוקטובר, באחד השבועות טופז לוק שם אותי ראשון בשלב השאלות. נדמה לי שזה היה בשבוע הראשון.
ואז קמה צעקה גדולה של ערוצי התעמולה. שבוע לאחר מכן הוא תקע אותי במקום רחוק, שביעי או משהו כזה. מאד התאכזבתי. ניגשתי אליו, הבעתי ביקורת קשה בפניו ואמרתי שחבל שהוא משתף פעולה עם ערוצי התעמולה. לדעתי, אמרתי לו, צריך בכוונת מכוון להציב אותי ראשון כל שבוע, בדיוק כמו שלהבדיל בנט ולפיד ויאיר גולן ושות', מציבים אותי אחרון - וזה לגיטימי. אני מבין שהם בעלי הדעה, והם השולטים בעניין הזה, הם פחות מחבבים אותי ולכן הם בוחרים מי ישאל ראשון. זו זכות שמוקנית להם. ואני, כדמוקרט, מקבל את זה יפה. ממתין בסבלנות לתורי ואז מנצל את השאלה שלי כפי שאני צריך.
עכשיו, אמרתי לו, הרי הרשע מולכם לא ישתנה. כלומר, זה לא שאם תעניק להם את האפשרות להיות במקום הראשון או שני או תפגע בהם, הם יהיו פחות עוינים. הרי העוינות שלהם לראש הממשלה ידועה וההתנהגות הנבזית שלהם גם.
בקיצור, הוא לא הקשיב לדברי והמוצא מן הסבך בין לאכזב אותי לבין החשש מהם, שלצערי עדיין טבוע בלשכת רוה"מ - שהוא החליט לעשות הגרלות. ואכן משבוע הבא, העוקב, הוחלט שעושים הגרלה בין כל העיתונאים. וכך היה.
מישהי מצוות הדוברות של לשכת רוה"מ, מישהי מקצועית שנמצאת שם כבר איזה 20-30 שנה, רשמה את שמות כל הכתבים על פתק - ואז מוציאים פתק והנה מוטי קסטל יוצא ראשון. חייכתי, אמרתי תודה לבורא עולם ובסוף מסיבת העיתונאים אמרתי לטופז לוק: 'אתה רואה, אח שלי היקר? מה שצריך לקרות, קורה'.
ואז, שבוע לאחר מכן, שוב עושים הגרלה. והנה הפלא ופלא, שוב מוטי קסטל יוצא ראשון… ניחא, זה קורה שני שבועות. כשזה קרה בפעם השלישית, העיתונאים התחילו לחשוד. הם אמרו: 'משהו פה לא מסתדר, משהו פה לא מריח טוב, אנחנו משנים את השיטה. לא כותבים יותר שמות, אולי יש פה איזה תרגיל, אולי מישהו ראה', לא יודע מה הם חשבו… כותבים מספרים. וארבעת ערוצי הטלוויזיה הגדולים כל אחד מוציא פתק, מי שמוציא 1 הוא ראשון, 2 שני וכן הלאה. ואני לא הייתי ראשון, לצורך העניין, שאתה רואה את הפתקים ונגיד שיכול לזהות. אי אפשר כי מערבבים את זה וכן הלאה…
אני מוציא פתק, אחרון - הספרה 1 מתנוססת שם בגאון. לא אלאה אותך, אני גם לא זוכר בדיוק כמה פעמים זה קרה, אבל אז, לקראת אחת ממסיבות העיתונאים- הכתבים החליטו: 'נגמר. אנחנו עושים את ההגרלות'. . וטל שלו מ'וואלה' שולפת את הפתק, אני זוכר את זה, היא קוראת בקול גדול - ושוב מוטי קסטל…
באחד השבועות שהגעתי - אחרי שזה קרה כמה פעמים ברצף - איחרתי, זה היה במוצאי שבת, ואז אני רואה את יובל קרני מ'ידיעות' כבר מוציא את הפתק. בדיוק נכנסתי כשהחלה ההגרלה ואני חושב לעצמי, בטח יש פה איזו קומבינה ואני לא מוכן לזה, אז באתי לומר שאני לא מוכן לדבר הזה, ואיך שיובל קרני מוציא, הוא קורא בקול גדול: מוטי קסטל. תשמע, ויהי לפלא.
אמרה לי שם מישהי, 'תשמע, אתה צריך למלא לוטו, זה משהו מטורף'. וכך מספר פעמים ברצף בצורה שמיימית בלתי נתפסת. ואז היתה הפוגה גדולה של כמה חודשים במסיבות העיתונאים וכשהתחדש הנוהל ושוב ראש הממשלה כינס מסיבת עיתונאים, אני כבר שכחתי מכל זה, שוב איחרתי למסיבת העיתונאים, הייתי תקוע בבידוק הבטחוני זמן רב, וכאשר אני נכנס אומר לי מישהו: 'אתה יודע שיצאת ראשון בהגרלה'. נדהמתי. הייתי בחוץ בכלל, לא ידעתי. שוב הוציאו פתק וכך יצא.
זה סיפור ההגרלות - שמה שאני רואה בו, מעבר למה שבן אדם חושב שהוא עושה ופועל ויש לו הצלחות, זה דבר ממש שמיימי, זה סיעתא דשמיא, זה מבחינתי להראות גם לאנשי התעמולה וגם לאנשי ראש הממשלה שמה שצריך לקרות קורה.
עוד עניין שנקשר בסיפור הזה - שבאחת הפעמים אני רואה את יאיר שרקי אומר בערוץ 12 שמוטי קסטל יוצא תמיד ראשון בהגרלות, זה נראה לכם מקרי? משהו כזה… כעסתי מאד, שקלתי אפילו לתבוע אותו דיבה על האמירה הזו. לפני שאתה מטיל דופי, בוא תרים טלפון לחברים שלך מערוצי התעמולה ותשאל אותם מה קרה. הם הרי נמצאים שם, ואם היה חשש וחשד קל שבקלים שאולי יש איזשהו זיוף, הם הרי הראשונים שהיו יוצאים נגד זה בקול רעש גדול. אגב, מוריה אסרף באחד מהפודקאסטים הודתה בזה, הם דיברו על זה, והיא אמרה שזה היה אירוע מדהים.
מי הקולגה שאתה הכי מעריך?
ינון מגל צריך לקבל לדעתי 'פרס מפעל חיים' על הז'אנר שהביא, אראל סגל הוא עיתונאי בחסד, ידען גדול ומענטש עם לב ענק.
אתה מסקר, מתוקף תפקידך כפרשן גם את העולם הפוליטי החרדי. איזה פוליטיקאי חרדי אתה הכי מחבב?
עבור...
•
כפרשן פוליטי, לאן לדעתך אנחנו הולכים? העולם החרדי בעוד 20 שנה - אז הוא יהיה כפול - יהיה זהה לזה של היום?
העולם החרדי תמיד ישמור על עצמו והייחודיות שלו. עם זאת, יש חלקים גדולים מאד כדוגמתי שרואים אפשרות שילוב והזדהות מוחלטת עם שתי הזהויות, החרדית והישראלית - ושאין שום סתירה ביניהן. אני משוכנע שהז'אנר הזה יילך ויתרחב.
איך, לדעתך, תסתיים סאגת גיוס החרדים?
מאז השבעה באוקטובר יש הבנה גדולה בציבור שמי שלא לומד יכול וצריך להשתלב בצה"ל ושהיום, בניגוד לעבר, יש אפשרות אמיתית כזאת, ללא שזה יגרום לירידה באמונה, ברוחניות או בדת. במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית - מי שירצה ללמוד ילמד.
