זה היה מרתון שעמד בסימן זיכרון השבעה לאוקטובר. זה לא היה רק הרצון להמשיך את החיים בכל הכוח אלא גם למצב אירוע שכולו זיכרון. לנצל את המרוץ – להנצחה.
היו שם, בין שאר הרצים אלמנות שאיבדו את בעליהן במלחמה העקובה מדם. בריצה הן ראו רגע של הענקת נצחון וזיכרון ליקרים להם מכל, שאינם עוד בין החיים.
היתה שם אלמנתו של רס"ר איתי שלמה מורנו הי"ד מאדרת, לוחם ביחידת מגלן, שנהרג בקרבות. שניהם גדלו יחד בישוב ולימים נישאו. "אני שמחה שאני עושה את זה", אמרה גל אלמנתו. במשך שנים הם רצו ביחד, היה לה ממש קשה לחזור לרוץ אבל אז היא החליטה להגיע למרתון ירושלים, "לרוץ עם חברים שלו" ולהרגיש מעט ביחד אתו, למרות שהלב אומר שהוא היה אמור להיות כאן ולרוץ יחד איתה.
והיתה שם גם מונא עבדאללה, אלמנתו של סגן אלוף עלים עבדאללה זכרו לברכה. גם היא חשה כאילו בעלה שאינו עוד מחזיק לה את היד בעודה רצה. היא הקדישה את הריצה לחללי מלחמת 'חרבות ברזל', וביניהם חללי העדה הדרוזית.
והיו כמובן גם החיילים.
אחד מהם הוא נעם טרגין, חייל מילואים שנפצע בלבנון במהלך המלחמה האחרונה. פציעתו הייתה אנושה, אבל ביום שישי האחרון הוא הצליח לרוץ את מקצה ה-5 ק"מ במרתון ירושלים. בשביעי לאוקטובר הוא הוקפץ לצפון, אבל יום אחרי כבר עברו לדרום. אחרי חמישה חודשים לא קלים בעזה העבירו את הגדוד שלו לפעול בלבנון מול החיזבאללה ושם נפצע על ידי כטב"ם מתאבד שהתפוצץ כשני מטרים לידו. הוא מצא את עצמו על האדמה, מנסה להבין מה קרה מתקשה לנשום. הרסיסים, שחדרו למספר מקומות בגופו, פגעו ברגלו השמאלית וגם ריסקו שתיים מצלעותיו.
מאז התעורר הוא עובר תהליך שיקום ולומד להפעיל מחדש את גופו. בחודשים האחרונים הצטרף לקבוצה שהחליטה לרוץ יחד במרתון ירושלים ובשישי האחרון הוכיח לעצמו שהצליח להתקדם באופן מרשים.
וכך הפך המרתון עבורו לא רק לאתגר פיזי אלא גם לסמל של חזרה לחיים אחרי הפציעה.
אנשים שרצו כדי להגשים לעצמם חלום של יציאה מהפציעה, מי שרצו לזכר היקרים להם מכל – לכולם מטרה אחת משותפת: הנצחה!
