צביקה קליין, העורך הראשי של הג'רוזלם פוסט, מתאר בפוסט שפרסם הערב (חמישי) בחשבון הפייסבוק שלו את תחושותיו הקשות לאחר מעצרו וחקירתו.
הנה הטור המלא:
קוראים לי צביקה קליין. אני העורך הראשי של הג'רוזלם פוסט. השבוע נעצרתי. הושמתי במעצר בית. הפכתי באחת מנאמן ציבור – לחשוד. לא יכולתי לדמיין את זה אפילו בסיוטים הכי גרועים שלי.
לא תמיד הייתי עיתונאי. נולדתי בשיקגו, למשפחה ציונית חמה. הורי, צ'ארלס ובוורלי קליין, גדלו בתנועת בני עקיבא, וגם אנחנו – אני, אחי אבי ואחותי דינה – חונכנו על ערכי הציונות והאהבה לעם ולמדינה.
עלינו ארצה ב־1985. הייתי אז ילד. בארץ הדרכתי בבני עקיבא, שירתתי בצה"ל כמייסד וראש דסק התקשורת הדתית-חרדית בדובר צה"ל, ומאז אני חי ונושם תקשורת.
לאורך שנים רבות הקדשתי את הקריירה שלי לחיבור בין יהדות התפוצות לישראל. יצאתי לשליחויות, שימשתי דובר בני עקיבא העולמית, ולאחר מכן הצטרפתי לעיתון מקור ראשון, והקמתי את תחום סיקור יהדות התפוצות בישראל – תחום שכמעט ולא היה קיים קודם לכן. הבאתי את קולה של ישראל ליהדות העולם – והבאתי את קולן של קהילות יהודיות נידחות בחזרה לישראל. יצרנו חיבורים, והיכרות, ומעגלי תמיכה, ובפרספקטיבה של 15 שנה, אני חושב שחוללנו מהפכה.
לפני שלוש שנים הצטרפתי לקבוצת הג'רוזלם פוסט ככתב ופרשן לענייני העולם היהודי. מאז ומעולם עניינו אותי לא רק האירועים הגדולים, אלא גם הסיפורים האנושיים והזווית היהודית. למשל – כשכולם דיברו על המונדיאל בקטאר, אני רציתי לדעת איך מגיע לשם אוכל כשר. מאז ניסיתי להגיע לשם. ניסיתי לראיין, להביא סיפור ייחודי. ניסיתי, ולבסוף – הצלחתי.
בסוף 2023, ערב פרוץ המלחמה, מוניתי לעורך הראשי של העיתון. קטאר הפכה באותו זמן לשחקן מרכזי במו"מ בין ישראל לחמאס. הבנתי שזו הזדמנות עיתונאית נדירה. פניתי לגורמים שייצגו את ממשלת קטאר, ולאחר דין ודברים –הייתי לעיתונאי הישראלי הראשון שראיין את ראש ממשלת קטאר.
הכתבה המלאה פורסמה בגאון בעיתון. שום דבר לא הוסתר. הכל נעשה בשקיפות מלאה, ובסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים ביותר. היו בעיתון גם קולות ביקורתיים נגד הכתבה ונגד הביקור, וגם אותם הבאנו בדפים אלה, כיאה לעיתון הדוגל בחופש הדעה, בהשמעת קולות שונים ומגוונים, ובהרחבת השיח הציבורי.
כאשר הצוות שלנו הציף בפניי, לפני כשנה, שאחד מכותבי הטורים כתב טור שמבקר אותי, את התוכן ואת עובדת נסיעתי לקטאר - ושאלו אם לפרסם אותו, אמרתי להם שנפרסם אותו במלואו - שכן זה בדיוק מה שעושים במסגרת חופש ביטוי ועיתון שלא מכתיב את דעותיו אלא מציף מגוון דעות.
לא קיבלתי דבר. לא טובת הנאה, לא תשלום, לא שום הבטחה. חזרתי לארץ, וכנראה שעובדה אחת לא נראתה הגיונית בעיני חוקרי המשטרה: שלא קיבלתי כלום. הוצע לי שיחצן מטעם הגורם שאירגן את הנסיעה ינסה לקדם את הכתבה גם בכלי תקשורת אחרים. הסכמתי. הראיונות שודרו בערוץ 12 ובערוץ 13. לא ניסיתי להסתיר.
היפך – הכל היה גלוי.
כשהוזמנתי לתת עדות פתוחה במשטרה, נענתי כאזרח שומר חוק. חשבתי שאוכל לסייע, לא יותר מזה. ואז – הכול התהפך.
במהלך העדות הודיעו לי שאני הופך לנחקר באזהרה. לקחו ממני את הטלפון בלי צו, בלי הסבר. נחקרתי כ־12 שעות, לבד, ללא קשר עם אשתי ששהתה בחו"ל, בלי אפשרות לדבר עם ילדיי במשך שעות ארוכות. התנאים היו קשים. כשיצאו הדלפות מהחקירה (והן ממשיכות לצאת בעת כתיבת שורות אלה), לא יכולתי אפילו להגיב – כי נאסר עליי לדבר עם התקשורת. שמי הטוב נפגע, כשהאמת עדיין לא יצאה לאור.
רק אחרי כמה ימים של שתיקה, החלו קולות מחאה בציבור. קולגות – עיתונאים, עורכים, אנשי תקשורת – שאלו איך ייתכן שבמדינת ישראל עיתונאי נחקר ומושם במעצר על עבודתו העיתונאית. היום, לשמחתי, שוחררתי לחלוטין – ללא כל מגבלות. טענותיי - שאני מנוע מלפרסם כל עוד החקירה מתקיימת - הם אלה ששכנעו את החוקרים לשחרר אותי.
עוד יבוא היום שבו אפשר יהיה לספר את הסיפור המלא. אבל היה לי חשוב לפנות אליכם, הקוראים, כבר עכשיו – ולומר לכם: אני כאן. אנחנו כאן.
כעורך ראשי של הג'רוזלם פוסט, אנחנו פועלים לפי סטנדרטים עיתונאיים גבוהים, חתירה לאמת, חתירה למגע, ולסיפורים בלעדיים וייחודיים כבר 92 שנה. זה מה שהבאתי איתי מאז אותו רגע שבו הפכתי לעיתונאי – וכך גם אמשיך.
הפרשה הזו לא תרתיע אותי. לא תרתיע את הצוות המסור שלי. לא תרתיע אף עיתונאי שפועל ביושר ובאומץ. אנחנו לא כפופים לאיש, לא פועלים למען אינטרסים זרים, ולא חייבים כלום לאף אחד.
הדבר היחיד שאנחנו חייבים לו – הוא לכם, הקוראים. זכות הציבור לדעת – היא החובה שלנו. אני גאה בעיתון שלנו, גאה בצוות שלנו, וגאה להיות עיתונאי ישראלי במדינה דמוקרטית. אני רק מקווה שגם רשויות החוק יזכרו את זה.
