במוצאי ‘שבוע אחד’ השתא,
כשמבית השכנים עלה ריח מופלטה
ונייר אלומיניום כבר רבץ באשפתה
והכלים על מכונם עמדו בניחותא.
כשהמתנתם בתור בזיעה ניגרת
לזכות בלחמניה חמה מבוכרת
וניחוח חמץ כבר מילא את הקרת
ישבנו לקפה, אני והעקרת.
פרורי לחמניה כבר נחו על שולחן
זכר לחמץ שנאפה גם ‘נטחן’
רמז לבליסה בעדינות ובחן..
הכל כמובן באדיבות השכן.
ואז החילונו יחדיו להרהר
הרהור שהפך לשאלה כה מהר
שאלה שהפכה למחקר מעמיק
מחקר שאפף כמו עשן מחניק.
מה יקרה אם מחר בעת שחרית
כשהראש ימאן להיפרד מכרית
והשמש תגלה שחלף אור ראשון
נקבל הודעה בזו הלשון:
אנו החתומים- יושבי לשכת הגזית
חברי הסנהדרין הראשית והמרכזית,
מודיעים בזאת לעם היושב בציון,
והוא הרחום יכפר על עוון.
עוון ושגגה- אפסו כל כוחות.
יהא זה כיום שבירת הלוחות.
לוחות השנה בלי דעת, בהיסח-
לא ידעו כי היום הוא שביעי של פסח!
ברחוב סערה, בשוק מהומה
איש לא יודע על מי ועל מה
אמנם טרם חלפה חצי יממה
כשלא נראתה כאן חצי פחמימה.
אך מי באמת יכול ומסוגל
כרגע להחזיר לאחור הגלגל.
וכמה נצטרך להתייגע ולהתאמץ
כדי ששוב לא יראה בביתנו חמץ.
וכך, רגע לפני שהשכוי קיבל בינה
עלתה במוחנו הקט תובנה
ולפני שנעלה אותה לבוידם לשנה
נעלה על הכתב למוסר ותבונה.
גם אם אתה מאמין שקשה לנקות-
לא תאמין כמה קל ללכלך.
ואם אתה מאמין שהנה זה בא-
לא תאמין כמה מהר זה הולך.
אם אתה מאמין שאפשר להחמיר-
לא תאמין כמה קל להקל.
אם אתה מאמין שאפשר לתקן-
לא תאמין כמה קל לקלקל.