1.
אני גר במקום אסטרטגי. הבית שלי משקיף על הצירים המרכזיים שבהם מתמרנים בימים אלה הכוחות הקפלניסטים ב"מלחמת האחים" המדומיינת שלהם.
אני יכול לספק מודיעין איכותי מאוד, בזמן אמת, על הסד"כ באזור הכנסת ובית ראש הממשלה וגם על רוח הלוחמים.
מבחינת השמאל והתקשורת, המידע שבידי הוא סוד צבאי שעלול לפגוע במערכה. לכן הם נמנעים מלפרסם אותו, למרות שהם יודעים אותו היטב. הם פשוט הפכו אותו למסווג. אבל זאת בדיוק הסיבה שחשוב לפרסם אותו.
ובכן, להלן תמונת המודיעין העדכנית: ראיתי מקרוב את כל המחאות בשנים האחרונות - מחאות שונות ומשונות שכידוע אינן אלא מחאה אחת בלבד - ואני שמח לדווח שהמחאה הולכת ודועכת.
הבעיה היא שככל שהיא מתמעטת היא הופכת קולנית יותר. קודם כול טכנית: קומץ המפגינים מגבירים את עוצמת הרמקולים. והם גם מגבירים את עוצמת המסרים. מחריפים את ההסתה.
אבל לשווא. ההמונים כבר לא מגיעים.
2.
האמת היא שאפשר לראות את זה לא רק בשטח אלא גם בסרטונים שמוציאים מארגני המחאה: הפריים של המצלמה בדרך כלל יהיה סגור, כדי שלא יראו שמדובר במעטים מול רבים. וזה עוד אחרי שמראש, הפעילים בשטח שמים רווח בין עדר לעדר, כדי לתפוס הרבה נפח בעין.
כמו כן, ברחובות ירושלים פזורים בימים אלה הרבה מחסומים, ומשום מה גם הרבה חסימות (לא יודע מי מקבל פה החלטות בנושא ולמה הוא קובע שבשביל כמה עשרות אנשים שווה לסגור לימים שלמים צירים מרכזיים בירושלים). מנסים ליצור אווירה של מהפכה. אבל אין מהפכה.
ובדיוק בגלל זה הוזעק בשבוע שעבר מרן אהרן ברק ויצא בקריאת קודש בכל הערוצים. היה צריך מישהו שיעורר את קהל המאמינים. בשעתו, בתקופת הרפורמה, זה הצליח לו. כזכור, הוא היה הראשון להצית את האש בסדרת הראיונות הראשונה שלו, עם ביטויים חריפים ואלימים כמו "מחרוזת כדורי רעל", "מהפכה של טנקים", "כפית מוות" וסליחה אם שכחתי משהו.
הפעם הבריון באפודה יושב בסלון ביתו עמוס הספרים, מפזר איומים על "מלחמת אזרחים", אבל ההמונים כבר לא יוצאים לרחוב. לאורו לא ניסע ולא נלך. למה? כי עם ישראל לא נמצא עכשיו במקום הנורא שבו הוא היה לפני השבעה באוקטובר. הוא ראה לאן מביאות אותנו המלחמות האלה, ובעיקר הוא ראה לאן הן מביאות את אויבינו.
וזה לא רק על דרך השלילה. זה לא רק מה לא, זה בעיקר מה כן: החברה הישראלית כולה, מימין ומשמאל, התעלתה למקום אחר לגמרי. אפשר לכתוב על זה טורים שלמים (וזה אכן מה שאני עושה כאן בשבועות האחרונים) ואפשר לסכם את זה במשפט אחד: מי שנחשף לאגם ברגר, כבר לא ייסחף אחרי שקמה ברסלר. רק אדם מנותק כמו אהרן ברק מעז לדבר בימים אלה, ואפילו לחשוב, על מלחמת אזרחים. דרך שנאה בחרתי.
3.
אבל למרות כישלון המחאה, הסכנה עדיין לא חלפה. יש דבר אחד שיכול ללבות את הלהבות: אם נתייחס ברצינות לאיומים של קומץ הבריונים.
צריך להבין שארגוני השמאל והקרן החדשה עובדים חכם ובכמה זרועות: מצד אחד קריאות חריפות למרי אזרחי, למצור על הכנסת, למרד מיסים, לחסימת כבישים (על סרבנות הם לא מעיזים לדבר הפעם, מעניין למה…), והכול בקמפיינים במאות מיליוני שקלים ברחובות ובעיתונים. ובה בעת, האגרוף הצהוב הקמוץ והמאיים הופך לפתע ליד מושטת לשלום של ארגוני "אחדות", כביכול, שקוראים לנו לחתום על עצומות שונות שתכליתן עצירת כל עשייה ממשלתית כי היא "קורעת את העם".
איך אומרים העבריינים? יש לך פרצוף יפה, לא חבל שנהרוס לך אותו?
חשוב לי לדייק: אני לא טוען שכל מי שקורא בימים אלה לאחדות בעם ישראל משתייך לארגונים הבריוניים של המאבק בממשלה. חלילה. אני כן טוען שלפעמים, בלי לשים לב, מי שמדבר על אחדות משרת אותם ונותן להם כוח ומוטיבציה לשרוף את הרחובות. אנחנו בתקופה היסטורית רגישה של חילופי אליטות. האליטה הישנה מתקשה לקבל את זה ומשתוללת. מבחינתם "גנבו להם את המדינה". הם העבירו פה את אסון אוסלו ואסון ההתנתקות בלי בעיה, העבירו את המהפכה המשפטית הכי אקטיביסטית ומסוכנת שיש, והכול עבר להם חלק, כי לא היו רשתות חברתיות ולא הייתה תקשורת ימנית והימין לא ידע לשלוט. אבל אלה הפרפורים האחרונים. ולכן חשוב בשלב הזה לא לעשות טעויות.
ויש לנו מה להפסיד: טראמפ מתקן את העולם, מנהיג משטר שיש בו טוב ורע, שחור ולבן, באופן ברור, נלחם במלכות הרשעה הפרוגרסיבית, ונותן לנו גיבוי מלא לכל פעולה ויוזמה. אסור להחמיץ את גודל השעה. מסוכן להחמיץ את גודל השעה.
4.
אז איך לא מתבלבלים? בימים אלה, כאמור, מתפרסמים מיזמים שנראים ממש חיוביים ומרגשים. נראה שמה שמעניין את מי שעומד מאחוריהם זה אחדות ישראל והשבת החטופים. והרי זה מה שמעניין גם אותנו.
אתן לכם טיפ אחד, קל מאוד לביצוע: שימו לב אם אלה שקוראים לאחדות מדברים על "שני הצדדים" באופן שווה, כלומר קוראים גם לימין וגם לשמאל לחדול מ"שיסוי" ו"פילוג". אם הם עושים סימטריה כזאת, כנראה שיש כאן מניפולציה.
למה? כי במציאות אין סימטריה. אין פה שני צדדים. יש פה רוב גדול בעם שבחר בממשלה. רוב מגוון, אגב, שמחבר ומאחד חלקים שונים מאוד בעם ישראל: חילונים, מסורתיים, דתיים לאומיים, חרדים, בני מעמדות שונים, עדות שונות וסגנונות שונים. כולם מאוחדים יחד סביב הנהגה פוליטית שמבקשת לקדם את המדינה לפי עולם הערכים של הרוב. תראו באיזו קלות עבר השבוע תקציב המדינה. זה כמעט היסטורי, שתקציב עובר ככה.
ויש כמובן גם מתנגדים לממשלה, וזו זכותם. יש רבים בשמאל-מרכז שלא מרוצים, אבל ודאי לא יוצאים לשרוף את המדינה. הם הבינו שהאויב הוא חמאס ולא ביבי. אבל מה לעשות, יש גם מיעוט קיצוני וקנאי שפשוט לא מקבל את הדמוקרטיה ומאיים לפוצץ הכול. ומי שמול ההתנהגות משולכת הרסן של המיעוט הזה, קורא בצורה שווה ל"שני הצדדים" לחדול מהמאבקים פשוט מעוות את המציאות.
5.
שימו לב, אני לא אומר שאין קיצוניים בימין. ברור שיש אנשים שמתבטאים במילים לא יפות בימין, אולי אפילו יותר מאשר בשמאל. אני כן אומר שאי אפשר לעשות סימטריה. כי יש פה מחנה אחד גדול שבחר בהנהגה מסוימת ויש כאן מחנה, קטן הרבה יותר, שלא מכבד את הבחירה שלו. היא לא לגיטימית בעיניו. ואסור להיכנע לבריונות שלו, בין אם היא באה במילים מאיימות של אהוד ברק או אהרן ברק, ובין אם היא באה במילים יפות ומחבקות בעצומות ובמיזמי השתקה. צריך לזכור כל הזמן שגם אלה וגם אלה הם בריונים שחותרים להכרעה בכוח.
אלו אנשים שלתפישת עולמם תפקידו של ראש המשטרה החשאית להגן על המדינה מפני הממשלה הנבחרת שלה. על זה הם צורחים ברחובות למעלה משבוע. ובניגוד לימין הם לא מעוניינים בשום פשרה, רק בשליטה מלאה שלהם.
הם לא מעוניינים לנצח בוויכוח, הם מעוניינים למנוע אותו: אסור לגעת במערכת המשפט, אסור ליצור תקשורת ימנית ודתית, אסור לחשוב אחרת בנוגע לעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. ככה הם התרגלו לנהל פה את המדינה במשך שנות דור. אפילו אחרי מהפך 77', לצערנו. והם יילחמו כדי לשמר את השליטה שלהם במעוזי הכוח במשפט, באקדמיה, בצבא ובתקשורת עד טיפת הדיקטטורה האחרונה.
6.
הנה שני אנשים שהם בעיניי גיבורי התקופה. ההיסטוריה תזכור את הצעד האמיץ שעשו. הם מגיעים מרקע שונה, כל אחד מהם עוסק בתחום שונה, אבל שניהם מבינים היטב את האירוע שמתרחש פה.
הראשון הוא יעקב הלפרין, הבעלים של רשת אופטיקה הלפרין. בעקבות פיטורי ראש השב"כ רונן בר הוציא פורום העסקים שמונה כ־200 ראשי חברות הודעה מאיימת: "במידה וממשלת ישראל לא תכבד צו בית משפט ותוביל את ישראל למשבר חוקתי, אנו נקרא לכל הציבור בישראל להפסיק לכבד את החלטות הממשלה על כל המשתמע מכך ונעצור את המשק הישראלי. אם אין חוק לממשלה - אין חוק לאף אחד. נתניהו - עצור את ההידרדרות הפנימית של המדינה שאתה מוביל".
שימו לב, אגב, איך שוב לצד ההודעה הבריונית מגיעות גם מילות ה"פיוס" וה"אחדות": "ישראל נמצאת באחת מהתקופות הקשות בתולדותיה - מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית. הדבר האחרון שישראל צריכה הוא קרב פנימי שבו ראש הממשלה מפטר, תוך ניגוד עניינים חריף, את שומרי הסף".
מרגש, אה? אנחנו קוראים לאזרחי ישראל למרוד בממשלה! – וזה הרי הדבר האחרון שחסר לנו בימים מסוכנים אלה, נכון? אז אתם חייבים להיכנע לנו. ראו הוזהרתם, מתוקים.
מי שקרא את ההודעה הזאת והבין אותה היטב הוא יעקב הלפרין. "ההפגנות והשביתות מחלישות את מורל העם", הוא כתב בתגובה. "מי מינה אותם? כל אחד קם בבוקר ומחליט שהוא פורום ולוקח בשבי מאות אלפי אנשים כבני ערובה?".
כל הכבוד. אני בטוח שהלפרין הוא לא היחיד. יש עוד בכירים במשק שחושבים כמוהו, אבל (בינתיים) אין להם את האומץ שלו, לשבור את המונופול.
7.
גיבור התקופה השני הוא פרופ' בנימין בראון, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, חוקר מוערך שכתב ספרים ומחקרים. אם היושר של יעקב הלפרין עלול לגרום לו להפסיד כסף, במקרה של בראון, יש לו הרבה יותר מה להפסיד - מעמד, יוקרה, תפקידים, כנסים בחו"ל, ומי יודע, אולי פרס ישראל. ובכל זאת, אחרי איומי ההשבתה של האוניברסיטה, בפעם המי יודע כמה, שלח בראון, כך דיווח אריאל כהנא, את התגובה הבאה:
"נשיא ורקטור נכבדים, קיבלתי את הודעתכם בצער. בחודשים האחרונים אני מקבל, כמו כולנו, כמעט מדי שבוע הודעות אינדוקטרינציה המבקשות ללמד אותי מה לחשוב. אני כבר ילד גדול ויודע לחשוב לבד, אבל כל זמן שמדובר במילים, זה מטריד אותי פחות. הודעתכם האחרונה כבר מתקרבת לתחום המעשים, ולכן זה מטריד אותי יותר, וכאן עליי להגיב: שום נשיא, או רקטור, או דיקן או ראש ארגון סגל, או כל גורם אחר, אינו יכול לחייב אותי לחשוב כמוהו, ולא כל שכן להיאבק את מאבקיו, כאשר אינני מזדהה עמם.
"הגיע הזמן שתפנימו, שעובדים אינם עבדים ומרצים אינם וסאלים, ולכן הם אינם יוצאים למאבקים של אדוניהם על פי תכתיב מלמעלה. הם נאבקים למען עקרונות שהם מאמינים בהם, ורק למענם. לארגון־סגל יש זכות להוציא את עובדיו למאבק מקצועי, לא למאבק פוליטי או למאבק אידאולוגי, גם אם בעיני ראשיו מדובר במאבק 'על נפשה של המדינה', 'על הדמוקרטיה הישראלית' וכו' וכו'. יש לכם ולי תפיסות שונות על הדמוקרטיה הישראלית ובעיותיה, אבל גם מי שיש לו תפיסה שונה צריך להבין שאי אפשר לנהל שום מאבק למען דמוקרטיה באמצעות רמיסה של ערך דמוקרטי מאוד יסודי בשם חופש המצפון.
"לא רק מדינה או שלטון מחויבים בחופש המצפון, גם ארגוני סגל וראשי מוסדות חייבים בו. במקרה שתוכרז שביתה בלתי חוקית, בכוונתי לקיים שיעורים כרגיל ולהודיע לסטודנטים שהחומר בהם חובה למבחן. בברכה, בנימין בראון".
וואו. איזו בהירות מחשבתית, איזה אומץ לב. האמת שהופתעתי. מילא יעקב הלפרין, מביא את רוח הגבורה מבית אבא, הרב רפאל הלפרין, אבל מי לימד אותך, פרופ' בראון החביב, לשבור ככה במכת קראטה אחת ערימה של לבנים פרוגרסיביות? אני בטוח, אני מקווה, שהמכתב הזה של בראון ייתן אומץ וכוח ללא מעט אנשים באקדמיה שחושבים כמוהו אבל עד היום לא היה להם האומץ להשמיע קול.
8.
ולסיום, עוד תגובה אחת אחרונה. אחרי שדיברתי השבוע על רוב הציבור שכבר לא הולך אחרי שקמה ברלסר כי הוא נחשף לאגם ברגר (וליתר החטופים ששבו והביאו רוח גדולה של אמונה וזהות יהודית), שלחה לי מירב ברגר, האמא המופלאה של אגם, הודעת ווטסאפ.
בקריאה ראשונה התרגשתי ממנה. בקריאה שנייה - עוד יותר התרגשתי וביקשתי ממנה רשות לפרסם את הדברים.
"כל מילה בסלע", היא כתבה בתגובה להערכה שלי על הקריאה למלחמת האחים שלא תצליח. "לא יסחוף. לא יקרה. לא ניתן לזה לקרות אחרי ה־7.10 והמחירים הכבדים ששילמנו. והשיעור שקיבלנו. נעמוד בכל כוחנו על המשמר. ללמוד ולעלות כיתה. גם אם קשה. גם כשארוך. האמת כאן וברורה לכול. עוד קצת. אנחנו בישורת האחרונה. והכול בדרכי נועם, בלי ציניות, עם אהבה, מוסר, ערך ומשמעות. אנחנו כאן כדי להישאר ולהפוך את העולם לטוב יותר. להאיר ולהוריד את אור השכינה כאן אלינו לתוכנו. בקדושה וטהרה. יחד נעשה ונצליח. בשם ה' נעשה ונצליח".
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
