אולי באמת אנחנו “לא יוצלחים”, הרהרתי לעצמי בסוף השבוע, לנוכח דברי ה”פרשנים” שניתחו באזמל מנתחים פוליטי את ה”כשלון” של היהדות החרדית בירושלים; אולי באמת יש לנו מה ללמוד ממי שהוכתרו שוב ל”אדריכלי הניצחון”; אולי אין בנו את הערמומיות שיש לאלו ששוב חייכו לעומתנו באושר עילאי ממרומי “עגלת המנצחים” (הכוללת מלבדם גם את ראש העירייה, “הבית היהודי”, תנועת “התעוררות”, “רב” קונסרביטיבי אחד וכל יתר “ידידי החרדים”).
וצריך להודות ביושר: לא בפעם הראשונה אנו עומדים מול תוצאה פוליטית שמעוררת בנו תהיות מן הסוג הזה. זה לא מכבר עמדנו מול מצהלות שמחה דומות, בפרשת הכתרתו של ניר ברקת לראש עיריית ירושלים.
גם אז התברר, כי מספר פוליטיקאים מתחילים, הנתמכים מאחורי הקלעים בידי מי שבערוב ימיהם הפוליטיים מצאו את עצמם מחוץ למפלגת האם שלהם, בליווי יועצים שכירים (העושים זאת לפרנסתם), הצליחו להתחבר לצד המנצח, להתענג מ”אבק הכוכבים” ולהתחלק (כך הם מקווים) בשלל התופינים והתפקידים, גמול על היותם חלק בלתי נפרד מ”ההצלחה”, וד”ל.
מדובר בלי ספק ב”תרגיל מבריק”, שעיקרו: חבירה לאנשים הנכונים בזמן הנכון, תוך פיזור מסך עשן שכותרתו “יש לנו הוראה שלא להתערב”, למרות שבפועל מתערבים ועוד איך.
ויש גם טריק-קוסמים מרהיב: מעלימים את הפתק אותו הולכים לשלשל, מוליכים שולל את קהל ה”צופים” עד לרגע הגורלי מאחורי הפרגוד, שם מבצעים בחשאי את הפעולה ה”מתוחכמת”, שהופכת את ה”אי-התערבות” להצבעה עבור המועמד הנגדי, ואז ממהרים החוצה, לחגוג את זה שלמענו “לא הצבענו”, שהרי בכלל “לא התערבנו”… איזה כשרון, כמה תיחכום, פשוט קומבינציה גאונית!
אז איפה טעינו אנחנו, נציגי “דגל התורה” (ובמקרה זה גם “יהדות התורה”), קבוצה לא קטנה של נציגי ציבור מנוסים ועתירי ניסיון?
איך זה ש”שועלים ותיקים” המתרוצצים ללא ליאות במסדרונות העסקנות הציבורית למעלה מחצי יובל – לא מסוגלים לספק הצלחות ונצחונות כאלו?
לאן נעלם התחכום, היכן מסתתרת היצירתיות, מדוע איננו יכולים לחבור לדילים מוצלחים שכאלו, שיבטיחו גם לנו תופינים ומשרות, כוח ושררה, תהילה וטפיחות פרשנים על השכם? הלא כוחנו האלקטוראלי והייצוגי רב פי כמה וכמה! מה בדיוק חסר לנו – ויש באמתחתם של אותם אנשים בשפע?
•
נדמה לי שהתשובה די ברורה לכל מי שעדיין לא התבלבל.
הטעות, חברים, אינה אצלנו. ה”כישלון” שלנו, כביכול, איננו כישלון כלל ועיקר, אלא תעודת כבוד לנציגות ראויה ואחראית שלא איבדה את נכסי צאן הברזל של הנציגות החרדית לדורותיה.
לנו יש קווים אדומים. לנו יש חוט שדרה, שאינו גמיש ואינו מתאים את עצמו לכל מטרה. אצלנו המטרה, חשובה ככל שתהיה, לא מקדשת את האמצעים.
יכולנו – תסמכו עלינו – לפעול באלף צורות ולרקוח שורה ארוכה של תרגילים ומהלכים שהיו מנחילים לנו נצחונות פוליטיים “מפוארים”. היינו זוכים במקרה כזה לתשבחות ההלל של הפרשנים הפוליטיים, אבל בלב פנימה היינו יודעים שנכשלנו.
כי שלוחי דרבנן אנו, וככאלו יש לנו אחריות ציבורית. לעולם לא נמיר אותה במטבעות שחוקים של “ניצחון פוליטי”. שואפים אנו בכל ליבנו ומאודנו לקצור הצלחות עבור הציבור שאותו זכינו לייצג – אבל לעולם לא נתפרק לשם השגתו מן הערכים הבסיסיים ביותר של איש ציבור חרדי, ובכלל, של יהודי שאמון על קידוש שם שמים, ולא ההיפך חלילה.
בעיצומם של ימי חול המועד סוכות, זכינו, חברי הכנסת של “דגל התורה” להיכנס לקודש פנימה, לסוכתו של מרן ראש הישיבה שליט”א. המונים צבאו על דלתו והצטופפו בביתו, ולמרות חולשתו הרבה הקדיש לנו 45 דקות, בהן הצגנו בפניו את כל פרטי המערכה, הסיכויים והסיכונים, פירטנו בפניו כל מה שידענו על המועמדים והבטחותיהם, ההשלכות מתוצאה כזו או אחרת.
באותה שלושת-רבעי שעה זכינו שוב לראות כיצד גדול הדור מנווט מערכה ציבורית, באיזו נקיות, באיזו אמת תורנית צרופה לה זוכים רק מי שההשגחה העליונה הועידה להאיר את עיני הדור.
חבריי לסיעה, הרב גפני והרב מקלב, שניסיונם רב במערכות סביב מינויי רבנים עוד בזמן רבינו מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, נשאלו על יד מרן שליט”א מה היתה דעתו של מרן הגרי”ש על פלוני ועל אלמוני, איך ישפיע מינוי כזה או כזה על האידישקייט. במהלך השיחה נאנח בכאב כמה וכמה פעמים לנוכח המצב.
אולם כשיצאנו – היתה בידינו הכרעה ברורה: לעשות הכל כדי לחזק את אותם מועמדים שהיו בעלי סיכוי לבלום את הסכנה לעיר הקודש. ידענו היטב כי הדבר יהיה קשה לביצוע, אך זו דעת התורה הקדושה, ולעולם – וקל וחומר כאשר על הפרק ענין כה רגיש לעתיד הרוחני של עיר הקודש – לא יעלה על הדעת להכריע בשאלה כזו לפי השתלמות ה”דיל” המוצע, או כל אינטרס פוליטי אחר שאינו ממין העניין.
כאן אין מקום לפשרות וטריקים. עם האמת הזו הלכנו, ועל כך תפארתנו.
לא הלכנו לשאול “איך מנצחים”, לא טקטיקות ותרגילים ביקשנו לרקוח, ידענו היטב ואף פירטנו בפני מרן שליט”א איך הורכב הגוף הבוחר, מי מונה על ידי ברקת ובנט להחליט איך תראה ירושלים של מעלה, וכל יתר הפרטים.
אך ביושבנו סביב לשולחנו, ראינו רק התייחסות אחת: כאב עצום לנוכח העובדה שעיר הקודש נמצאת כיום בשליטה של אנשים המנסים לשנות את דמותה וצביונה ולהושיב על אותו כסא רבנות שבו ישבו גדולי עולם, פוסקי הלכה וצדיקי עליון, רבנים מטעמם, מתוך תקוה שהם “יישרו קו” עם האידאולוגיה השולטת כיום במסדרונות העירייה ו”המשרד לענייני דת”.
למרות הקשיים שנערמו בזה אחר זה, ועל אף המהמורות שטמנו בדרכנו, נרתמנו למען קדושת ירושלים, ותוך תיאום עם הנציגים החרדים האחראיים ממפלגות אחרות, הצלחנו להעביר מספר נכבד של תומכים לצדו של המועמד שקיבל את תמיכת היהדות הנאמנה. לצערנו נודע לנו לאחר מכן, כי היו מי שהעדיפו שיקולים אחרים וחברו ל”דיל” שתוצאותיו ידועות, והשלכותיו העגומות עדיין לפנינו.
קל מאוד להגיע להישגים – כשאתה מוכן למכור למענם כל עקרון, אפשר להשיג כל דבר – כשכל מטרתך היא להוכיח את עצם קיומך ו”להכות” באלו שעדיין אינם מכירים ב”כוחך הרב”, תוך המחשה מגוחכת של אותו גבאי שלאחר שסולק ממשרתו, נהג לעלות אל הבימה מיד לאחר הגבאי הנבחר, ובתגובה להכרזתו “יעלה ויבוא” – דפק בכוח על הבימה והצהיר חגיגית: “לא יעלה ולא יבוא”…
אילו עמדנו גם אנו למכירה באותו “בזאר טורקי” לא מכובד – היו סמוכים ובטוחים – היינו משיגים פי כמה וכמה. אבל מה לעשות, אצלנו המטרה לא מקדשת את האמצעים, בעולם המושגים שלנו קווים אדומים אינם נמחקים – רק משום שבסוף הדרך ממתין ג’וב מפתה או כל תופין פוליטי אחר.
כאֵלו אנו, בשל כך נבחרנו, זו דרכה של נציגות חרדית מאז ומעולם, על כך גאוותנו – וזהו נצחוננו!
• פורסם ב’יתד נאמן’