תומאס פרידמן, בעל הטור ב”ניו יורק טיימס”, כותב שלימין הישראלי, בהנהגת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יש “כמה נימוקים חזקים באמת לשמירה על הסטטוס קוו, אך בטווח הארוך נימוקים אלה יהיו גורמים קטלניים לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”.
בכל זאת, בנימה של אופטימיות, מציין הכותב: טעיתי בקביעתי, לפני זמן מה, שיזמת השלום של שר-החוץ האמריקאי, ג’ון קרי, תהיה “הרכבת האחרונה לפתרון של שתי מדינות”. לדבריו, מתברר, שרכבת חדשה מגיע לרציף של פיתרון זה, והיא אינה אמריקאית.
בהסבירו את חוסר התוחלת של נימוקי הימין, למרות צדקתם, מצטט פרידמן את פרופסור משה הלברטל, מהחוגים למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית, שאמר: “זו הגדרת הטרגדיה. יש בידך כל כל אותם נימוקים טובים באמת לשמירה על הסטטוס קוו, ונימוקים אלה ישמידו אותך”.
בעל הטור מפרט נימוקים אלה, שנראים כאילו נלקחו מנאום של נתניהו: “כיום מוקפת ישראל, בארבעה מתוך חמשת גבולותיה – דרום לבנון, עזה, סיני וסוריה – לא במדינות אלא במיליציות, שאנשיהן חמושים ברקטות, לבושים כאזרחים ונטמעים בקרב אזרחים. לשום מדינה בעולם לא נשקף איום כזה. כאשר מפקדי צה”ל ברמת הגולן משקיפים על הנעשה בסוריה הם רואים יועצים איראניים ורוסיים, יחד עם יחידות של צבא סוריה ואנשי מיליציית חיזבאללה, כשהם נלחמים נגד מיליציות סוניות ג’יהאדיסטיות, והג’יהאדיסטים בדרך כלל מנצחים. ‘לג’יהאדיסטים יש מוטביציה הרבה יותר גבוהה’, אמר לי גורם ביטחוני ישראלי”.
“זה אינו מצב שמעודד לקיחת סיכונים בגדה המערבית, שמשתרעת בסמוך לנמל-התעופה הבינלאומי היחידי של ישראל”, מוסיף פרידמן. “העובדה שישראל נסוגה באופן חד-צדדי מעזה ב-2005, ושחמאס נטל את מוסרות השלטון שם ב-2007, ומאז הוא מקדיש את רוב האנרגיות שלו ללחימה בישראל, במקום לבנות את פלסטין – עובדה זו אינה משמשת מקור השראה ליטול סיכון ולהתרחק מהסטטוס קוו.
“ישראל הציעה לחמאס הפסקת אש שמונה ימים לאחר תחילת מבצע ‘צוק איתן’, אך חמאס בחר לחשוף את תושבי הרצועה להרג ולהרס מסיבי, שנמשכו 43 ימים נוספים, בתקווה שההפצצות הישראליות יביאו להפעלת לחץ גלובלי על ישראל שתעשה ויתורים לחמאס”, מדגיש בעל הטור. “התנהלות זו של חמאס היתה מחליאה והיא נכשלה. זו הסיבה לכך שכמה מתושבי עזה מנסים להימלט עתה משלטון החמאס”.
יתר על כן, מטעים פרידמן, נשיא ארה”ב, ברק אובמה, העלה באזני נשיא הרשות הפלסטינית, מחמד עבאס, בשיחה פנים אל פנים ב-17 במארס, כמה רעיונות פשרה לסלעי המחלוקת בסכסוך, ושאל אותו ישירות האם רעיונות אלה מקובלים עליו. אובמה ממתין לתשובה עד עצם היום הזה. נתניהו ועבאס התקדמו בכמה נקודות, אך אף לא אחד מהם מוכן לסמוך ידו על כל הסכם המסגרת של קרי. הסטטוס קוו נשאר אפוא על כנו.
“אבל זה אינו סטטוס קוו נורמלי”, אומר בעל הטור. “הוא הולך ונעשה רעיל מיום ליום. אם ישראל תוסיף להחזיק בגדה המערבית על 2.7 מיליון הפלסטינים שחיים בה, היא תקים בקרבה מדינה רב-כיתתית ורב-לאומית עוד יותר גדולה, שבה דת/לאומיות אחת תשלוט על האחרת – בדיוק כמו המדינות סביב ישראל שעולות בלהבות של מלחמות אזרחים בתוך גבולותיהן”.
נוסף לכך, ככל שיתארך הסטטוס קוו, כן תתמשך הפעילות ההרסנית המתמדת של התרחבות ההתנחלויות בגדה המערבית, וזו תניב פעולות נוספות לשלילת הלגיטימציה של ישראל בזירה הגלובלית, מנבא הכותב. לאחר המלחמה בעזה, תפסה ישראל כ-4000 דונם ליד בית-לחם לצורך הקמת התנחלויות.
‘אל תדאגו’, אמרו אז פקידים ישראליים. הם הסבירו ששטחים אלה הם חלק מהגדה המערבית שיישאר בידי ישראל בעסקה להקמת שתי מדינות בעתיד. “זה היה בסדר לו ישראל היתה מגדירה אילו אזורים יינתנו לפלסטינים”, אומר פרידמן.”אך היא אינה עושה זאת. זה יכול להביא רק בעיות”.
“כאשר ישראל מסרבת להכריז שהיא תגביל את פעילות ההתנחלויות רק לשטחים שיישארו בידיה במסגרת הסכם עתידי, גם גורמים אחרים אינם עושים את האבחנה הזו”, אמר לפרידמן דייוויד מקובסקי, שהיה חבר בצוות של קרי וחזר לתפקידו כאנליסט בכיר במכון וושינגטון. “נוצר אפוא רושם, שישראל אינה כנה בשאיפתה לפתרון של שתי מדינות, ולמרבה הצער רושם זה משלהב עוד יותר את קמפיין הדה-לגיטימציה של ישראל. המסר הלגיטימי של ישראל, שהיא דואגת לביטחונה, הולך לאיבוד , מפני שיש הסבורים שמה שמניע את ישראל הוא רק אידיאולוגיה”.
דניס רוס, הדיפלומט האמריקאי שליווה את תהליך השלום במשך שנים רבות, אמר לבעל הטור: “אם ישראל טוענת, שהיא מחויבת לרעיון של שתי מדינות, פעילות ההתנחלויות שלה אינה משקפת זאת”. (אגב, דברים דומים השמיעה אתמול, בפעם המי יודע כמה, גם דוברת משרד החוץ האמריקאי).
ופרופסור הלברטל אמר: “במקום לחשוב בצורה יצירתית כיצד לפתור את הבעיה, עושה ישראל בדיוק את ההיפך. היא מכניסה את הבעיה הגיאו-פוליטית האזורית לחצר האחורית שלה ודוחפת למבוי סתום אותם גורמים בחברה הפלסטינית שמעדיפים אי-אלימות. אנו מעלים עצמנו באש עם כל הטיעונים הטובים שלנו”.
על רקע עגום זה, מהיכן נובעת האופטימיות של פרידמן שרכבת נוספת מתקרבת לרציף הפתרון של שתי מדינות? לדבריו, מקור האופטימיות הוא פגישה שקיים בשבוע שעבר בוושינגטון עם משלחת של ארגון שמכנה עצמו “שלום אקולוגי במזה”ת” (EcoPeace Middle East). חברי המשלחת היו מונקת מהאייר, ארכיטקט ירדני; גדעון ברומברג, עו”ד ישראלי שמתמחה בענייני הגנת הסביבה; ונאדר אל חאטיב, מומחה פלסטיני לענייני מים.
המשלחת באה לוושינגטון כדי להזהיר מפני משבר מים גדול בעזה, משבר שתוצאותיו עלולות לפגוע גם במפעל ההתפלה הישראלי באשקלון. המסר של הארגון הוא, שכולנו נמצאים באותה מערכת אקולוגית. כל אחד מחובר לאחר. הארגון הצליח לשכנע ראשי ערים ישראליים, פלסטיניים וירדניים לשתף פעולה בשיקומו של הירדן, שנהפך במרוצת השנים לביב שופכין.
“זו הנקודה”, כותב פרידמן. “המקור היחידי של ביטחון בר-קיימא אינו חומות, רקטות, הצבעות באו”ם או הפגנות באירופה. מקור האמון הוא יחסי אמון בין שכנים, שיוצרים תלות הדדית בריאה, אקולוגית ופוליטית. יחסים כאלה הכי קשה לבנות, אבל גם הכי קשה להרוס, לאחר שהם הוקמו”.