טל שוהם, ששוחרר אחרי 505 ימים בשבי חמאס, העניק ריאיון ראשון לרשת הטלוויזיה ‘פוקס ניוז’ האמריקנית ותיאר את תלאות השבי במנהרות מחבלי חמאס.
בריאיון – שצוטט ב’כאן חדשות’ – תיאר טל כיצד היה נחוש לא לאבד את האנושיות שלו, אפילו ברגעים שבהם חשש שהוא עומד למות, ועל הקשר עם אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל, ששהו עמו בשבי.
טל, אשתו עדי וילדיו נווה ויהל הגיעו מהצפון כדי לחגוג את שמחת תורה בקיבוץ בארי עם הוריה של עדי.
בזמן המתקפה המשפחה התבצרה בממ”ד, ושכשהמחבלים פרצו את החלונות, טל חשש שיזרקו רימון אל תוך הבית אם המשפחה לא תיכנע.
הוא תיאר כיצד נחטף והובל לעזה: “יצאתי והרמתי את ידיי. אדם עם רצח בעיניים הוביל אותי לרכב. ראיתי בערך 40 מחבלים חמושים, שחלקם צילמו אותי עם הטלפונים שלהם. הייתי בהלם – היה כמעט גדוד שלם של חמאס בתוך הקיבוץ שלנו. גופות של אנשים שהכרתי היו מוטלות על האדמה, והם צחקו, בלי פחד”.
המחבלים זרקו אותו לתוך תא מטען של רכב והסיעו אותו לתוך עזה, שם הוא נאלץ להשתתף במה שתיאר כ’מצעד ניצחון’.
“הובילו אותי ברחובות, וצעקו עליי ‘חייל, חזיר, ציוני’. המון התקהל מסביבי, ילדים עם אלות מעץ ניסו להרביץ לי. אבל חייכתי ונופפתי, לא הראיתי פחד. הם חטפו אותי, אבל הם לא ראו פחד בעיניים שלי. לקחו אותי מחוץ לרכב, ואחד מהמחבלים קפץ על גג הרכב וכיוון עלי את הרובה שלו. ראיתי רצח בעיניים שלו. הוא אמר לי לרדת על הברכיים. אני החלטתי בדרך לעזה שאני לא אתן להם לראות אותי מפחד, ושלא משנה מה יקרה, אני אעמוד בסטנדרט האנושי. הרמתי ידיים, ואמרתי לו שאני לא ארד על הברכיים.
“המחבל המשיך לצעוק עליי, וחשבתי לעצמי – זו לא ההחלטה שלי אם הם יהרגו אותי או לא, אבל אני יכול להחליט לעשות את זה בתנאים שלי. אני לא אתן להם את הסיפוק לעשות את זה כמו דאעש. אחר כך מחבל אחר תפס אותי ועברנו למקום אחר.
“בשלושת הימים הראשונים קיבלתי פיתות, ואז הם הפסיקו להביא אותן. אספקת האוכל הצטמצמה. היו ימים שבהם קיבלתי שלוש כפיות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז מעץ בחצר”.
לדבריו, יותר גרוע מהרעב הקיצוני היה הבידוד, והמחשבות הקשות שלא עזבו אותו.
“החלטתי לקבל את זה שהמשפחה שלי מתה. ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בלוויה שלהם. עמדתי מול קבר – קבר גדול לאשתי, ושני קברים קטנים לילדים – והספדתי כל אחד מהם. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. אמרתי להם להמשיך הלאה. בכיתי, אבל לא נתתי לשובים שלי לראות אותי בוכה. זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי מעולם – לקבור את המשפחה שלי בראש שלי”.
ביום ה-50 הוא קיבל מכתב בו כתוב כי אשתו וילדיו בחיים, וישוחררו מהשבי. “קראתי את זה והידיים שלי רעדו. הדבר החשוב ביותר קרה – המשפחה שלי הייתה בטוחה. לא הייתי צריך להיות אבא ובעל שמגן עליהם יותר. עכשיו אני יכול להתמקד במלחמה שידעתי איך להילחם – מלחמת הישרדות”.
ביום ה-34 לשבי אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל הגיעו לדירה בה שהה. הוא סיפר שהמחבלים התעללו בהם, היכו אותם ומנעו מהם אוכל – בזמן שהם אכלו מול החטופים. החטופים הורשו לאכול רק כ-300 קלוריות ביום, ונאסר עליהם לדבר. “אסור היה לנו לזוז מהמיטות שלנו או לדבר. דיברנו בלחישה”, סיפר.
בחודש יוני טל, גיא ואביתר הועברו באמצעות אמבולנס שהיה בשימוש חמאס למנהרה מתחת לאדמה, שם פגשו את עומר ונקרט.
שוהם סיפר כי היו ארבעה מזרונים, וחור ברצפה לצרכים. מנורה עמומה אחת האירה את כל החלל. “רק אחרי שבועות הפסקתי להרגיש כאילו הקירות סוגרים עליי ולהתרגל למחסור בחמצן”.
שוביהם היו חופרי מנהרות של חמאס, שהמשיכו לחפור לאורך המלחמה. “חמאס לא הפסיקו לחפור, אפילו לא ליום אחד”. הוא אמר.
במנהרות ההתעללות החמירה. “בשלב מסוים הגיע שומר חדש. הוא גרם לנו לרדת על הברכיים כמו כלבים והרביץ לנו. הוא צרח עלינו שאנחנו יהודים מלוכלכים, הכה אותנו, ואחרי עשר דקות חייך והביא לנו אוכל”.
בשבי הוא ואביתר סבלו מזיהומים קשים, אך רופא ביקר אותם רק לאחר כמה חודשים. “הרגל שלי שינתה צבעים. הם נתנו לנו מדללי דם, מחשש שנפתח קרישי דם בגלל חוסר תזוזה. בסוף הם הבינו שהבעיה הייתה תת-תזונה ונתנו לנו ויטמינים במשך שבעה ימים. היה לזה טעם של אוכל לכלבים, אבל זה שיפר את מצבנו.
“בינינו, החטופים היהודים, היה טוהר. היה כבוד. המחבלים הביאו עלינו איזה זוועות שהם רצו, וכפו את חוסר האנושיות שלהם עלינו. אבל בינינו שמרנו על הניקיון הפנימי שלנו, על האנושיות בינינו. זה היה הכרחי כדי שנוכל לצאת משם אנשים שלמים.
“היציאה שלי מהמנהרה שבה הוחזקתי הייתה כמו לידה מחדש”, סיפר.
כשהמחבלים הובילו אותו במנהרות, מכוסה עיניים, הוא הרגיש משהו רטוב על פניו. “שאלתי אותם – ‘זה גשם?’ והם ענו לי – ‘לא, זה טל’. והבנתי שהשם שלי הוא טל, והרגשתי את הטל על העור שלי”.
את הפגישה עם משפחתו הוא תיאר כחלום שהתגשם. “לקחו לי כמה ימים להבין שזה היה אמיתי, היה קשה לקבל את זה. הרגשות הציפו אותי, כאילו ריחפתי מעל הכל. זה עדיין הרגיש כמו חלום”.
על אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל, שעדיין חטופים – אמר: “טוב מאד לחזור, אבל יש לי שני אחים חדשים שהשארתי מאחור, גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד, שעדיין שם מתחת לאדמה” הוא אמר. “אני לא יכול לישון בלילה כשאני חושב על האיום על חייהם. אני מקווה שנצליח להחזיר אותם בקרוב, עם התמיכה של כולם, והממשל שיעשה הכל כדי להביא אותם הביתה כמה שיותר מהר. אני מקווה שהם לא יבלו אפילו עוד יום אחד מתחת לאדמה”.