שורד השבי עומר ונקרט ששב לישראל אחרי 505 ימים בשבי חמאס, סיפר היום (שלישי) לראשונה, בשיחה עם אלמוג בוקר בחדשות 12 – על חטיפתו בשבעה באוקטובר, ימי השבי והשחרור.
עומר סיפר כי על הבמה, בטקס המזוויע שארגן חמאס ביום שחרורו, לא הרגיש מושפל. “זה היה מבחינתי הניצחון, סיימתי את המאבק. זה לא השפיל אותי. נלחמתי, נלחמתי, נלחמתי, נלחמתי – וניצחתי. הייתי עם חיוך מאוזן לאוזן. הבסתי את השבי”.
באותו מעמד הוא היה מרוכז בעיקר ברכב שעמד במקום. “עליתי לבמה, ואני רואה ואן מולי, עם דלת פתוחה. ואז אני אומר, ‘זה גיא?’, אני אומר לעצמי שזה לא הגיוני, זה לא גיא, זה לא גיא, זה לא גיא. ואז פתאום אני רואה את אביה מוריד את הראש עם חיוך קטן, עושה לי שלום. ואז באותו הרגע אני קולט שזה גיא. נפתחו לי העיניים. הגבתי לזה מיד, בשוק מוחלט. למרות הרגע הקשה מאוד בשבילם, את החיוך הקטן הזה שהם שלחו לי לפני שאני חוזר הביתה, זה הדבר הכי מרגש שקרה לי בטקס הזה, היה יותר מלהיכנס לרכב של הצלב האדום, ויש עוד דבר אחד שהתעלה על זה… החיוך הקטן הזה באותו יום זה, החיבוק של אימא ואבא והחיבוק של רן ומיה”.
עומר גם תיאר את ההתרגשות הגדולה ביום השחרור. “מתחילים להתארגן אבל לא ישנתי דקה. מתחילים להוביל אותנו החוצה. אחרי שפתחו את דלת ההדף האחרונה, שזה מה שנקרא שאתה בדרך לפיר שמוציא אותך ואתה מתחיל לשמוע את הבחוץ, עוצרים אותנו רגע, עמדנו שם, מחזיקים ידיים בעיניים מכוסות. אני חושב שאו עומר או אליה התחילו לזמר את ‘שיר למעלות’. מצאנו את עצמנו, ובעצם שלושתנו, שרים את ‘שיר למעלות’, בווליום גבוה, מהלב, אמיתי.
“אני ממש זוכר את הידיים שלנו רועדות, אנחנו מתרגשים בטירוף. רגע של ניצחון, כי הם עומדים לידינו ואנחנו פשוט בשלנו, מבינים שהולכים הביתה, שרים את ‘שיר למעלות’, מה שנקרא, ביקשנו את עזרנו, ועזרנו הגיע. התרגשות בלתי רגילה, שעוברת לנו בגוף. הורידו לנו את הכיסוי, אז אתה מבין שזהו. זה באמת, באמת באמת קורה. פתאום הבמה מולך. ברגע שראיתי את הצלב האדום, זו הייתה ההקלה הכי גדולה שיש, אתה מבין ש… זהו, זה באמת קורה. התחיל הטקס הזה, כמו שהם מכנים את זה ‘חפלה של חזרה לבית’. מסיבת חזרה הביתה, ככה הם מכנים את השיגעון הזה”.
ונקרט שיחזר את האירועים בשבעה באוקטובר: “בשש וחצי, כשהתחילו הצבע האדום וכל ירי הטילים, אז התחלנו לדהור לכיוון היציאה. מתחילים לנסוע, ישר הגענו לצומת רעים, ראיתי מיגונית מימין, ואמרתי לה ‘בואי תעצרי פה’. עצרנו, נכנסנו, אולי היו שם 10 אנשים באותו השלב. אימא מתקשרת גם, שואלת ‘איפה אתה?’ ‘אני במיגונית ברעים, הכול טוב, עוד מעט יפסיקו האזעקות, אני אחכה שיירגע וניסע’.
“לאט-לאט עוד אנשים ועוד אנשים ועוד אנשים הגיעו למיגונית ורק בסביבות השעה שבע התחלנו להבין שיש מחבלים, שיש חדירת מחבלים, שנפתחו פיר, שניים, ושבקיבוצים והיישובים שצמודים-צמודים לגדר, הייתה חוליה של שלושה-ארבעה מחבלים ועוד רגע צה”ל יגיע, ינטרל אותם. אתה לא מעלה בדעתך שמישהו יגיע לרעים, זה כמעט חמישה קילומטרים מהגבול. ואז התחילו יריות, באמת, תזמורת של קלאצ’ים, תזמורת, לא נגמר, דקות ארוכות, עשרות, ובלי שנייה אחת שזה אפילו נרגע.
“מה שאני זוכר זה שהשעה האחרונה שראיתי בשעון הייתה 7:29, ובדיוק באותה השנייה שאני קורא את זה, מישהו אומר ‘היכנסו, היכנסו, יש פה מחבלים’. אני שומע אללה ואכבר, נוקר של רימון בתוך המיגונית וכולם מתכופפים. פיצוץ.
“אתה פשוט מתפלל, אין לך מה לעשות. אתה אומר, ‘טוב… זה כנראה הסוף’, ואז נכנס אחד מהם, וצרור שיורד עם המחסנית פנימה. התחיל להיות חם והעשן נכנס לתוך המיגונית, ואז מישהו צועק מהכניסה ‘תקשיב, הם שורפים אותנו’. לפני זה הייתה היסטריה, אנשים צעקו, אבל ברגע שהתחילו לשרוף אותנו, נהיה שקט, הייתה דממה במיגונית. אני מתחיל קצת להיחנק, המון עשן, זרקו גם רימונים עם חומרים מסוימים שהחניקו אותנו”.
צעירה שהוא אינו יודע את שמה או אם שרדה הצילה את חייו כשהדפה רימון שזרקו המחבלים. “הרמתי את עצמי, נתתי קצת לדם לזרום על הרגליים, כי הן פשוט לא עבדו לי, ואז הלכתי בתוך האש, יצאתי, חיכיתי, ‘קדימה יאללה’. ואז ראיתי, אני חושב, ששבעה או שמונה אנשים עומדים בעצם במרחק 10 מטרים ממני, ואחד מהם עושה ‘אנחנו לא יורים, בוא’. אמרתי, אוקיי, אני נחטף, זה קורה, נחטף עכשיו. ראיתי את זה שמתחילים להגיע אליי, השתנתי במכנסיים.
“הם הושיבו אותי על הרצפה, קשרו לי את הרגליים גם, ואז את הרגליים לידיים. ממש לקחו את הרגליים שלי, שמו על הטנדר והרימו אותי והתחלנו לנסוע. בתוך 10 דקות, קצת פחות, כבר ראיתי את הגדר פרוצה לגמרי, גבוהה, ראיתי אותי עובר פנימה, והבנתי שזהו, פה כבר לא יצילו אותי.
“באיזשהו שלב אתה מגיע קצת יותר לאזורים מאוכלסים, שיש הרבה אנשים, אתה מתחיל לראות מלא אנשים מעליך, ולבנים, ומוטות ולומים, וכל מה שאפשר להכות, וילדים על הכתפיים, ילדים בני שלוש על הכתפיים של אבא שלהם מרביצים לך”.
עד היום ה-53 היה כלוא עם חטופים נוספים. “הייתי לבד מהיום ה-53 עד היום ה-250 בדיוק, זה 197 היום. מילאתי את היום בדברים שמסבים לי טוב. חשבתי על דברים מסוימים באופן קבוע. הייתי מדבר בקול שעתיים ביום. לא יודע, שקט יכול ממש לשגע, ושקט, שקט מתחת לאדמה, מאוד. אז דיברתי בקול, לעצמי. מה שאתה חושב, תדבר. זה מאוד עזר לי”.
אחרי כ-200 ימים שעומר היה לבד מתחת לאדמה הצטרפו אליו טל שוהם, אביתר דוד, וגיא דלל. “הם היו חשופים לתקשורת כמה חודשים, אז היה להם המון מידע להביא לי. ב-13 ביוני זו הפעם הראשונה שאני שמעתי את המספר 240 חטופים. פעם ראשונה ששמעתי כמה מחבלים נכנסו. על אילו מעשים נעשו שם באותו היום. אני עד היום לא מבין אותם, פעם ראשונה שנחשפתי אליהם”.
רק כשחזר הביתה, ונקרט הבין שבניגוד למה שחשב בשבי, אף אחד לא ויתר עליו. “ידעתי שיש הפגנות, והיה לי ברור שהעם לא מוותר עלינו ושאם זה היה תלוי בעם כבר מזמן הייתי בבית, אבל ממש לא תיארתי שזה יגיע לממדים שזה הגיע. באמת, זה מדהים בעיניי. גם מקבלי ההחלטות נקטו פעולות בשביל להחזיר אותנו הביתה”.