רביב דרוקר: יש לך סרט חדש, ‘החיידר’, שמשודר בהוט 8, סרט מטורף, ראיתי אותו, מתעד התעללות סדיסטית בילדים חרדים, אין מילה אחרת – מקלות, הצלפות, חגורות – שנמשכת לאורך עשרות שנים, בעשרות אלפי ילדים, בידיעת ההורים, בידיעת הרופאים… כמה זה נמשך קודם כל, מני, למיטב ידיעתך, עד היום?
מני פיליפ: אין נתונים מדויקים על זה, אז אני לא יכול להגיד מספרים, אבל זה קורה הרבה והרבה מאוד.
רביב: כי אתה מראה שם מצלמה נסתרת מ-2018, שילדים אומרים, ‘כן, המלמד הזה שהרביץ לכם, כשאתם הייתם פה, הוא עדיין פה מרביץ לנו’.
מני: נכון, יצא גם ממש בימים האחרונים, תחקיר של ‘השומרים’, שמגיע לאותה מסקנה, שהדברים עדיין קורים, שוב, יש שינוי, יש הרבה התקדמות בעניין הזה, אבל עדיין זה קורה המון-המון, לצערי.
רביב: דבר שהרג אותי תוך כדי הסרט, למה לא פרסמתם שמות. של מלמדים, מנהלים… יש לכם את השמות? כי כשאתה שומע את האנשים האלה, מעידים על מה שקרה להם, אתה בא לך לצרוח, למה לא פרסמתם שמות, מני?
מני: כי מה שהבנתי יותר ויותר, בכל העבודה על הסרט, שלא מדובר על כמה תפוחים רקובים, מה שנקרא. מדובר על מערכת, ואם אני אפרסם שמות, אז יפה, יילכו, ישימו כמה אנשים בבית כלא, ואז מה? שום דבר לא ישתנה מזה, כל זמן שהשינוי לא מהותי ולא מערכתי, התמקדות בכמה אנשים, לא תעשה שום דבר.
רביב: תרשום לפניך, אני לא יודע אם איכפת לך, שאני לא מקבל את ההסבר הזה… אתם משמיעים שיחה מטורפת, שאח שלך מקיים, עם מנהל המוסד החינוכי, בו לומד הבן שלו. אחרי שהבן שלו מקבל מכות! והוא מנסה לסגור עסקה עם המנהל, שרק הבן שלו לא יקבל מכות, שכל האחרים שימשיכו מה שהם רוצים, ותשמעו מה המנהל אומר, הנה קטע קצר, מהסרט ‘החיידר’, הוט 8.
מני: זה הבן שלי אגב.
רביב: אה, סליחה, כבר תתקן אותי, אבל בוא נשמע את הקטע.
הקטע:
“סליחה. יש לי שאלה”
“כן”
“אם נניח, אני בא ואומר ‘תשמע, בוא נעשה הסכם, הילד שלי, עד סיום החדר, לא מקבל מכות, לא משנה, ויהי מה ויעבור עליו מה, מכות הוא לא מקבל. מכה לא, נגיעה לא”…
“מה הבעיה?”
“אצלי זה בנפשי, אני מבקש. עזוב, בנושא הזה, הילד שלי, אין מכות”.
“אני אגיד לך. זה מאוד-מאוד קשה לרב’ה, זה מלחיץ את הרב’ה, אז אני אומר, בתור אבא, אני לא יודע אם אתה עושה טוב”.
“זה אפשרי, עקרונית”.
רביב: זה הבן שלך, מני? סליחה, אני לא הבנתי, זה הבן שלך?
מני: כן
רביב: אז תספר על זה.
מני: אני זוכר את זה, זה היה לפני הרבה שנים, הוא הגיע הביתה, סיפר שקיבל מכות חזקות, אמרתי לו, ‘לך לישון’, אני אתקשר לדבר עם הרב’ה שלך, וניהלתי שיחה ארוכה עם הרב’ה, אחד מהדברים שהוא אמר זה: ‘למה אתה שולח אותו לחיידר? תשלח אותו לחיידר אחר, אם אתה לא רוצה שהוא יקבל מכות’. לא יכולתי, זה לא היה קל בכלל לעשות את זה, כי הייתי אחרי הגירושין, אבל, אחרי זה התקשרתי להנהלה, למנהל, וניהלתי את השיחה הזו, וזו שיחה שאנחנו מדברים ממש בדיון הלכתי כזה, כן ולא. חזרתי לשיחה הזו עכשיו, כשעבדתי על הסרט, אחרי איזה קרוב ל-30 שנה, אבל…
רביב: אז בוא נדבר באמת שנייה על האידיאולוגיה, לא יהיה לנו הרבה זמן לפתח את זה, אבל אתה מדבר על זה בסרט, שממש זה חייבים לשבור את העצמאות של הילדים, שהגאון מוילנא אומר את זה, שהמכות זה דבר מאוד חשוב, זה לא איזה תוצר לוואי של החינוך, זה דבר בליבת החינוך.
מני: נכון. נכון. הגאון מוילנה, הרב דסלר, והרבה הרבה אחרים, אומר את זה במפורש, ‘צריך לעשות לבן לב נשבר ונדכא’, זה המילים של הרב דסלר, הגאון מוילנה מדבר על זה שצריך להכות את הילדים, וגם אם הם בוכים, לא לשים לב לבכי שלהם, ולהמשיך במקום אחר. כן. זה חלק מהשיטה.
רביב: מיני פיליפ, הלוואי וזה יעזור לעצור את התופעה המחרידה, זה לא תופעה, זה שיטה, תופעה זה מילה קטנה על זה. תודה רבה.
מני: אני רוצה, אם אפשר, להגיד מילה אחת. הרבה שואלים אותי מה השינוי שהסרט יכול לעשות, אני חושב שאחד הדברים שהסרט יכול לעשות זה, לאותו ציבור חרדי שמתנגד למכות, ובחיידרים שלא מכים בהם, לפתוח את השערים לילדים ולהורים שמחליטים שהם לא רוצים שהילד שלהם יקבל מכות, והם לא חזקים בקהילה שיכולים לעמוד ולהילחם, שיהיה להם מקום. כי כיום, אם הורה שמתנגד למכות, ואין לו פשוט לאן לשלוח את הילד, הוא תקוע. אני חושב שצריך לחשוב על זה במובן הזה, גם בתוך חברה החרדית.
רביב מני, תודה רבה. גם על הסרט הזה וגם על הראיון הזה. שרי, דברי איתי.
שרי רוט: המפיק שאל אותי לפני התוכנית אם צפיתי בסרט הזה, את האמת אגיד לך, אני לא יכולה לצפות בזה. אני פשוט לא יכולה. אני מודיעה לך שאם אני הייתי יודעת שעשו דבר כזה לילד שלי או לנכד שלי, אני הייתי באה לכאן… וצורחת!
רביב: ולא עשו? את בטוחה?
שרי: אני, לא רק בטוחה, אני, שיחות על שיחות על שיחות. אני לא מכירה את מה שהוא אומר, שאמרו לתת מכות הגאון מוילנא…בחיים שלי לא הרמתי יד על ילד שלי! אני לא מכירה כזאת שיטה בכלל. אצלי השיטה של החינוך הייתה יפה, להסביר לילדים, לספר להם סיפורים….לא מכירה! אני בטוחה שזה לא גורף!
ג’קי לוי: שרי, בכל פעם שרב בישיבה התיכונית שלי יצא למילואים והביאו לנו ממלא מקום חרדי, הוא ניסה להרביץ. איך זה נגמר?…על זה נדבר אחר כך…
שרי: אז למה שתקת??? אז למה שתקת, ג’קי? אני כאימא מודיעה לך שאם אני הייתי יודעת…
רביב: אבל שרי, זו תופעה כל כך רחבה, שמתוארת בעשרות עדויות, מעשרות מוסדות. עם סרגלים, עם חגורות, אז להגיד שזה לא קיים זה הדבר הכי מוזר…
שרי: אני מכירה סיפורים כאלה. אבל אני, במשפחה אצלי, אם הייתי יודעת על כזה דבר…
רביב: אבל את בת החברה החרדית, את לא מכירה את זה? לא שמעת על זה כלום?
שרי: במשפחה אצלי לא. בעלי סיפר שפעם, אצלם בכפר, היה כזה, אבל אני במשפחה? לא. ואני המון משוחחת עם הילדים שלי, ואני יודעת מה הולך איתם, הם כן מספרים לי הכל…אני, קשה לי לשמוע את הסיפורים האלה. אני רוצה להאמין שזה ממש שולי.
אורי משגב: בשיחה שלי עם חרדי, שחזר בשאלה ואמר לי, ‘אני כועס עליכם החילונים’. שאלתי אותו, ‘גם עלינו? למה עלינו?’ ענה: ‘כי אתם לא הגנתם עלינו. לא הגנתם עלינו מול האלימות הנוראה במערכת החינוך’.
רביב: ואחרי זה שואלים, למה הם מפוחדים לצאת בשאלה.
שרי: אני אומרת לכם שאם אני אשמע על מורה שהרביץ אצא בכותרת ראשית עם השם המפורש שלו! הנה, אני מודיעה לך.
רביב: אז תראי את הסרט. תשקיעי את השעה וחצי.
שרי: אני אראה, אבל מאד קשה לי.