נשיא המדינה ראובן ריבלין חזר לכנסת לראשונה מאז הושבע לתפקיד הנשיא, ופתח לראשונה בתפקידו כנשיא את מושב החורף של הכנסת.
נאומו הוקדש רובו ככולו לשיח המתפתח בחברה הישראלית לאור המחלוקות המחריפות והשסעים המתרחבים. הנשיא התייחס בין השאר לביקורת האישית שספג בתקופה האחרונה לאור התבטאויותיו. הנשיא פנה לחברי הכנסת ואמר להם כי השתיקה סביב הסוגיות הרגישות – מסוכנת.
“אנחנו נפגשים כאן היום, אחרי קיץ קשה, כואב ומדמם” אמר ריבלין, “בקיץ הארוך הזה, ידענו להתאחד, מול אויב חיצוני. אבל בקיץ הזה הקדשנו גם לא מעט זמן לצערי, כדי לסמן אויבים מבית. “חתיכת יהודון שקרן”. כך הטיחו בי מבקריי, ועוד אמרו: “יימח שמכם סוכנים ערבים”. “לך תהיה נשיא בעזה”. “חנפן מסריח”. “נבלה סרוחה”. “אפס מאופס”. “בוגד, נשיא של חיזבאללה”.
אלה הם רק מקצת הקולות, לדברי הרפש שהוטחו בי בעקבות דברים שאמרתי ואירועים שבהם השתתפתי. וכל העם, וכל נבחריו, רואים ושומעים את הקולות. אני מוכרח לומר, שהוכיתי תדהמה מהבריונות הקשה שזיהמה את הדיון.
אבל, מכובדי, לא על עצמי לספר באתי. אני לא היחיד, אני לא לבד. בוודאי כל מי שיושב כאן, לימיני ולשמאלי, כמו רבים אחרים במדינת ישראל, חרדים כחילונים, ימניים כשמאלנים, משמשים כמטרה לחיצי הרעל הארסיים הללו, למילים הרעילות האלה, שמבקשות להשתיק את הדיון, לשתק את הדובר.
בעניין זה, כולנו, “אחד העם”. כולנו שווים בפני האלימות. והאלימות הזאת לצערי לא עוצרת ברשתות החברתיות, כפי שהיא לא מכוונת רק לאנשי ציבור. היא נמצאת בתוכנו, היא נמצאת ברחובות, היא נמצאת בהפגנות, ובבתי הספר.”
ריבלין המשיך ואמר: “קשה היום שלא להרגיש, שאנחנו מאבדים את היכולת לדבר אחד עם השני. אנחנו מאבדים לא רק את היכולת לדבר אחד עם השני בכבוד, אלא גם את המילים והערכים שהיו לנו לשפה משותפת.
אני שואל את עצמי, ואתכם חברי הכנסת נבחרי הציבור, כיצד הגענו למצב שבו אמירות פשוטות על חיינו כאן, שבו השמעת דעות המבטאות את הערכים שהיוו עד לא מזמן את המכנה המשותף שלנו, זוכות לתגובות כאלה?
כיצד ייתכן שביטוי של ערכי היסוד שלנו כאן, כמדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית, נתפס בעיני אחדים כגבורה ובעיני אחרים כבגידה?
אני שואל אתכם בכנות, איזו גבורה מצד אחד, ואיזו בגידה מצד שני, יכולות להיות בכך? האם יש כאן, בבית הזה מישהו שחושב ששריפת מסגד היא לא פשע? האם יש כאן מישהו שחושב שסקילת הרכבת הקלה בירושלים באבנים, שיידוי אבנים על רכבים יהודים, אינם פשע?
אני מסתובב זמן מה בתחושה שנשארנו בלי מילים – שאפשר לדבר אותן לכולם. הפכנו אילמים.
קשה היום, שלא להרגיש, שאותם יסודות ומושגים ערכיים שעומדים בבסיס הברית בינינו, עברו תהליך מסוכן של ניכוס פוליטי, שלא לומר, התעללות פוליטית.
ערכים בסיסיים מדיי, הנוגעים ליסוד דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נפלו קורבן למחלוקות הקשות בינינו, המחנות האידיאולוגים השונים, והפכו מוקצים מחמת מיאוס. האם כאשר אני אומר “ארץ ישראל”, אני פונה לצד מסוים בבית הזה? האם כאשר אני אומר, “שוויון”, עכשיו החצי השני מפסיק להקשיב?
אם מושגים כמו שוויון, הקשבה, כבוד האדם, ולחילופין, ירושלים בירת ישראל ואהבת ארץ ישראל, הפכו לנגועים פוליטית – אנה אנו באים?
אם מילים כמו שלטון החוק, דמוקרטיה, תרבות של מחלוקת, ציונות, התיישבות, הפכו לעילה לכתב אישום בבוגדנות או בפאשיזם – גם חוקה כבר לא תעזור לנו.
במציאות כזאת, שבה גם המובן מאליו הופך כר להשתלחות נטולת רסן, הרי שגם אתם, אנחנו, היושבים כאן, מוכרחים לשאול את עצמנו, מה חלקנו בכך.”
הנשיא ריבלין פנה אל חברי הכנסת ואמר: “אסור לנו לשתוק. השתיקה שלנו מסוכנת. הבית הזה ידע ויודע, וויכוחים קשים, לפעמים, אפילו צעקות. זוהי דרכם של דיונים רגישים בארץ חמת מזג כשלנו. זוהי דרכה של הפוליטיקה. אבל, אני חושב, שלאחרונה, דווקא השתיקה, סביב הנקודות הרגישות, הלא נוחות, הלא פופולאריות כלפי ציבור בוחריך; שדווקא השתיקה נוכח השחיקה הקשה בערכים שמשותפים לכולנו, מהדהדת יותר מכל.”