מה כתוב בחוברת שההשגחה זימנה לעומר שם טוב לשבי ברצועת עזה?

1.

בדרך כלל כשכותבים בעיתון טור על אייטם תקשורתי שיכולות להיות בו התפתחויות גם בטווח הקצר שבין הרגע שבו הדברים נכתבים לרגע שבו הם רואים אור, נוהגים לכתוב אזהרה לקוראים: המאמר נכון לשעת הירידה לדפוס.

זה מה שהייתי צריך לעשות בטור האחרון שעסק בהתעוררות היהודית של החטופים, ובסיפור המופלא של קית’ סיגל וההקפדה שלו על ברכת “בורא מיני מזונות” בשבי.

בגלל שלא עשיתי את זה, רבים מהקוראים העירו לי ששכחתי להכניס לטור גם את דיבורי האמונה המרגשים שאמר החטוף אלי שרעבי לאילנה דיין.

אז קודם כול, לא כתבתי על שרעבי כי לא ראיתי את הריאיון איתו. מצטער, יש לי דברים חשובים יותר לעשות. סתאאם… אבל ברצינות: הריאיון עם שרעבי שודר אחרי שהטור כבר ירד לדפוס. אחרת הייתי מזכיר כמובן את דבריו המחזקים. גם הם פרק בספר ההיסטורי, שדורות יגדלו עליו, “כה עשו חטופינו”. ספר שנכתב ברגעים אלה לנגד עינינו.

אבל הנה, למדתי את הלקח ואני מצרף הערת אזהרה: השבוע הטור נסגר ביום רביעי בשעה 16:00. כל התחזקות יהודית מרגשת שתיחשף אחרי המועד הנ”ל – לא יכולה הייתה להיכנס לטור, ועם הקוראים היקרים הסליחה.

2.

ומה היה לנו השבוע עד יום רביעי ב-16:00? הו, הרבה:

מסיבת ההודיה של דניאלה גלבוע בבית הכנסת ‘נווה שלום’ שליד ביתה בפתח תקווה, בהשתתפות תושבי השכונה ואברכי הכולל שם, בריקודים עם ספר התורה שהוכנס לזכותה בעודה בשבי.

השבת שאגם ברגר עשתה בעיר העתיקה בירושלים. הביקור הלילי שלה בקבר יוסף, עם כל הסמליות שבדבר, וגם הדברים שאמרה שם אמא שלה: “אגם נחטפה כיהודייה וזה הזמן שלנו לחזור לזהות שלנו, לערכים שלנו, לנהוג כיהודים. שיזכו החטופים להגיע לכאן למקום הקדוש הזה, ששייך לנו היהודים, לא באישון לילה”.

לא יודע איך להגיד את זה, אבל אגם, לדעתי זה רק עניין של זמן עד שעיתון ‘הארץ’ מתחיל לתקוף אותך ואת אמא שלך על דיבורי האמונה שלכן. אבל בסדר, עברתן דברים קשים מזה בחיים.

3.

השבוע היו גם הראיונות שנתנו מלכי ושלי שם טוב, הוריו של עומר, למחרת חזרתו מבית החולים הביתה.

הם סיפרו על תנאי השבי הבלתי נתפסים שבהם היה, דיברו על הרוח הגדולה שלו, ואז הראו שתי חוברות שחיילי צה”ל השאירו בשטח בעזה, והתגלגלו איכשהו לבנם בשבי, על ידי שוביו, והוא קרא בהן שוב ושוב: החוברת ‘כארי יתנשא’ (“על רוממות הרוח ומדרגת החיים המיוחדת בעת מלחמה”) של הרב יגאל לוינשטיין, והחוברת ‘דבר מלכות’ של חב”ד.

עצרתי את הריאיון באמצע כדי לנסות לזהות בתמונה באיזו חוברת מדובר, הרי מדי שבוע יוצאת חוברת כזאת, בכל שבוע עם תוכן אחר (וצבע אחר). ובכן, החוברת שהגיעה לידיו של עומר החטוף, וליוותה אותו במשך יותר משנה, הייתה של השבוע הראשון של חודש שבט תשפ”ד.

נכנסתי לאתר של ‘דבר מלכות’ והורדתי מהארכיון את החוברת הזאת, כדי לנסות להבין אילו מסרים שלחה ההשגחה העליונה, בצורה מופלאה כזאת, לעומר בשבי החמאס, כדי שיקרא אותם שוב ושוב. טוב, אז קודם כול יש בחוברת את הפרשה של אותו שבוע, פרשת וארא, שנפתחת בדברי העידוד של הקדוש ברוך הוא למשה רבנו בזמנים הכי קשים, ממש בשיא השפל של שעבוד מצרים: “וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי”.

אחר כך, הקדוש ברוך הוא שולח את משה לומר לבני ישראל ולעומר שם טוב את הדברים הבאים: “אני ה’, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה’ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ…”.

הפסוקים האלה, עם ארבע לשונות של גאולה, הם כידוע המקור לארבע הכוסות של ליל הסדר (אם יתפרסם פתאום שעומר קרא את הפסוקים האלה בליל הסדר, שתה ארבע פעמים מיץ ענבים מהפקק של הבקבוק הקטן שהיה ברשותו במנהרה, ובירך על זה בכוונה ‘בורא מיני מזונות’ – תדעו שזה פורסם אחרי שהטור שלי נסגר. מבטיח).

4.

אבל חוץ מפרשת השבוע יש בחוברת של אותו שבוע גם שיחה ארוכה מאוד של הרבי מלובביץ’, שנמסרה בדיוק 60 שנה קודם לכן, בהתוועדות לרגל י”א שבט, היום שבו מציינים בחב”ד את פטירת האדמו”ר הריי”צ, ואת תחילת הנהגתו של הרבי מלובביץ’. באותו מאמר חסידות מדבר הרבי בהרחבה על מושג שמופיע בספר התניא ונקרא “אוצר של יראת שמיים”.

התרגשתי לגלות את זה, מכיוון שמאז תחילת המלחמה וההתעוררות הרוחנית שהגיעה בעקבותיה, ובעיקר מאז שאנחנו שומעים דיבורים כל כך גבוהים של אמונה מהחטופים ששוחררו, גם כאלה שמגיעים מרקע רחוק מאוד מתורה ומצוות, מתנגן לי בראש שיר נפלא, ולא מספיק מפורסם, של אברהם פריד, על הרעיון הזה מפרק מ”ב בתניא.

האדמו”ר הזקן קובע שם שעמוק בליבו של כל יהודי, גם הרחוק ביותר, יש “אוצר של יראת שמיים”. לא פחות. איך הגיע ללב כל יהודי האוצר הזה?

הנה ההסבר: “כל נפש ונפש מבית ישראל, יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום, כי הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלוקות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם ‘רועים’ (הכוונה לאבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד). ומשה רבינו עליו השלום הוא כללות כולם, ונקרא ‘רעיא מהימנא’. דהיינו, שממשיך בחינת הדעת לכללות ישראל, לידע את ה’, כל אחד כפי השגת נשמתו ושורשה למעלה ויניקתה משורש נשמת משה רבינו עליו השלום”.

וכאן מגיעות המילים שאותן שר (והלחין!) אברהם פריד: “כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ, שחופר אחריו ביגיעה עצומה – כך צריך לחפור ביגיעה עצומה לגלות אוצר של יראת שמיים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל”.

זה דבר מדהים. בלב של כל יהודי יש באופן טבעי אוצר של יראת שמיים. זה הגיע אליו – כלומר, אלינו – ממשה רבינו. לפעמים זה מוסתר, אפילו מאוד מוסתר, אבל אם נחפור ביגיעה עצומה, בסוף נמצא אותו. האוצר לא נמצא מתחת לגשר, ואפילו לא מתחת לתנור. הוא ממש בתוכנו פנימה.

חשוב לשים לב לתופעה הזאת. בעוד שאנחנו תקועים לפעמים בשיח של הכלה והבנה בין מגזרים, ובכל מיני כנסים של אחדות והידברות, רק מבקשים לגיטימציה להביע את הדעה של המחנה שלנו בלי שיבטלו אותנו, יש המוני יהודים בעולם כולו שמזמן עולים קומה ומבקשים: תנו לנו תפילין. תלמדו אותנו לעשות הבדלה. תעזרו לנו לשמור שבת. תחברו אותנו לאוצר שלנו.

5.

באותה שיחה מדבר, כאמור, הרבי מלובביץ’ על הרעיון הזה: “שעל ידי המניעות והעיכובים… על ידי זה דווקא מתעורר ומתגלה בחינת האוצר של יראת שמיים שבכל אחד מישראל מצד עצם הנשמה, שלמעלה ממדידה והגבלה”. ומסיים: “והנה אוצר זה נותנים ליהודי… ועניין זה נעשה על ידי עבודתו באופן של מסירת נפש, שלמעלה אפילו מכוח השכל בדרגה הכי עליונה בשכל. שזהו עניין אוצר של יראת שמיים, שיש בכל אחד ואחד מישראל, מצד היותו חלק אלוק ממעל ממש”.

אני יודע, קשה להבין את המושגים הקבליים שכתובים כאן. בשנים האחרונות יצאו אין־ספור ספרים נפלאים שמנסים להסביר לדור שלנו את הרעיונות העמוקים של התניא. אבל הפלא הגדול הוא שאנחנו זוכים לחיות בתקופה שבה אם אתה לא מבין את מה שכתוב בתניא, אתה יכול פשוט לפתוח סרטון שקיבלת בווצאפ של החטוף קית’ סיגל מקיבוץ כפר עזה, או של אוהד בן עמי מקיבוץ בארי, להקשיב להם, ולראות בעיניים פשט בתניא.

הרי שום דבר טבעי לא יכול להסביר את ההתעוררות הדתית שלהם. את הדבקות שלהם במצוות, בתפילות. זה לא משהו שמזכיר להם את בית אבא או בית סבא. אפילו להפך. אבל את הבית של הסבא של הסבא של הסבא – משה רבנו – זה כן מזכיר להם. ואחרי שחופרים “ביגיעה עצומה” (במקרה שלהם, לצערינו, החמאס הוא שחפר ביגיעה עצומה…) מגיעים לאוצר הגדול.

•

עכשיו אל מייל שהגיע אליי השבוע. דווקא לא בעניין החטופים, אלא בעניין אחד מגיבורי ישראל שבזכותו נמנעו חטיפות וניצלו חיים של רבים:

“ידידיה, שלום וברכה. שמי רחל ויצן, אמו של עמיחי ויצן הי”ד שמסר נפשו על הגנת הקיבוץ כרם שלום בשמחת תורה תשפ”ד. ברצוני לספר לך על מיזם שמפעים אותנו, ולנצל את הבמה שלך להודות לאלפי אנשים שאינני מכירה מכל רחבי הארץ.

עמיחי היה מחנך בישיבת ‘חלוצי דרור’ בחולות חלוצה. ישיבה שתלמידה מתמסרים לעבודת האדמה בארץ הטובה הזאת, וחלק מהזמן לומדים. עמיחי מאוד האמין בתלמידיו, ויזם למי שנשאו ליבו מהם, 60 יום לפני פורים, לימוד של מסכת מגילה, עמוד אחד ביום. כחלק מהעידוד שלח להם עמיחי הודעות ווטסאפ יומיות, לדוגמה: ‘סיירת מגילה. תותחים. סיימנו את פרק ראשון! מי שהחסיר איזה עמוד, שבת זה הזמן להשלים. כולם מגיעים ביום ראשון עם ראבק להתחיל את פרק שני!’.

התלמידים שהצטרפו למיזם שמחו מאוד על עצם הלימוד. הם גם שמחו על סיום מכובד שעמיחי ארגן להם בערב פורים. לחלקם, הייתה זו חוויה מרגשת לסיים מסכת בפעם הראשונה בחייהם (עמיחי סיפר על אחד המסיימים, שבתחילת השנה עשו לו מסיבה וריקודים על סיום של קטע אחד בגמרא!).

“לאחר שעמיחי נהרג החליט הרב רענן זהבי, ראש ישיבת צביה כרמי קטיף, להנהיג לימוד זה בישיבתו. כשראה בשנה שעברה כמה אור הוסיף הלימוד לתלמידים, פנה השנה לראשי מיזם ‘הסוגיה היומית’ והציע את הרעיון לישיבות נוספות. מרגע זה החל גל סוחף ומפתיע של הצטרפות ללימוד. זה החל בכ־40 ישיבות שתלמידיהן הצטרפו למיזם, והמשיך בצ’רידי מיוחד במינו: גיוס המונים שלא אסף כסף אלא אסף לומדים.

בשלב זה, בתוך ימים ספורים, בנוסף ל־1,500 התלמידים מהישיבות, הצטרפו עוד כאלף בעלי בתים מכל הארץ. אנו מקבלים מדי יום הודעות נרגשות מאנשים ששותפים ללימוד. אנו מגלים אותם פתאום מתוך שיחה בנסיעות, בטרמפים, באירועים ובעוד מפגשים אקראיים ומפתיעים. אי אפשר לתאר בכמה שמחה ונחמה אנו מתמלאים מהאדוות הנפלאות שנשמתו של עמיחי פועלת בעולם לאחר הסתלקותו.

ברצוננו להודות לכולכם, אנשים יקרים, שהצטרפתם לאתגר הנפלא והמשמח הזה. ביום שני הקרוב יתקיים מעמד סיום לתלמידי הישיבות התיכוניות בבנייני האומה, בנוכחות הרב שמואל אליהו והשר בצלאל סמוטריץ’. מעמד סיום, שמחה גדולה, הפתעות וריקודים. השנה הופתענו מההיקף העצום של הלימוד שהולך ומתרחב, ובעזרת ה’ בשנה הבאה נארגן מעמד סיום גם לכולכם ולשאר האנשים שיצטרפו מרחבי הארץ. תודה גדולה לכם על השותפות. אין נחמה גדולה מזו. יהי רצון שנזכה בזכות לימוד התורה לישועות ולנחמות”.

תודה רבה לך, הרבנית רחל, ולכל המשפחה על היוזמה הברוכה. ותודה רבה לכם על עמיחי. עוד מהדהד באוזניי ההספד המופלא שנשא עליו הרב דוד ג’יאמי, רבו מישיבת הר המור, בהלווייתו שהייתה אחת הלוויות הראשונות בהר הרצל אחרי השבעה באוקטובר. אשרי יולדתו.

את דמותו כאחד מגיבורי כיתת הכוננות שהצילה את כרם שלום, ביחד עם שכנו ידידיה רזיאל הי”ד, רבים מכירים – אבל כמה אפשר ללמוד מהודעת הווטסאפ שלו על היותו איש חינוך רגיש שמבין לנפש התלמידים שלו במסגרת המיוחדת שבה לימד.

השבוע, בעקבות הפנייה שלך, קראתי ברשת עוד קצת על עמיחי, וגיליתי איך זה נראה מהצד של התלמידים: “אני אהבתי את הרב שלי כמו שלא אהבתי שום רב בחיים שלי”, כתב אחד מתלמידיו בטוקבק אחרי נפילתו, “הוא היה המחנך הכי קדוש שאני מכיר. תמיד תמך בי. תמיד היה איתי. באש ובמים הוא נלחם עליי כמו שלא עשו את זה בחיים. תמיד עודד אותי. תמיד היה לצידי. קשה הפרידה הזאת ממך. אתה היית הדמות שלי. תמיד הייתי מתגאה בך. אני אוהב אותך יותר מהכול ומתגעגע אליך. מקווה שיום אחד תחזור אליי שוב”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’