הרהורים שנטחנו לאחר הפסח

  “מיודענו” – כך אני קורא לו.

כשאני קורא לו.

מיודענו הלז מפורסם בקהילה כמי שמחמיר על קלה כחמורה. בכלל, המילה “קולא” על הטיותיה ושבעת בנייניה – זרה לו.

ואם כך בכל ימות השנה, הרי שבפסח מוסיף מיודענו חומרות על חומרותיו. עם התקדש ראש חודש ניסן, נכנס מיודענו לבועה שכולה נרווים ודקויות. בני משפחתו של מיודענו מורגלים בימים אלו, טרום חג הפסח, להתרחק מאביהם ד’ אמות – לחומרא, כמובן. “הוא אלרגי לחמץ” – יבהירו לעצמם.

וכך עוברים הימים ומתקרבים לחג הפסח. מיודענו ניקה היטב כל דבר שזז בבית. כל גרגר אבק בתריסים ומתחת למיטות כבר הוכשר לפסח.

בזה אחר זה מוצאים מכנסיו של מיודענו מהארון אל המרפסת. במיומנות וחריצות ראויים לחיקוי, שולף הוא כיס אחר כיס ומבריש כל תפר וכל חוט סורר עם מברשת השיניים. את המברשת הוא מנקה באמצעות מברשת נוספת, ואת האחרונה שורף בשריפת חמץ עם הלולב של סוכות והפתילות של חנוכה.

שעון הקיר התלוי במטבח – מעוטר באיורי חיטים ושיבולים – מובל אחר כבוד אל קרטון החמץ. זה שיימכר עוד מעט לאחמד. או מוחמד. או מחמוד. לא ממש משנה לו, העיקר שלא יהיה אחמד בן שרה.

ליל בדיקת חמץ הגיע. מיודענו מפשיל שרוולים, מדליק את הנר, אוחז בנוצה, מברך, ובכריעת ברך – שלא הייתה מביישת את ה”כורעים ומשתחווים” ביום כיפור – גוחן לעבר הרצפה וזוחל אל החורים ואל הסדקים.

את מכירת החמץ בבוקר שלמחרת, עשה אצל המו”ץ הליטאי, הדיין הספרדי והפוסק החסידי. כמו בקריאת “זכור”, גם במכירת חמץ נוהג מיודענו שלא לקפח אף עדה. “מה שבטוח” – מרגיע את עצמו.

  ליל הסדר.

“הא לחמא עניא” מתחיל מיודענו לקרוא את ההגדה, כשבאותה נשימה מבהיר הוא לילדיו ש”לחמא” הכוונה ל”מצה”. “לבטל כל אסוציאציה של חמץ” – נימק בתבונה והיגיון בריא.

את הקטע “בכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה” שב”מה נשתנה” – היה מעדיף לצאת בשמיעה מבנו הגדול. “הס מלהזכיר שם חמץ” – ידעו מקורביו.

כמי שכפאו שד ברך “המוציא לחם” על המצה. אם היה מיודענו אחד מחז”ל, אין ספק שהיה קובע לברך “על אכילת מצה” כל ימי החג. גם בברכת המזון עברה בו צמרמורת כל פעם שהזכיר “נותן לחם לכל בשר”.

בכל ימי הפסח נזהר מיודענו שלא לאכול במקום אחר. בקושי את הרוק היה בולע כששהה מחוץ לביתו.

פעם אחת קיבל מיודענו מברק בעיצומו של חול-המועד.

השולח היה חברו הוותיק שהיגר לחו”ל לא מכבר. את המכתב קרא בהנאה מרובה, כשלפתע האדימו פניו. את מילותיו בחר הידיד החו”לי לסיים במילים – חמ”ץ שמח. מיודענו כמובן ניתק מיידית קשר עם “החו”לון הזה” – כהגדרתו. לא הועילו כל הסבריה של אשתו כי החבר התכוון בעצם לראשי תיבות של “חג מצות שמח”.

 “איייי” – נפלטה זעקת שוד ושבר ממיודענו.

החג השני של פסח, או השביעי של פסח, יצא לפני שעה קלה. הכוויה בערה בידו וגרמה לו לשמוט מידיו את שקית הלחמניות שהספיק לחטוף בחיפזון של יוצאי מצרים.

מיודענו, כבר הבנתם, הוא מאלו שמתפללים את תפילת ערבית של מוצאי החג ברחבת המאפייה השכונתית. בלהיטות של קדושה, לאחר שבעת ימי המחסור בחמץ – במחשבה, בדיבור ובאכילה, הרשה לעצמו להביא אל ביתו, אל קרבו ואל כרעיו, לחמניות חמות וטריות שנזרעו, הושקו, נקצרו, נערמו, נטחנו, ונאפו לאחר הפסח.

  אולי התיאורים כאן על מיודענו לא היו ולא נבראו. אבל הכוויה הייתה. נבראה. ומשאירה צלקת כל שנה מחדש.