כה עשו חטופינו: בימים אלה נכתב ז’אנר חדש של סיפורים הירואיים

1.

שום דבר לא הכין אותי למה שסיפרה לנו באולפן ‘הפטריוטים’ שיר סיגל, בתו המרשימה של החטוף קית’, תושב כפר עזה ששוחרר לאחרונה, לאחר 484 ימים, והצטרף לאשתו אביבה שחזרה בעסקה הראשונה.

חשבתי שכמו קרובי משפחה מרגשים של חטופים אחרים שחזרו הביתה, היא באה אל האולפן כדי לשכנע גם את צופי ערוץ 14 לתמוך בעסקה בכל מחיר. וסליחה, אבל קשה לי עם זה, אני מודה.

מצד אחד, יש להם לגיטימציה להגיד הכול, אחרי כל מה שהם עברו. מצד שני, האם למי שחושב קצת אחרת על העסקה, גם יש לגיטימציה? לא להגיד הכול – מי מדבר על זה – אבל כן, קצת להסתייג? להעלות שאלות? חששות? להציע דרכים אחרות לשחרור חטופים? לדרוש להפסיק מיידית כל סיוע “הומניטרי”?

שקט. אסור לדבר. תשאלו את מי שניסה להשמיע מילה על הסכנה שבשחרור אלפי מחבלים. אני מקווה שסתימת הפיות הברוטלית בתקשורת עוד תיחקר כאן יום אחד. אשמח למסור את עדותי האישית לוועדת החקירה הלא ממלכתית.

2.

ובעודי חושב על כל זה, חושב ושותק, מול הבת של קית’ סיגל – היא פתאום הביאה משום מקום את המונולוג הבא. לדעתי צריכים לדון בו במנותק מהשיח על העסקה ומחיריה, כי הוא קשור לתהליכי עומק שהולכים ומתגברים בחברה הישראלית ובעולם היהודי.

“אני חושבת”, אמרה הבת של קית’, “שאחד הדברים שעזרו לאבא שלי להתמודד, וגרמו לו לחזור הביתה, לא רק בחיים, אלא הרבה יותר חזק ממה שאני זוכרת אותו – זה האמונה… אני חושבת ששם בשבי, החיבור ליהדות אפילו התחזק יותר. אבא שלי, מתוך 484 הימים שהוא היה שם, חצי מהזמן הוא היה לבד לגמרי, כשהרבה מהזמן הזה הוא היה נעול בתוך חדר.

“בפעמים הבודדות שהוא היה בסביבת אנשים, הם דיברו ערבית, התפללו לאללה. וכמובן שהזהות היהודית – הוא חיפש אותה, והיה לו קשה למצוא. אז הוא מצא אותה בתפילות קטנות שהוא התחיל להגיד. בברכות על האוכל. ‘בורא מיני מזונות’, שהוא לא אמר בחיים שלו. ו’שמע ישראל’, שהוא לא אמר בחיים שלו. והוא אמר שבתוך כל התופת הזאת, רגע להיזכר שאני יהודי, ושיש משמעות לעם שלי ומאיפה שאני מגיע, מאוד מאוד מאוד חיזק אותו.

“ואבא שלי, אחרי שהוא חזר, שאלתי אותו: מה תרצה שנעשה בארוחת שישי הראשונה שלנו ביחד? אנחנו דמיינו מה נכין לו לאכול, ודמיינתי שהוא יגיד ככה איזה תבשיל שהוא אוהב. והוא אמר לי: את יודעת מה אני הכי הכי רוצה שיהיה? כיפה וכוס לקידוש. וקודם כול זה הפתיע אותי, אני חושבת שיש משהו בלהיות, לא רק בארץ אויב, במקום שבו בכוונה גורמים לך להיות הכי לא יהודי, הכי להתרחק מהזהות שלך, ודווקא במקום הזה להחליט שאני שומר על הזהות שלי. הוא שמר על עצמו ובזה שהוא שמר על עצמו הוא שמר בעיניי על כולנו”.

3.

בשעת לילה מאוחרת, אחרי שחזרתי הביתה מהתוכנית, צפיתי שוב בריאיון כדי לוודא שלא דמיינתי. ובכן, לא רק שלא דמיינתי, אלא שבצפייה חוזרת שמתי לב לדברים שתוך כדי התוכנית לא קלטתי. כלומר, זה היה אפילו יותר מרגש ממה שזכרתי. למשל, האמירה שלה שהאמונה שאבא שלה גילה בשבי גרמה לו “לחזור הביתה, לא רק בחיים – אלא הרבה יותר חזק ממה שאני זוכרת אותו”. וואו.

ואז נזכרתי בתהייה שעברה לי בראש בזמן הריאיון: מעניין, היא אמרה שהוא בירך בשבי “בורא מיני מזונות”. ממש ציינה את הברכה הזאת. בעצם, מה גרם לו לברך “בורא מיני מזונות”? מילא “שמע ישראל”, אני מבין. הטקסט היהודי הכי חשוב. דורות של יהודים מסרו נפשם כשהמילים האלה על שפתם. אבל “בורא מיני מזונות”? ברכות הנהנין זה דבר חשוב, אני חלילה לא מזלזל.

הגמרא המפורסמת במסכת ברכות אומרת ש”כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל”. אבל, בכל זאת, מה לקיבוצניק חילוני מכפר עזה ולברכת “בורא מיני מזונות”?

4.

אחרי כמה ימים קיבלתי תשובה. ראיתי תיעוד של קית’ סיגל בפגישה עם שי גראוכר והרב משה שיינר שהגיע לארץ בראש קבוצת יהודים מקהילת פאלם ביץ’ בפלורידה. קית’ סיפר להם באנגלית את הדבר המדהים הבא:

“התחלתי לעשות ברכה לפני האוכל, ‘ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ’. הייתה לנו חתיכת לחם לכל ארוחה. זה הדבר הראשון שהייתי אוכל, אחרי שאמרתי את הברכה. ואז שמעתי בטלוויזיה – לא ידעתי ולא זכרתי עוד ברכות – אבל שמעתי מישהו אומר ‘ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות’, זה נכון?… הם הרשו לי לראות קצת טלוויזיה ישראלית. אני חושב שדיברו שם על מקומות טובים לאכול בתל אביב.

“אז מישהו שם אמר לפני שהוא אכל בתכנית, לא יודע מה, ‘בורא מיני מזונות’. אז ברכתי… אמרתי ‘המוציא’ כשהייתי אוכל פיתה, ולפני שאכלתי את הדברים האחרים אמרתי ‘בורא מיני מזונות’ כי חשבתי שזה נכון. זה הדבר היחיד שידעתי. מתברר שזה לא בדיוק היה נכון… וגם אמרתי ‘שמע ישראל ה אלוקינו ה’ אחד, אמן'”.

5.

כשראיתי את זה חשבתי לעצמי: איזה באסה שר’ שלמה קרליבך נפטר לפני יותר מ־30 שנה ולא זכינו לשמוע את הסיפור הזה מפיו.

תדמיינו שנייה: “אתם שומעים, רבותיי? בעומק עומק המנהרה של הרוצחים השפלים הארורים, החטוף הקדוש יושב לבד בחושך. הוא ראה בשמחת תורה, געוואלד, איך כל הקיבוץ שלו נשחט ונשרף, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם… ומי יודע מה קורה עכשיו בעולם בחוץ, האם אשתו חיה? הבת שלו חיה? מי יודע, מי יודע. והגוי המחבל מביא לו חצי מלפפון, נעבעך. זה האוכל שלו לכל היום. איזה חתיכת מלפפון רקוב, מלפפון שעבר עליו הפסח… והוא כבר רוצה לאכול. שעות ממש לא בא אוכל אל פיו.

“אבל אז הוא מסתכל למעלה, ומברך על המלפפון, תעזרו לי רבותיי, בכל מקום שאתם: (פריטה חזקה על הגיטרה, מנגינה של נוסח קרליבך לברכות) ‘באאאררוך אתה ה’, אאאאלוקינו, מלך העולם, איי איי, בווורא מיני מזוווונות!’. (ממשיך, אחרי שתיקה קצרה, בלי הגיטרה) ככה הוא היה מברך על המלפפון.

“ואני אומר לכם רבותיי, באותו רגע, בשמיים, בשמי שמיים, כל הפמליה של מעלה (הגיטרה חוזרת), כל המלאכים שלפני כיסא הכבוד לא מבינים מה קורה, רעש גדול בשמיים, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון… הם אומרים: אנחנו מכניסים לפה את כל התפילות מיום שנברא העולם ועד היום הזה, כל האבות הקדושים, כל האימהות, משה רבנו התפלל 515 תפילות כמניין ‘ואתחנן’, תפילת חנה… אבל ברכה כזאת, כמו שהיהודי הזה בירך על המלפפון, לא שמענו, לא שמענו. בכל פעם שהוא בירך, החטוף הקדוש, הוא תיקן את הברכות של דורי דורות של יהודים שחטפו את הברכה לפני שאכלו, ברכות חטופות… זה הסיפור על ר’ קית’. קית’־בורא־מיני־מזונות, ככה הם קראו לו. אז תשירו איתי רבותיי: אוי, ‘הנה ימים באים נאום ה’ והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה”…”.

6.

אבל תדעו לכם, יהודים מתוקים מדבש – ואת זה כבר אני אומר, לא ר’ שלמה – אנחנו חיים במציאות מרגשת לא פחות מכל סיפור של קרליבך. צריך רק לפתוח את הלב. וצריך גם לדעת מתי לסגור אותו. לא להתבלבל מאיך שהתקשורת מספרת את הסיפור. גם לה יש גיטרה מרגשת. גם היא עושה הרמוניות. אבל הסיפור שהיא מספרת? געוואלד…

הרי מה הסיפור פה? עם ישראל שב לאלוקיו, לזהותו. תקשיבו למה שאומרים החטופים. הם יוצאים מעזה, ומספרים איך התפילות, המצוות והמעשים הטובים ששלחנו להם מכאן חצו את הגבול, ירדו עד לתהומות המנהרות החשוכות, והשפיעו עליהם בזמן אמת.

עומר שם טוב, החטוף מהרצליה, שהתחיל לשמור שבת בשבי, העלה פוסט ראשון שלו עטור בתפילין. השורה הראשונה יועדה בכלל לקדוש ברוך הוא: “בורא עולם, תודה שהיית איתי בכל רגע ורגע”. ובהמשך הוא הוסיף בין היתר את המשפט הבא: “הרגשתי את התפילות שלכם וגם בתוך החושך היה לי אור”. וואו. אילו דיבורים. כי אשב בחושך ה’ אור לי.

וממש באותו ערב פורסם שדניאלה גלבוע סיפרה איך היא וחברותיה עשו קידוש בשבי, ופחדו להתפלל בעברית ולכן לימדו את עצמן לשיר “שלום עליכם” בערבית. ובאותו יום ספר תורה הוכנס לעילוי נשמת אורי דנינו הי”ד. אליה כהן חזר מהשבי וסיפר שזו הייתה הבקשה האחרונה של אורי, שיוכנס ספר תורה על שמו. ושבוע קודם פורסמה התמונה של סשה טרופנוב, שמגיע לכאורה מהרקע הכי רחוק בעולם, וביקש להניח תפילין לראשונה בחייו, יום למחרת שחרורו.

אבל נגיד שזה הדור הצעיר. אנחנו מכירים את המגמה הזאת אצל הצעירים באשר הם. לא רק חטופים מעזה, גם תלמידי תיכון אוהל שם ברמת גן. אבל עכשיו שומעים סיפורים ברוח הזאת גם ממבוגרים בני קיבוצים.

על קית’ סיגל מכפר עזה דיברנו ועוד נחזור אליו. אוהד בן עמי, חבר קיבוץ בארי, חזר מהשבי לפני כמה ימים וביקש שני דברים: להניח תפילין ולעשות הבדלה. כשהוא עטור בתפילין, הוא אמר בסרטון: “בפנים אנחנו עם מאוד מאוד חזק, ומה שמאחד אותנו זה האמונה. האמונה באלוקים, אותי לפחות באופן אישי, היא החזיקה, והצילה, ובזכות אלוקים אני נמצא פה בחזרה אחרי השבי. כנראה הייתי צריך לתקן כמה דברים. הדבר הזה רק מחזק אותי וזה המסר שלי לעם ישראל: האמונה שלנו היא מה שמאחד אותנו והיא גם מה שנותן לנו כוח ברגעים שאנחנו (פה הוא עוצר לרגע, נראה כמי שנזכר במוראות השבי) הכי מושפלים, הכי מרוסקים…”.

ואז הוא הסיר את התפילין, וביקש לערוך – ביום שני בשבוע! – הבדלה, כי זה מה שנתן לו כוח בשבי.

7.

רציתי לסיים פה את הטור. בהשפעת התפילות שלנו על המציאות ובסיפורים המופלאים על התעוררות הנשמה היהודית, גם הרחוקה ביותר לכאורה. בימים אלה נכתב פה, מול עינינו, ז’אנר חדש של סיפורים הירואיים של גבורת רוח שייכנסו לפנתיאון היהודי. יגדלו עליהם דורות. “כה עשו חטופינו”. ואז, רגע לפני הורדת העיתון לדפוס הגיע המייל הבא:

“שלום ידידיה. ביישוב שלנו, נווה, ערכו מבצע של הוספת זכויות למען החטופים, שמירתם והצלתם. כל משפחה שרצתה לקחת חלק ביוזמה ‘אימצה’ חטוף, ולקחה מטרת התחזקות למענו. אשתי אני ושבעת ילדינו, קיבלנו את שמו של קית’ שמואל בן גלאדיס, קית’ סיגל, ובחרנו לקבל על עצמנו לברך את הברכות בקול רם. כדי לעודד את הילדים ואת עצמנו להקפיד על כך, רשמנו את שמו על בריסטול והצמדנו למקרר, ואחרי כל ברכה בכוונה – הדבקנו מדבקה.

שמחנו והתרגשנו לשמוע על שחרורו של קית’. ואז נחשפנו לקטע המשודר שבו בתו של קית’ התארחה אצלכם באולפן ‘הפטריוטים’ וסיפרה שאביה התחיל… לברך בשבי! ההתרגשות הייתה אדירה, וגם עכשיו, כשאני כותב לך את זה, אני עם צמרמורת ודמעה קטנה בעין. לחשוב שאנחנו והוא התחזקנו באותו העניין בדיוק! בברכת ‘ושבו בנים לגבולם’ ו’הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב’ במהרה. משפחת טחובר, נווה (מצ”ב הבריסטול שלנו)”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’