מסע ההלוויה של עודד ליפשיץ הי”ד, שנרצח בגיל 83 בשבי חמאס בעזה והושב לישראל בשבוע שעבר – נטמן בצהרים (שלישי) בבית העלמין בקיבוץ ניר עוז.
שורדת השבי, יוכבד ליפשיץ, רעייתו של עודד, שהוחזרה לישראל אחרי כשלושה שבועות מאז שנחטפו – ספדה לו במלים כואבות. “עודד יקירי. מוזר לי ובלתי נתפס שאני עומדת מול קהל ומספידה אותך. הבמה הייתה תמיד שלך, ואני לצידך. אתה כתבת בכישרון רב ואני הייתי הצלמת האישית שלך. אני רוצה להודות לך על מסע החיים של 67 שנים שצעדנו יחד, הקמנו משפחה לתפארת, דור המשך שיש במה להתגאות בו.
“אני רואה אותך ממשיך להתקיים בכל אחד מילדינו, נכדינו ונינתנו. בחיים המשותפים הצלחנו לעודד אחד את השנייה בהתפתחות אישית ומקצועית שלנו. גידלנו ילדים וקקטוסים, טיילנו בעולם בהנאה רבה, לקחנו את נכדינו, כל אחד בתורו, שיחווה איתנו את כל אשר אהבנו”.
היא המשיכה: “חטיפתנו ומותך מערערים אותי. לחמנו כל השנים למען צדק חברתי, למען השלום. לצערי חטפנו מכה קשה מהאנשים שעזרנו להם בצד השני. אני עומדת פה המומה לראות את כמות הקברים וההרס הנורא של קהילתנו שהופקרה ב-7 לאוקטובר באופן מוחלט. חטופינו עדיין אזוקים, מורעבים ומעונים מתחת לפני האדמה בעזה מעל 500 ימים.
“בכל לילה כשאני הולכת לישון, אתה במחשבותיי, ובכל בוקר אני מתעוררת למציאות עגומה. אתה מאוד מאוד חסר לי יקירי. ימים ספורים לאחר שחזרתי מהשבי הופעת בחלומי בפעם היחידה ואמרת: ‘אני שולח לך את השיר שלנו: לא אבקש את ידיך’, ביצועו של יוסי בנאי לשיר של ברסנס. אנחנו יודעים עכשיו ששלחת לי את השיר ברגעיך האחרונים. אם אתה שומע, תהנה גם אתה. היה שלום עודד יקירי, נפגש בבוא העת”.
ארנון, בנו הבכור של עודד, ספד: “אבא, עכשיו אתה פה, עכשיו אתה בבית. על צבי ישראל במותיך חלל איך נפלו גיבורים. הוחזרת בעסקה, וברור לי כי לא היית מוכן שמישהו יסכן את עצמו על מנת לחלץ את גופתך.
“משפטים כמו ‘נאה דורש, נאה מקיים’ ו’ואהבת לרעך כמוך’ לא היו בשבילך סיסמאות – הם היו דרך חיים. השאיפה האינסופית שלך לעולם שוויוני וטוב יותר הייתה שם תמיד, יחד עם התסכולים שחשת לגבי מצב החברה, המדינה, העולם”.
הוא הוסיף: “ידעת לעזור ולפרגן לכולם, אבל מעולם לא ויתרת על דעתך, נלחמת על אמונותיך. ידעתי שאתה מוערך, אבל רק עכשיו אני נחשף לאהבה העצומה ולהיכרות העמוקה של כל כך הרבה אנשים איתך. ראיתי אותך ואת אמא תמיד יחד – אהבת משפחה, נכדים ונינה. אמא, ‘המלכה האם’, הפכה לסמל המאבק. עכשיו חזרת הביתה, לניר עוז – הקיבוץ שממנו נחטפת. היית גאה לראות שהחינוך ההומניסטי שלך יצר גיבורים. לא ביקשת נקמה, רק שיקום ואור. נוח על משכבך בשלום, אבא. נשתה כוס ‘אבסולוט’ אוכמניות לזכרך”.
בנו יזהר ספד: “תודה לכל מי שבא ונותן לנו כבוד. תודה לכל מי שהקריב – חללים ופצועים – אני מרכין ראש. אימוש! אני אוהב אותך. אבא, אבוש, עודד, ד”ר – אתה כה חסר לי. איך אמרת? שאחיה בתקופה מעניינת. גדלת בצל השואה, בבית במלחמת השחרור. למדת בריאלי חיפה, בין השומר הצעיר לניר עוז. לוחם צדק, ערכי וצנוע. דעתן ואמיץ, אב משפחה.
לא הצלחתי לכתוב הרבה מילים, חשבתי על זה הרבה. אבל אבוש, סליחה שלא הייתי בשבילך ב-7 באוקטובר, בזמן שניסית להגן על אמא לבד. מתת מוות בעינויים – גוף ונפש – בעזה, כמו חבריך לקיבוץ אלכס דנציג, יורם מצגר, עמירם קופר, חיים פרי, אברהם מונדר ואריה זלמנוביץ. קהילתך נשרפה בממ”דים – חיים, מתים וגם חיים-מתים.
סליחה שאני קובר אותך כמה עצמות, כשהנשמה שלך נמצאת בעזה עם החללים והחיים.
אבא, אתה כמה משה רצית להיות האחרון שחוזר, אני בטוח, מנהיג אמת. אנו חיים מציאות מורכבת. וכולם צריכים לחשוב מה לעשות וזה שאתה לא יכול לספר לנו איך להתנהג בינינו, בתוך עמנו וארצנו מקשה את הסיפור. נוח בשלום. הבן שלך, שלא הוזכר פה – יובל, תינוק שמת ב-82′ – קבור בקצה, אבל אתה פה ליד כל החברים, והשאירו פה מקום גם לאמא אחרי שתגיע ל-120. לא נשתוק עד שכולם יחזרו, ועד שכל המדינה תחזור לקו שאתה ואני מאמינים בו”.
הנשיא יצחק הרצוג נשא דברים בהלוויה ואמר: “סליחה שבאותו יום ארור לא היינו שם בשבילכם, סליחה על ליקוי המאורות והמחדל”.
ההלוויה החלה בראשון לציון כשאלפי אזרחים עם דגלי ישראל המתינו ברחובות העיר כדי ללוות את ליפשיץ בדרכו האחרונה, בעת שרכב החברה קדישא עם ארונו חלף ברחובות.
בהמשך עבר הרכב בצומת סעד שבשדות נגב ובצומת ניר עוז – כשגם שם המתינו אלפי אזרחים.