מאות תלמידות ובוגרות סמינר שלמדו ‘תכנות’ במחשבים מחפשות מידי שנה להתפרנס מהמקצוע. אך מאחר והשוק מוצף במבקשות עבודה, קשה מאוד למצוא עבודה – בפרט שרובן ללא ניסיון, והן נדחות על הסף.
לאחרונה התפתחה תופעה: תלמידות מחוסרות עבודה מציעות עצמן לחברות מחשבים, תוך הסכמה לעבוד חינם – כדי שתקופה זו תיחשב להן כשנת ניסיון. כך, לאחר מכן יהיה להן קל יותר למצוא עבודה במשכורת.
התופעה גררה פולמוס גדול במגזר החרדי: עובדות ותיקות בחברות מחשבים התאגדו ותקפו את המתמחות. לטענתן, המעבידים מוצאים עובדות טובות בחינם, ומתחילים לקזז במשכורות של העובדות הוותיקות – תוך אמירה: ‘תגידו תודה שלא פיטרנו אתכן, הרי יש מתמחות רבות שמסכימות לעבוד בחינם, וחלקן מוכשרות ממש, לא פחות מכן’.
העובדות הוותיקות טוענות כי התופעה מזיקה לכלל הנשים החרדיות, משום שהערך שלהן יורד, וכי אם תופעה זו תתפשט יותר – יגיע מצב שבו ערך השכר ירד למינימום.
מנגד, המתמחות שזה עתה יצאו מהסמינר טוענות: זו זכותנו. אם בעתיד נמצא בזכות המהלך עבודה טובה, כי תקופת ההתנדבות תחשב לנו לשנת ניסיון – מדוע שלא נעשה כך? טענה נוספת: איננו מזיקות לכן כלל, שהרי אמרו חז”ל שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה, וכל אחת מקבלת ממילא מה שגזר עליה הקב”ה – ואין לכן מה לדאוג.
הפולמוס המרתק הגיע כדין תורה הלכה למעשה לשולחנו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין, אשר ישב על המדוכה, ולאחר דיון נרחב בסוגיא, האריך על כך בתשובתו המבוארת – שהתפרסמה בעלון השבועי ‘דברי חמד’, היוצא לאור מדי שבוע מתורתו.
בתחילה חילק הגר”י זילברשטיין את הדיון לשני חלקים: הראשון – אופן שהנזק הוא עקיף. כלומר, אין מדובר במקום עבודה מסוים, אלא בשאלה כללית – האם ראוי למתמחות לעבוד בחינם, כאשר בשל כך הענף של העובדות החרדיות עלול להינזק בעקיפין.
על שאלה זו הכריע הפוסק, כי מאחר ואין המתמחות רוצות להתעשר על חשבון הוותיקות, אלא רק רוצות להתפרנס, וכרגע נראה להן שזו הדרך הטובה ביותר בשבילן – ממילא אי אפשר למנוע מהן להתנדב.
בחלקה השני של התשובה, דן הפוסק במקרה שהמתמחות מציעות עצמן לעבודה בחינם במקום עבודה מסוים, ובשל כך המעביד מוריד במשכורת של העובדות הוותיקות. האם גם כאן, כשהנזק הוא ישיר, מותר להתנדב או שמא לא מאחר והן מקפחות את פרנסת העובדות הוותיקות.
מסקנתו היא על פי מה שכתב בביאור הגר”א, שכל האיסור הוא רק להפסיק לגמרי את חיותו ופרנסתו של האחר, אבל אם הוא רק מפחית מפרנסתו, הוא יכול לטעון: ‘אתה תקבל מה שפסקו לך מן השמים, ואני אקבל מה שפסקו לי מן השמים’.
לכן, במקרה שהעובדות הוותיקות אינן טוענות שהמהלך ‘מפסיק’ לגמרי את פרנסתם, אלא רק ‘מפחית’, לכאורה הן לא צודקות בטענתם, כי כל אחת מקבלת מה שפסקו לה מן השמים, ואין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא נימה.
בסוף דבריו מייעץ הרב זילברשטיין: אם בכל זאת יש כאן תקלה, והם רוצים לעשות סדר במקצוע הזה, יש עצה והיא להקים כעין ‘איגוד המתכנתות החרדיות’ בפיקוח של רב מובהק. באיגוד יירשמו כל המתכנתות, והן יכולות לתקן תקנות לבעלי המקצוע, כמבואר בשולחן ערוך שרשאים בעלי אומנות לעשות תקנות בעניין מלאכתם, ושכל מי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך, ואם יש שם חכם, צריך לעשות מדעת החכם.
הרב זילברשטיין הוסיף: סדר הדברים צריך להיות – לאסוף את כולם, ושהרוב יסכימו. אפשר שכל מי שמתכנתת תירשם לנציגות, ואז יבחרו נציגות בכירה שתדאג לכל הזכויות של העובדות – ואם רוב הנציגות יסכימו, נחשב כאילו רוב העובדות הסכימו, וזה מחייב את כולן. הפוסק מציין גם לכמה ‘אחרונים’ שכבר כתבו רעיון זה בנוגע לבעלי מלאכה.
בסופו של דבר, מסכם הרב זילברשטיין ומתמצת את פסק ההלכה: “כל זמן שאין תקנה קבועה על כך, שאין לשבור את השוק בעבודה בחינם, אי אפשר לאסור למתמחה לעבוד בחינם. וגם אם הן מגיעות למקום עבודה מסוים, ושם המעביד מוריד את המשכורת בגלל זה, אין בזה טענה, כי האיסור לקפח שכר של עובדים, זה רק אם מפסיק לחיותו, אבל אם רק מפחיתים את שכרם, אין איסור. ואם רוצים לתקן את השוק, יש להתאגד ביחד, בפיקוח רבני, ולעשות תקנות לטובת המתכנתות”.