בין מרן זצ”ל, לתקשורת הצבועה

הרב עובדיה יותר משהיה מנהיג רוחני-פוליטי, היה פוסק ומנחה דרך הלכתי והשקפתי, וזהו המדד הערכי על פיו הוא נמדד בציבור היהודי בארץ ובעולם. הוא נשא על גבו באחריות ובמסירות ‘כאשר ישא האומן את היונק’, את כל צרכי ומצוקות הציבור בישראל ובעולם, ברובדים הגשמיים והרוחניים כאחד.

החלטת רובינשטיין מחוררת כמו גבינה שוויצרית

את תפקידו הוא עשה מרצון ובחירה ובשמחה, המפלגה שימשה עבורו רק ככלי טכני, באמצעותה הוא שאף וקיווה להביא לידי ביטוי את אותו רצון ומשאלה. אותו נחיל אדם שנהר ללוויתו בהתראה קצרה, ידע להוקיר אותו על גדולתו התורנית מחד, ולהכיר לו טובה על פעליו למענו מאידך.

אלא שבתקשורת הישראלית הכל נמדד במשקפיים אחרות, משקפיים שאטומות לאוויר ותחושות השטח. לטעמה, הכל נמדד במדד הנאורות והליברליות, או אם נדייק ונקרא לילד בשמו – בהיבט של נהירה והתכופפות לעמים ולתרבותם.

היא גם ידעה לחלק לו ציונים לשבח או לגנאי בהתאם לעמידתו (על פי היבטם) באותו מדד נאורות וקידמה. לרב עצמו היה מדד אחד ויחיד: מה התורה מצווה לעשות במקרה כזה? מה אלוקים מצפה ממני כפוסק וכמנהיג תורני? ועל פיו בלבד הוא פעל והכריע, גם בנושאים בהם התקשורת שיבחה אותו כביכול

כך גם המושג ההלכתי, ”כוחא דהיתרא עדיף’ – שהפך למטבע לשון שחוק בפי אנשים שאין להם הבנה מינימלית בספרות הפסיקה. ‘כחא דהיתרא עדיף’ הוא מושג שמופיע כבר בתלמוד ובמשנה, וכלל אינו מהווה חידוש של הרב זצ”ל. אם כי, לצורך כך אכן צריך ידע מקיף נרחב ויכולת מורכבת של הכרעה ופסיקה, שמעטים ונדירים התברכו בו.

אהבה כנה וטהורה

 הוא אהב כל יהודי לא בצורה מזויפת מן השפה ולחוץ, אלא אהבה כנה וטהורה. גם כשגער ונזף, זה היה מתוך אכפתיות ודאגה. כאב לו שמיליון ילדים ונוער גדלים בלא לדעת ולהכיר את המושגים הבסיסיים ביהדותם ומשמעותם כמו; שמע ישראל, ועל כך הוא לחם.

אולם, התקשורת הישראלית הצבועה, בירכה היללה ושיבחה אותו על פסקיו ‘הנאורים’ בעיניה, וגינתה אותו על אלו האחרים. אותה תקשורת שתרה בפנסים ובנרות יומם ולילה אחר כל שמץ בדיל מידע שאולי יוכל להטריד או לשמש ככלי ניגוח כלפי נתניהו (גם במחיר של נזק מדיני או כלכלי) סערה במבול של מלל בורים ונבערים, כשרק מצאה הזדמנות נאותה להשתלח ולהסית נגד ‘הרב החשוך והפרמיטיבי’, שבחר לשקוד על הספרים העתיקים מרבית שעות היממה, מתוך מסירות נפש עצומה עשרות שנים.

היטיב חרה להם שבהתאם לנאמר באותה תורה -תורת ישראל, הוא פעל ועשה לחבר את עם ישראל ולהיטיב עמו.

 מי השליך את המזרחי לצידי הדרכים?

אצל הרב עובדיה, הצורך ללכת לעבוד ולהתפרנס הוא הכרח מציאות קיומית נגזרת ולא חובה או מציאות קדושה מתבקשת, והוא הדין לשירות צבאי. לימוד התורה הקדושה, הינו בעל חשיבות ערכית עצומה מהכרחים אלו עשרות מונים.

הוא קידם את צאן מרעיתו הרבה יותר ממה שלכאורה התאפשר על ידי אותם גורמים אינטרסנטיים שמלכתחילה השליכו את הציבור המזרחי והדתי בצדי הדרכים, וחמסו מהם בשיטתיות ובעקביות את הזכויות האלמנטריות הבסיסיות ביותר. הוא לא היה זקוק לשבח או לאישור מכם, והוא גם לא חשש או נרתע ממתקפה תקשורתית כזו או אחרת.

 והעם? העם הרגיש וחש את האמת. היא תמיד תבצבץ ותעלה מבין החרכים, גם אם יקח לה את הזמן לבצבץ ולצוף מעל קמפייני הסתה עקביים ומשתלחים. מיליון איש ברחובותיה של ירושלים היוו בין היתר גם אמירה ציבורית, שאותה התקשורת סירבה להפנים, מהם המדדים והערכים בהם נבחנת אישיות יהודית גם בימינו אנו.