עשרים שנה אחרי פטירתו, אני עדיין שומע את הקול הסדוק שלו

1.

השבוע ימלאו עשרים שנה לפטירתו של אדיר זיק ז”ל. וואו. עשרים שנה זה חתיכת זמן.

חמישה כוכבים: חופשת פסח שעוד לא הייתה אף פעם במגזר החרדי

רק לחשוב על זה שמי שמתחת לגיל עשרים ומשהו, לא שמע אותו מימיו. ומצד שני, למרות השנים שחלפו, וכל הדברים שהשתנו מאז בעולם, מורשתו התקשורתית רלוונטית. למעשה, היא רלוונטית עכשיו אפילו יותר מאשר בחייו. לפעמים אני ממש שומע את קולו.

הנה כמה נקודות שהיו אבני יסוד בתוכנית האהובה שלו ‘זיקוקין של אדיר’ בערוץ 7, שיש להן שייכות לתקופה שלנו. וכאמור, הן אפילו אקטואליות יותר מאשר בזמן שידורן אי שם בשנות התשעים של המאה העשרים.

מה שנחשב בשעתו קיצוני וחריף, אפילו קונספירטיבי, היום הפך לאמת פשוטה שצריך להיות עיוור כדי לא לראות אותה.

2.

במה נתחיל? טוב, זה פשוט: בהסכמי אוסלו. אדיר זיק היה אחד ממובילי המאבק בהסכמי ה”שלום” המופקרים של רבין ופרס. הוא השמיע שירי מחאה, הניע אנשים לפעולה, שלח אותם לצמתים, זעזע אותם, חיזק אותם. בזמנו, השפה שלו נחשבה בוטה. קראו לו בשמאל “המסית הלאומי”. היום אנחנו יודעים שאין מילים חריפות מדי לתיאור האיוולת וההפקרות של הסכמי אוסלו.

הלאה: “תשקורת”. הרבה לפני השימוש הנפוץ בביטוי “ערוצי התרעלה”, אדיר זיק הרבה לתקוף את ה”תשקורת”, כפי שהוא כינה אותה. כמי שעבד ברשות השידור, ואף היה ממייסדיה, הוא הכיר לעומק את התקשורת הישראלית ואת המניפולציות שלה. אבל הוא לא רק תקף אותה, אלא העמיד אלטרנטיבה של זהות: הוא לא רק דיבר נגד, הוא ידע להתרגש ולרגש. תוכנית הרדיו שלו נתנה בכל שבוע סדר יום יהודי. הוא דיבר על תרבות, על היסטוריה, על ציונות, על מתכונים מבית הוריו, וכמובן על פרשת השבוע.

אני נזכר, תוך כדי כתיבה, באיזו התלהבות הוא דיבר, בשיא אחת התקופות המדממות של אוסלו, על קונצרט חזנות שנערך בהיכל התרבות בתל אביב לזכרו של החזן שלמה רביץ, שבו נטלו חלק תלמידיו מבית הספר ביל”ו בתל אביב, מכל הדורות, בהם זיק עצמו. כמה הוא התרפק על דמותו של רביץ שהיה איש חינוך ועל תל אביב הדתית של פעם. מה שמיד מזכיר לי את העיסוק שלו בחסידות מודז’יץ וניגוניה ובית המדרש שלה בתל אביב.

היום אני מבין את זה הרבה יותר. חשוב לבקר את התקשורת, על ההתקפות של שדרניה נגד כל דבר שבקדושה. אבל לא פחות חשוב להבין שהתקשורת לא רק תוקפת את הדברים הלא נכונים, אלא גם מתרגשת ומרגשת מהדברים הלא נכונים. לכן, נלחמים בדיבורים של אמנון אברמוביץ’ ונחום ברנע נגד היישוב היהודי בחברון אבל באותה תוכנית גם מתרגשים משיר חדש שנקרא “לך אתן את הארץ הזאת” של דדי גראוכר. וכן, אני בכוונה בוחר מכל השירים את השיר הזה, כי בסופו של דבר הוא הפך לפס הקול של ההפגנות נגד אוסלו. והוא לא היה שיר מחאה, אלא שיר אמונה וזהות.

3.

ואם מדברים על מוזיקה בתוכנית, אי אפשר בלי להזכיר את “לא תנצחו אותי כל כך מהר”, של יהורם גאון, שהיה הפתיח הקבוע של התוכנית. שיר שחיזק בכל תוכנית מחדש, בסיומו של עוד שבוע של פיגועי טרור ונרצחים, והכול תוך כדי הסכמי כניעה לאויב הרצחני וסתימת פיות של כל מי שמתנגד – אבל פתאום זה בא ומתבהר ולעצמי אני אומר: לא, לא, לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר. וזה עוד לפני שזיק בכלל פתח את הפה. זה היה רק הפתיח. לפעמים חיכיתי לשיר הזה לא פחות מאשר לתוכנית עצמה.

כמה סמלי שגם הקטע המוזיקלי הזה של התוכנית, לא רק הדיבורים והדעות שנאמרו בה, הפך לרלוונטי ומושמע בימים אלה, עוד יותר אפילו מלפני עשרים שנה.

אגב, בלי קשר לאידאולוגיה, התוכנית ‘זיקוקין של אדיר’ הייתה חידוש גדול: לא שדרן שמדבר במילים גבוהות, אלא בגובה העיניים. היום יש הרבה תוכניות בז’אנר, אבל אז זה היה מהפכני. המאזין הרגיש כמו חבר של זיק. כאילו הוא גדל איתו ביחד בכיתה בביל”ו בתל אביב הקטנה של פעם.

4.

והייתה מילה שחזרה על עצמה בכל תוכנית: “הבולשביקים”. זוכרים את כינוי הגנאי הזה שהצמיד זיק לאנשי המערכת, שכופים בכוח את השליטה שלהם על רוב העם דרך בתי המשפט, הפרקליטות והשב”כ? פעם זה היה נחשב הזוי. היום זה כבר כמעט קונצנזוס. רק תחשבו על פרשת ארי רוזנפלד. אפילו השאלות שהעלה זיק על הפעלת סוכן המחלקה היהודית אבישי רביב והמעורבות שלו בהסתה שקדמה לרצח רבין – זוכות בתקופה האחרונה לדיון מחודש.

זיק תקף את ראשי השב”כ, ממש רדף אותם. זה היה מאוד אמיץ מצידו. פעמיים. קודם כול אומץ מול אנשי השירותים החשאיים, שאף אחד לא רוצה להתעסק איתם, ולא פחות אומץ מול הפוליטיקלי־קורקט, גם של הימין. מה, אנחנו תוקפים את מערכת הביטחון? היא מגינה עלינו. אבל זיק לא ראה בעיניים, או שהוא בעצם כן ראה בעיניים. הוא ידע מה זה בולשביקים. הוא הבין כמה חשוב לסמן את מה שהיום כל תינוק ותינוקת יודעים לכנות “דיפ סטייט”.

הרבה מאוד קרדיט מגיע לזיק במאבק בגורמים האלה, מאבק שהוא הוביל כמעט לבד. אם כי הקרדיט הגדול לחשיפת הרשעות והשקר של המערכות האלה בתקופה האחרונה מגיע כמובן לבולשביקים עצמם: אתה שומע את כרמי גילון ואת עמי אילון ואת כל ראשי מערכת הביטחון מהימים ההם מדברים היום, ומבין שכמו ביחס לאוסלו, אדיר זיק הקיצוני היה בעצם מתון מדי.

שמעתם השבוע את יאיר גולן, שגם אחרי כל המחדלים הנוראים של ליל ה־7.10 מתעקש שאסור לרונן בר, ראש השב”כ, לפרוש? למה? שימו לב: “יש לו תפקיד מאוד חשוב להגן על הדמוקרטיה הישראלית. אם יהיה ראש שב”כ שממנה ראש הממשלה הנוכחי, יש פה סכנה מהותית לדמוקרטיה”.

אתם מבינים כמה האמירה הזאת של האיש שלפי הסקרים יש לו 17 מנדטים, על כך שתפקידו של השב”כ הוא “להגן על הדמוקרטיה הישראלית”, מפחידה? להגן על הדמוקרטיה ממי? ואיך להגן? ולמה אסור שראש הממשלה הוא זה שימנה? אם לא הבנתם, תקראו את הציטוט שוב. ואז, לחיזוק, תשירו שלוש פעמים בכוונה גדולה “לא תנצחו אותי”.

5.

והנה עוד דבר גדול מאוד שאדיר זיק היה חלוץ בו. זה דבר שנוגע לא רק לתוכנית שלו, אלא לכל עולמו: אדיר זיק היה חוזר בתשובה. באיזה גיל הוא חזר בתשובה? ובכן, שימו לב: שש. אולי אפילו קודם. הוא נחשף לעולם הדתי כשמשפחתו נאלצה לעבור לירושלים בגלל מחלת האסטמה שלו, ומאז החליט לדבוק בו. וזה לא היה קל. הוא רצה ללמוד בבית ספר דתי, אך הוריו התנגדו.

אבל הילד אדיר הצליח בסופו של דבר לשכנע אותם. אם אני מחשב נכון, החזרה שלו בתשובה הייתה בשנת 1945. זה דבר מדהים. לא הייתה אז תנועה גדולה של חזרה בתשובה, היא הגיעה רק בשנות השבעים, כמעט שלושים שנה אחר כך. אבל הילד אדיר גילה את אלוקיו לבד, וגם כאן – הלך נגד הזרם, ובישר את מה שבעתיד רבים יבינו.

6.

מכל המאבקים של אדיר זיק, יש אחד שכשל: המאבק שלו בווליום בחתונות. זוכרים כמה הוא דיבר על זה בתוכנית? הוא קרא למאזיניו ללכת לאיש ההגברה ולהעיר לו. “תגידו שאדיר זיק ביקש להנמיך”.

לצערי, בעוד המאבק שלו בשמאל, ב”תשקורת” ובשב”כ הצליח להשפיע על התודעה, כאן, לפחות לפי הרושם שלי, הקמפיין שלו לא התרומם. הולך ופוחת הדור, הולך וגובר הרעש.

7.

יש ביטוי של אדיר זיק שחזר על עצמו שוב ושוב, ומהדהד לי בתקופה האחרונה חזק בראש: “הצ’יפ הדפוק של הציונות הדתית”.

זוכרים כמה הוא דיבר על הצורך, חסר התקנה של אנשים טובים במגזר למצוא חן בעיני השמאל והחילונים? לא להוביל ולהנהיג, אלא להיות בסדר, לרצות, להתקבל למועדון של החילונים. מין נחיתות כזאת של מי שמרגיש תמיד סוג ב’.

“האגדה מספרת”, כתב זיק, “שיש מלאך בשמיים שתפקידו לייצר נשמות ליהודים. הוא מכין סדרות של נשמות, מעמיד אותן על המדף, וכשנולד ילד הוא מוריד נשמה מהמדף ומכניס לו אותה. למשל, יש מדף עם נשמות של חסידי בעלז. נולד ילד לחסיד בעלז, מקבל נשמה מתאימה. ככה כל יהודי. אפילו לשמאלנים יש מדף, קטן אומנם, אבל לפעמים גם שם נולד תינוק… מדף גדול יש לדתיים הלאומיים. פעם היה מודל אחיד כמעט של נשמות, היום יש וריאציות. אבל דבר אחד לא השתנה: בסדרת הנשמות של דתיים־לאומיים יש פגם ביצור.

לנשמות האלה יש צ’יפ דפוק במוח. הכול בנשמות האלה מצוין, ילדים נהדרים, אבל בצ’יפ שבמוח שלהם האות אל”ף איננה. המוח שלהם מתחיל בבי”ת. יש הדורשים זאת לשבח, כמו התורה שמתחילה בב’, אבל האמת היא שהם תקועים עם הב’. הם תמיד סוג ב’, הם אפילו מצביעים ב’… הם לא יודעים מה זה להיות סוג א’, מנהיגים. הם נשארו עד היום נגררים, סוג ב’… מובן שזו הפרזה. יש הרבה שמתרגזים על ההשוואה. האמת היא שלסדרה הסתננו גם בעלי צ’יפים משופרים, אבל המנהיגים נשארו עם בעיית הצ’יפ הדפוק. ראשי המפד”ל יושבים בממשלה שמתכוננת לעשות טרנספר לקהל בוחריה, לאלו שהיא מתיימרת לייצג בהיותם דתיים לאומיים. הם מצדיקים את ישיבתם בכך שאולי יצילו משהו.”

8.

והדבר שאני הכי זוכר מהתוכנית של זיק, ונראה לי שלא רק אני, הוא הדמעות. התוכנית הייתה כאמור מלאה באופטימיות ובשמחת חיים, שמחת חיים יהודית, אבל אז הגיעו הפיגועים הנוראים, ושמחת החיים הפכה לאבל. זיק היה פותח את התוכנית בהקראת שמותיהם של הנרצחים באותו שבוע, רשימה שהלכה והתארכה. ואיך הוא היה מקריא את השמות האלה? הוא לא עשה את זה בטון דרמטי או עצוב, ואפילו לא זועם. הוא פשוט היה נשנק בשידור חי. זה חזר על עצמו שוב ושוב.

הוא היה מקריא שמות של יהודים שנרצחו רק בגלל שהם יהודים – ובוכה.אני כותב את זה עכשיו וממש שומע את קולו הסדוק מקריא את השמות מהימים ההם: מרדכי ושלום לפיד. ירון ואפי אונגר. איטה ואפרים צור. משפחת סחיווסחורדר. מקריא ובוכה.

9.

ואי אפשר לסיים את הטור הזה בלי להזכיר את המאבק נגד עקירת גוש קטיף. גם שם היה זיק פעיל, אם כי באופן מוגבל, כי זאת הייתה השנה האחרונה לחייו. הוא כבר לא שידר כי איבד את קולו. וחוץ מזה הוא גם איבד את הבמה שלו כי השמאל הצליח לסגור את ערוץ 7 באמצעים משפטיים, כמו שרק הבולשביקים יודעים. אבל הוא לא ויתר והעביר את רוח התוכנית שלו ואת מסריה לטור אישי שפרסם כאן בעיתון הזה עד ימיו האחרונים ממש.

אדיר זיק נפטר חצי שנה לפני הגירוש, בגיל 66. ובזיכרון שלי מותו נצרב כחלק מהאירועים המכוננים של אותה שנה קשה לאוהבי ארץ ישראל.

בטורו האחרון שפורסם כאן השבוע לפני 20 שנה, ימים ספורים לפני פטירתו, כתב: “דלקת ריאות קשה הביאה אותי להיות מאושפז בימים אלו במרכז הרפואי הדסה עין כרם. גם אני, כמו יהודים טובים אחרים, מעדיף להשתמש בביטוי החיובי ‘בית רפואה’, או ‘מרכז רפואי’, מאשר בביטוי השלילי ‘בית חולים’. אני מקבל טיפול רפואי מרופאי עין כרם, אך מלבד זאת אני, כמו המטופלים האחרים, אפוף חסד ומצוות ללא קץ וגבול. עזר מציון, ארגונים נוספים, אנשים פרטיים – כולם נוהרים יומם ולילה ומשתדלים לעזור.

“בני משפחתי המתלווים אליי מקבלים אוכל, ביגוד וארוחות חמות חינם מארגוני החסד שפועלים כאן. ארבע פעמים ביום מופיעות קבוצות זמר ונגינה בחדרי המחלקה האונקולוגית כדי לרומם ולחזק את רוחנו. גם בשבת יש תפילות וסעודות לכל מי שנשאר בבניין הדסה. יהודים צדיקים עוברים ועורכים קידוש בכל אחד מהחדרים, והכול בצניעות, בכשרות, בענווה… אנא, הם מבקשים, זכו אותנו בכך שתיעזרו על ידינו במצווה. אני מקבל טיפול רפואי מצוין – ואפוף חסד יהודי. שבת שלום, יהודים. בעזרת ה’ אנחנו ננצח!”

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’