אמו של סשה: “נורה ברגליו – וחזר בריא ושלם. זה נס גלוי”

קצת יותר מיממה לאחר שחרורם מהשבי של סשה טרופנוב, יאיר הורן ושגיא דקל חן ממשיכים להתברר פרטים חדשים על התקופה בה היו בשבי חמאס והג’יהאד.

לפי דיווח ב’אן חדשות’, סשה טרופנוב הוחזק לבד רוב תקופת השבי בעזה, כמעט 500 ימים. לעיתים הושאר נעול לבדו בתוך מנהרה. טרופנוב שנפצע ברגליו ב-7 באוקטובר, סיפר כי האמין שלא ישרוד את השבי.

יאיר הורן ושגיא דקל חן, הוחזקו בשבי ביחד בתקופה האחרונה, לצד שלושה חטופים נוספים. עם שחרורם השניים עדכנו את גורמי הביטחון בישראל על מצבם של השלושה שהיו איתם בשבי וגם העבירו אותות חיים עדכניים.

טרופנוב, הורן ודקל חן עברו אלימות פיזית קשה וגם נפשית בחודשים הראשונים, כאשר המחבלים התייחסו אליהם כאל חיילים. למרות שהם נחטפו מקיבוץ ניר עוז, הם נלקחו לחקירות של חמאס והג’יהאד ובהן נשאלו על עברם הצבאי, תוך אלימות.

עוד התברר כי החטופים הוחזקו רוב הזמן במנהרות מתחת לאדמה, באזור חאן יונס ובתקופה האחרונה הועברו לדירות מעל האדמה.

השלושה תארו תנאים קשים ביותר בשבי, מחסור בתנאים בסיסים כמו מזון, אור יום ואוויר. הם ספרו על מחסור במזון ומים בשבי. לדבריהם המצב השתפר רק בתקופה האחרונה: הם העידו שהיו ימים שבהם לא קבלו אוכל ומים כלל, בעיקר כשהיו מתחת לאדמה. עוד סיפרו כי במקרים אחרים קבלו אוכל לא ראוי למאכל אדם ומי ים.

החטופים לא נחשפו לאמצעי תקשורת, בניגוד לחטופים אחרים, והיו די מנותקים מה שקרה במשך שנה וארבעה חודשים. המחבלים לא ספרו להם דבר –  גם לא על ההפגנות לשחרורם.

הערב (ראשון) מסרו בני משפחותיהם הצהרה ראשונה לתקשורת מבית החולים שיבא.

שורדת השבי ספיר כהן, זוגתו של סשה, שיתפה בתחושות הקשות שסשה חווה בשבי: “אתמול בלילה סשה סיפר לי שבמשך כל הזמן הזה הוא התפלל עליי, שאני אמצא גבר שאני אוהבת, התפלל שאני לא אחכה לו. כי הוא לא רצה שאני אחכה לגבר שאף פעם לא יחזור הביתה. הוא לא האמין שהוא ייצא בחיים.

“מאז השבעה באוקטובר הגשמתי את החלומות של חיי חלומות שבחיים לא ציפיתי שיהיו לי כאלה, לחזור הביתה מהשבי בעזה בחיים ולזכות לחבק שוב את סשה. אלוהים ישמור”.

היא ביקשה להודות למשפחות החיילים שנפלו בקרב: “אני רוצה להודות היום לכל מי שלקחו חלק בהגשמה הזו, לכל החיילים ומשפחות החללים, שאני חושבת שלקרוא לכם חיילים זה להקטין את מה שאתם עושים באלפי מידות. אתם מודל לחיקוי לכל עם ישראל, מודל שמדגים בצורה מדויקת מה היא אחדות וערבות הדדית ותודה שאתם מראים לבנו שזה אפשרי.

“אני רוצה להודות לעם ישראל בארץ ובעולם, במיוחד לאלו שפעלו שכל אחד בדרכו שלו ועשו כל דבר אפשרי לשנות את המציאות המעוותת הזו ולהרים אותנו יום יום ולתת לנו תקווה. אני כל יום מודה לאלוהים על הזכות שניתנה לי לפגוש כל כך הרבה אנשים טובים.

“אני מודה גם למקבלי ההחלטות שקיבלו את ההחלטה לקיים את המצווה הקדושה ביותר ואנחנו מוכרחים להמשיך בדרך הזו ולהשיב את כולם הביתה. מאחלת לנו שבעזרת ה׳ אנחנו עם ישראל נהפוך למשפחת משוחררים”.

שורדת השבי ילנה טרופנוב, אמו של סשה, הודתה לבורא עולם על הנס וסיפרה כי בנה סשה נורה בשתי רגליו ביום החטיפה.

״אני קודם כל רוצה להודות לבורא עולם שסוף סוף הגענו ליום הזה בזכות התפילות של כל האנשים שהתפללו לחזרתו של סשה. אני מרגישה שקיבלתי את החיים שלי, את הנשמה שלי, את הלב חזרה. בעזרת השם, סשה חזר בריא ושלם וזו שמחה והקלה גדולה.

“הבן שלי נורה בשתי רגליו במהלך חטיפתו ועבורנו זה נס גלוי שהוא עומד והולך על הרגליים.

“במהלך השנה הזו בורא עולם שלח לי אנשים טובים לאורך כל הדרך שעזרו לי ותמכו בי. תודה לכל המתנדבים הנפלאים שעשו ימים כלילות לעזור לכל המשפחות ותודה לכל עם ישראל שחיבק וממשיך לחבק אותנו כל הזמן, זה נותן לנו המון כוח.

“תודה לכל חברי הכנסת שתמכו בעיסקה הזו, אין מצווה גדולה כפדיון שבויים, אנא המשיכו בדרך זו.

“בהזדמנות זו אני רוצה גם להודות למאמצים שעשתה ממשלת רוסיה לאורך כל הדרך לשחרורו של בני. ובפרט לשגריר רוסיה בארץ שתמך בנו ואני מבקשת מהממשל במוסקבה להמשיך ולדרוש את שחרורו המיידי של מקסים הרקין וכל שאר החטופים.

אני מודה לכל בעלי התפקידים שהיו איתנו לאורך כל הדרך: מנהלת החטופים, צה”ל, לצוות המלון בכפר המכביה, שעושים הכול כדי לגרום לנו להרגיש בבית ולמטה המשפחות. תודה ענקית לחברים של סשה אנשים נפלאים שלא הכרתי קודם והיום הם המשפחה שלי.

“עם כל השמחה שיש לי אני לא שוכחת לרגע את החטופים שעדיין נמצאים בשבי. אנחנו חייבים לעשות הכול כדי להוציא את כולם עכשיו! נמשיך להיאבק ונמשיך להתפלל – עם ישראל חי!”

אביטל דקל חן, אשתו של שגיא, דיברה על המסע הארוך שעברה עם שתי בנותיה: “שגיא, אהוב ליבי ואב בנותיי חזר הביתה. אחרי 498 ימים בשבי החמאס הוא כאן, ממש מעלינו, במחלקה, עומד על הרגליים עם חיוך ענק ושמחה בלב. היום במבט לאחור אני נזכרת איך ב-7.10 עמדתי בממד עם שתי בנותיי ובהריון מתקדם, במשך שעות חיכיתי לשגיא שיחזור אלינו יפתח את הדלת ויוציא אותנו החוצה. כעבור יממה מצאתי את עצמי עולה לאוטובוס לבד, בלי שגיא, עם שתי ילדות קטנות בדרך למסע הקשה ביותר שאדע בחיי.

“ובמסע הזה.. היו כאלה שניסו לומר לי שלא אצלח אותו והיו כאלה שאמרו שהסוף יהיה טוב.. הזכרתי לעצמי בכל פעם שאני צועדת אותו ביחד עם שגיא. הוא במלחמת קיום ואני במלחמת תקווה. מלחמה יום יומית שבה אני מתעוררת למציאות לא אנושית ונלחמת בכל כוחי להשיב אותו הביתה.

“ואני, אני ידעתי.. שלא משנה איזה ימים נעבור ואיזה סיכוי יש לשגיא לחזור. הוא יחזור אלינו! לאורך כל התקופה הזאת אמרתי לעצמי שאם יש משהו שיכול לנצח את הסיפור הזה זו האהבה והחיבור שיש לי ולשגיא, וכשחזר גיליתי עד כמה זה היה נכון. שגיא לא ראה אור יום מה-7.10 ולא ידע מה קרה איתי ועם הבנות. הפעם הראשונה שבה גילה מה מצבנו, היה יום לפני שחרורו.. רק אז גילה שאנחנו בחיים.

“איך הוא הצליח להחזיק מעמד? בזכות האהבה. גילינו שעשינו הרבה דברים כל אחד בעולמו בדיוק כמו שהשני ביקש וייחל בצד שלו. למרות שכלפי חוץ תפקדתי, שמרתי על העסק ובעיקר שמרתי על הבנות שלנו, אך חודשים ארוכים הרגשתי שאני עדיין סגורה בממד בניר עוז ורק מחכה ששגיא יבוא להוציא אותי משם. אתמול כשראיתי את שגיא הרגשתי סוף סוף שאני יכולה לצאת מהממד ולהתחיל להשתקם. יחד כמשפחה שלמה, שלוש בנות, אמא ואבא”.

היא סיפרה: “אתמול אחרי שנה וארבע חודשים, שגיא פגש את בנותיו לראשונה. ברגעים האלה כשגלי ובר רצות אל אבא ושחר רואה לראשונה את אביה שלא מתוך תמונה, לצד השמחה הגדולה וההתרגשות ששגיא איתנו בבית, לא יכלתי שלא לחשוב על כל אותם הילדים שעדיין מחכים לאבות שלהם שישובו הביתה. יש לנו במדינת ישראל ילדים קטנים שהופרדו מאבא שלהם ובכל יום מתעוררים ושואלים מתי אבא חוזר?

“אנחנו חייבים לעשות הכל כדי שהשאלה הזאת לא תישאל יותר ואבא שלהם יהיה בבית. יש לי כאב ענק על כל מה שאיבדנו, על כל החברים שלנו שאינם, על כל כך הרבה אנשים טובים במדינה שנרצחו באותה שבת, על כל אותם החיילים שנפלו בקרבות – בזכותכם אנחנו כאן היום.

בסיום דבריה אמרה: “ברגעי השמחה האישיים שלנו, אני רוצה לחזק את המשפחות לשלוח כוחות לפצועים. אני מבקשת לפנות גם אל שאר משפחות החטופים, היום אני עומדת מולכם ואומרת לכל מי ששומע אותי.. אל תאבדו תקווה, אנחנו נחזיר את כל מי שנשאר שם. כי אין אופציה אחרת. פשוט אין. שגיא אמר לי אתמול ‘מילי זה נחמד שכותבים 498 ימים, אבל בעיקרון יותר נכון להגיד שאנחנו שם מעל ל-43 מליון שניות של גיהנום’. הם לא סופרים ימים וגם לא שעות הם סופרים שניות. ובשניות שנשארו לי כאן על הבמה אני רוצה להגיד בשמי ובשם שגיא לכל עם ישראל תודה רבה”.