מנסה להיכנס לראש מי שהפתעה אחזה בהם נוכח מראה החטופים
1.
בצהרי השבת שעברה, רגע לפני תפילת מנחה, הגיע אליי רב המלצרים הערבי הוותיק במלון הירושלמי שבו הייתי, שלף מכיס חליפתו פתק צהוב והתחיל להקריא בחגיגיות, מתוך רשימה מסודרת בכתב ידו, את שמות שלושת החטופים ששוחררו לפני כשעה.
לא ידעתי מה לעשות. זה היה יום אחרי שכתבתי פה בטור על אגם ברגר ועל שמירת השבת שלה, ועל כך שתפקידנו, שומרי השבת, להתחזק לא רק בשמירת השבת, זה פשוט, אלא גם בשמירת תודעת שבת: לא לתת לחדשות ולעדכונים הדרמטיים להגיע איכשהו לבתי הכנסת ולשולחנות השבת שלנו.
נו, אז עכשיו מה אני עושה עם רב המלצרים החביב הזה? סותם את האוזניים באצבעות? מתפלפל איתו בהלכות אמירה לנוכרי, שקובעות שגם לו אסור לעשות פעולות בשבת אם הן רק להנאת היהודי? נראה לי שהוא בקיא בהלכות האלה יותר ממני. וחוץ מזה, נראה לי שהוא נהנה מזה שהוא יודע מי שוחרר לפני כולם יותר ממני.
כלומר, ייתכן שהוא עשה את הפעולה נטו להנאתו, ואז אולי אין בכך בעיה הלכתית. לא יודע. טוב, לפחות הצלחתי להתאפק ולא להעביר את המידע הלאה. לא פגעתי בתודעת השבת של אחרים.
2.
שעות ספורות אחר כך, במוצאי שבת, הבנתי שהוא נתן לי תמונה חלקית. הוא אומנם סיפר לי על שחרור החטופים, אבל לא עדכן בשיח הבלתי נתפס של התקשורת הישראלית, מחללת השבת והמוסר, שמצאה בנתניהו את האשם למצב החטופים ולמראה שלהם. “שואת נתניהו”, זה המושג החדש שנכנס לשיח על ידי אלו שמהנדסים אותו, בשעות שבהן הם שולטים בו בלעדית, כי רוב אנשי הימין שומרים את השבת.
טוב, האמת שגם אם הנוכרי היה הולך לטוויטר, ומעתיק משם אל הפתק הצהוב שלו את הציוצים שפורסמו בעקבות השחרור, ומקריא לי, כנראה שלא הייתי מאמין לו.
אבל כן, כשהם יורדים הם יורדים עד העפר. ובכל שפל, בכל שכבה גאולוגית, אני שואל את עצמי מחדש: האם זה אותנטי או ציני? האמת, אני כבר לא יודע איזו אפשרות חמורה יותר: האם התסריט שהכול פה מחושב ומתוכנן וממומן היטב, או העובדה שבאמת יש פה אנשים שלמראה יהודים שנראים ביום השחרור מעזה כמו ביום השחרור מאושוויץ – מאשימים לא את הנאצים ועוזריהם, אלא את מי שנלחם בהם. את ראש הממשלה נתניהו, את השרים בצלאל סמוטריץ’ ואורית סטרוק. את השר עמיחי שיקלי. אפילו את הורי החטופים שמנסים להשמיע קול קצת אחר.
3.
הדבר שהכי נוכח בשיח שקורא לנתניהו להיכנע לחמאס זה ה”עכשיו”. אין עבר, אין עתיד. אין לשמאלן אלא מה שעיניו רואות. זה בלט מאוד בסיקור רגעי השחרור מעוררי האימה של החטופה ארבל יהוד. שחרור שבאופן נדיר לא התבצע בשבת קודש, וכך יכולתי לעקוב אחרי השידור החי. קשה היה לפספס איך כל יושבי האולפנים נדהמו מההמון הרצחני שמקיף את ארבל.
ממה אתם מופתעים, למען ה’? מה התחדש לכם עכשיו? אתם לא יודעים שהאויב שלנו רוצה לרצוח אותנו? שכולנו ארבל יהוד מוקפים בשבעים זאבים? (יש אפילו משהו סמלי בשם המשפחה שלה, יהוד, ומורשת “איטבח אל־יהוד”). אתם לא מבינים שהסיבה היחידה שההמון העזתי לא קרע אותה לגזרים בשידור חי מול כל העולם, היא רק בגלל אותם מחבלי חמאס רעולי פנים שהקיפו אותו ושמרו על חייה – ושהסיבה היחידה שהם עשו זאת, היא רק בגלל שזאת הדרך שלהם לשחרר אלפי רבי מרצחים מהכלא, שעוד ירצחו יהודים אחרים, ולכן כדאי להם להתאפק קצת, לדחוק סיפוקים? זה ממש מבחן המרשמלו הפלשתיני.
אני באמת מנסה להיכנס לראש של אלה שתדהמה אחזה בהם לנוכח תמונות החטופים המזוויעות.
השבוע ציינו באזכרה גדולה בשדרות 20 שנה לרצח אלה אבוקסיס הי”ד. אותה נערה שנהרגה מפגיעת קאסם, כשהגנה בגופה על אחיה הקטן, תמיר, בדרך לפעולה בבני עקיבא. האם כל אנשי ה”עכשיו” זוכרים את המקרה הזה מהעבר? האם הם בכלל שמעו עליו בזמן אמת? חבל שלא. חבל מאוד. אם לפני 20 שנה הייתם מזדעזעים ככה מנערה בת 17 שמשלמת בחייה מפגיעת רקטה שנורית מעזה, אז אולי אותם רוצחים מעזה לא היו מפתיעים אתכם ככה וטובחים ואונסים ומתעללים וחוטפים (ועכשיו מתברר שגם מרעיבים).
אבל טוב, לפני 20 שנה, שבט תשס”ד, זה אומר רגע לפני ההתנתקות. מישהו עסק אז באויב הרצחני בעזה? הרי התקשורת נאבקה באותם ימים באויבי השלום, המתנחלים המשיחיים האלה מנווה דקלים ומנצרים ומכפר דרום שתמיד הורסים הכול, ועכשיו מתנגדים למהלך של אריק שרון שיהפוך את עזה לסינגפור של המזרח התיכון.
4.
ומכאן במעבר חד לטראמפ: ימים ספורים אחרי השבעה באוקטובר נחשפתי להקלטת השיחה של מפקד חטיבת הנחל, אל”מ יהונתן שטיינברג הי”ד. היא נתנה לי הרבה תקווה ונחמה בתוך הטראומה הגדולה, ובעיקר נתנה פשר לאירועים הבלתי נתפסים. ציטטתי חלקים נרחבים ממנה באחד הטורים הראשונים שפרסמתי כאן בתחילת המלחמה. מאז, אחת לכמה זמן, בהתאם להתפתחויות האלוקיות (והיו לא מעט כאלה), אני נזכר בשיחה ההיא.
אבל השבוע, אחרי כל מה שאנחנו עוברים עם טראמפ, הרגשתי צורך לא להסתפק בזיכרון המעורפל של הרושם הגדול שהותירה בי השיחה הזאת בשעתו, אלא ממש לחזור להקשיב לה, מילה במילה.
יהונתן שטיינברג היה השם הראשון שהותר לפרסום במוצאי שמחת תורה. ממש הראשון. בן 42, בוגר ישיבת מעלה אליהו בתל אביב, אב לשישה, שיצא מביתו בקיבוץ שומריה כדי להילחם עם פקודיו. בדרכו לעוטף הוא נתקל במחבלים, נלחם בהם לבדו ונהרג בקרב. זאת לא הפעם הראשונה שהוא נלחם בקרב פנים אל פנים. במהלך מבצע שומר החומות, הוא נלחם בקרב עם חמושים סמוך לכיכר איו”ש ברמאללה. הפעם זה נגמר אחרת.
שנתיים וחצי לפני שנפל, ביום ירושלים תשפ”א, מסר אל”מ שטיינברג שיחה לתלמידי ישיבת בית אל. הוא היה אז מפקד חטיבת בנימין, שמשנות ה־80 אחראית על גזרת רמאללה ובשנים האחרונות קיבלה גם את האחריות על עוטף ירושלים. ושימו לב איך הציג המח”ט את הגזרה של החטיבה שלו: “בעבר זכינו להגן על בירת ישראל הראשונה בלבד, שילה, שבה היה המשכן במשך 369 שנה, ולשם היו נושאים כולם את עיניהם. והיום חטיבת בנימין זוכה להגן גם על בירת ישראל הנצחית, ואנחנו שמחים וגאים על הזכות שלנו”.
5.
ניכר שאלה לא מילים גבוהות שאומר הקצין הבכיר לרגל היום והמעמד. מילים של יום ירושלים. לא. הוא חי בתודעת יום ירושלים כל השנה.
וכאן הוא הגיע לנקודה עצמה: “19 שנה לפני מלחמת ששת הימים התנהל ויכוח, ויכוח איתנים, האם יוזכר שם ה’ במגילת העצמאות. הרב מימון, שהתעקש להכניס את שם ה’ לתוך המגילה, עמד בוויכוח גדול מאוד אל מול המתנגדים. ובסוג של איזושהי פשרה, קיבלו את ההחלטה להכניס את המילים ‘צור ישראל’ – אבל בלי המילה ‘וגואלו’. מי שרוצה יפרש את זה ‘צור ישראל’ במובן של צור, אבן, בבחינת כוחי ועוצם ידי, ומי שירצה יפרש את המילים ‘צור ישראל’ במשמעות של הקדוש ברוך הוא. לראות באמת את יד ה’ בסיפור הזה.
“וכך הפסקה האחרונה במגילת העצמאות נפתחת במילים ‘מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידנו לעדות’. בלי המילה ‘וגואלו’. אבל כשאתה לומד את מה שקרה 19 שנה לאחר מכן, ואת כל מה שהתחולל באותה מלחמה, בששת הימים, ואתה מבין גם איפה מדינת ישראל הייתה מונחת, שלא הייתה שום כוונה להגיע לאן שהגענו, ולא הייתה שום תוכנית כזאת… אני חושב שאולי זה באמת הנס הגדול: במלחמת ששת הימים לא היה ויכוח האם להכניס פה את שם ה’ – אלא המציאות כפתה עלינו את ההתבוננות הזאת של ‘עין בעין יראו בשוב ה’ ציון’. המציאות כפתה עלינו להסתכל במבט כזה. לא היה צריך להתווכח. וגם אם מיד אחר כך קצת נבהלנו ממה שקרה לנו והלכנו אחורה קצת, וגם אם עד היום, 54 שנים אחרי, אולי אנחנו קצת מבוהלים, זה לא משנה. הקומה הזאת כבר נבנתה”.
6.
הבנתם? הנביאים ניבאו לנו, כבר לפני אלפי שנים, את שיבת ציון ואת הגאולה השלמה, את העתיד הטוב שצפוי לעם ישראל. אבל עם ישראל שכח את זהותו. הוא ניסה להתכחש אליה. הוא עדיין מנסה. חלקים ממנו ממש נלחמים בצור ישראל וגואלו.
אבל אז מה קורה? אתה יכול להתווכח עד מחר על אזכור שם שמיים במגילת העצמאות, או על תפילת נעילה בכיכר דיזנגוף, או על הקפות שניות בשמחת תורה (או על קיומה של ישיבת מעלה אליהו בתל אביב שמצמיחה תלמידים כמו אל”מ שטיינברג), אבל עד שאתה מתווכח, ונאבק – באה המציאות ומשתנה. שמה אותך במקום אחר לגמרי. ואז, כלשונו של שטיינברג, “המציאות כופה עליך” התבוננות אחרת. היא מעלה אותך קומה, אם תרצה או לא.
ואם נמשיך את אותו רעיון: אתה יכול להרוס את גוש קטיף הפורח, לעקור את תושביו החיים והמתים, למסור אותו לאויב, אבל המציאות האלוקית “תכפה עליך” את התיקון.
וגם אחר כך: אתה יכול לעשות פשיטות חוזרות ונשנות בעזה, להיכנס ולצאת, ולא להעז לדבר, או אפילו לחשוב, על כיבוש והשמדת הרוע, כי יש את האג, ויש את בג”ץ, ויש את הפצ”רית, ובכלל יש פרטנר – אבל נשיא ארצות הברית, שבניסי ניסים חזר לבית הלבן נגד כל הסיכויים (ושבניסי ניסים חי נגד כל הסיכויים), יכפה עליך לנצח עד הסוף. הוא זה שיגיד לך: כי אשר ראית את עזה היום – לא תוסיף לראותה עוד עד עולם!
7.
חפשו ברשת את הסרטון של שטיינברג. לא מספיק לקרוא את התמליל. צריך לראות את הקצין הנחוש והעדין הזה. ומדובר בגיבור ישראל, כן? לא להתבלבל. אבל באיזו צניעות, באיזו מתיקות הוא מדבר. מתוקו העצני.
“אני חושב שלהגיע להתבוננות הזאת זאת אחריות מאוד מאוד גדולה. זה אחד מהתפקידים שלנו, שלכם, של כל מי שנמצא פה”, הוא אומר לתלמידי הישיבה, כשהרב קוק צופה על כל האירוע מהתמונה שתלויה מאחוריו על קיר חדר האוכל, “אני חושב שהיכולת שלנו להתבונן על המציאות בצורה מעמיקה ולראות באמת את הדברים בפרספקטיבה של נצח היא יכולת שצריך לרכוש. יכולת שצריך לעבוד עליה קשה. היא לא באה באופן טבעי. ואני מקנא בכם. מקנא בכם על הזכות. על השנים שאתה יושבים בישיבה. וברוך ה’ פה בישיבה יושבים הרבה שנים… אני לא רק מקנא בכם, אני גם אומר לכם – איש צבא אומר לכם את זה, בסדר? – אל תמהרו. הכול בסדר. הצבא לא בורח לשום מקום. ואני באמת חושב שעם ישראל זקוק לאנשים האלה שגם כשהם יוצאים החוצה כל אחד למקומו, כל אחד לשליחותו – וזה לא משנה אם זה צבא או מקום אחר – הוא יוצא עם המטען הזה שאתם מקבלים פה במקום המאוד מיוחד הזה, ועם ישראל מרוויח מזה הרבה הרבה יותר, ולכן חזקו ואמצו. וסבלנות”.
8.
שטיינברג צדק. ומדהים כמה התקדמנו מאז. לא רק מאז 48′ ומאז 67′. זה פשוט. אלא אפילו כמה התקדמנו מאז שראיתי לראשונה את הסרטון הזה בימים הראשונים של המלחמה. אנחנו כל הזמן עולים קומה. בעל כורחנו.
ובתקופה האחרונה זה קורה בקצב מטורף. משק כנפי ההיסטוריה הפך כמעט למחריש אוזניים. לא פלא שהסטרא אחרא – במערכת המשפט, באקדמיה וכמובן בתקשורת – נלחם בכוחותיו האחרונים בכל מה שמאיים עליו. כל מה שקשור לארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.
אבל זה לא יעזור. אנחנו מתקדמים. כל הזמן. נתפלל רק שההנהגה שלנו – כן, כולל בנימין נתניהו, ואולי בעיקר בנימין נתניהו – לא תיכנע ללחצים מבית ומחוץ, ולא תחמיץ חלילה את גודל השעה. שהקורבן הכבד של יהונתן שטיינברג הי”ד ושל כל השמות שהותרו לפרסום אחריו לא יהיה לשווא.
נכון שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל דונלד בן פרד טראמפ, תודה לא־ל, הוא לא מעם הנצח. אם יש משהו שהוא מפחד ממנו – זאת דרך ארוכה. אז תחזיקו חזק והדקו את החגורות. הכול מתקדם פה מהר-מהר. בעזרת צור ישראל. וגואלו.
תגובות
אין תגובות