מתווה “דרך אמונה בחרתי” של אגם ברגר בת מירב לא התחיל במסוק
1.
הפעם הראשונה שבה נתקלתי בפסוק “דרך אמונה בחרתי” בהקשר של החטופה אגם ברגר הייתה לפני כשנה, בשבת חיזוק של ארגון ‘קשר יהודי’ למשפחות חטופים ושורדי נובה במלון רמדה בירושלים.
זה היה בשעת צהריים די מאוחרת, אחרי סעודת שבת ארוכה במיוחד, עמוסה בשירים ודברי תורה.
אמרתי לעצמי שאכנס פנימה לאולם ההרצאות רק לכמה דקות, אקשיב קצת, ואז אחתוך לשנת צהריים. שבת זה שבת. אפילו התיישבתי מראש בכיסא שליד הדלת, כדי שאוכל לחמוק בקלות.
ושם, בפנים, מירב ברגר, אמא של אגם, ישבה על במה קטנה וסיפרה את סיפורה. או יותר מדויק: היא סיפרה מה נותן לה את הכוח לספר את סיפורה. מתברר שבמשך חודש וחצי, אחרי השבעה באוקטובר, היא לא יצאה מהבית. מיאנה להינחם על בתה כי איננה.
המלווים של המשפחה מטעם צה”ל שאלו אותה אם יש מישהו שאפשר להביא אליה לביקור, שאולי ייתן לה כוחות. היא ענתה בדמעות: כן, תביאו לי את אמא שלי. אימה של מירב נפטרה שבעה חודשים קודם לכן…
אבל אז מירב הזכירה עוד שם אחד שיכול אולי לתת לה כוח: הרב אהרן לוי. מאז שאמא שלה נפטרה צפתה מירב ביוטיוב בשיעורים של המרצה החרדי הפופולרי – והתחברה. הרב נענה להזמנה מיד.
הוא הגיע לבית המשפחה בחולון ופגש את מירב יושבת במרפסת, מעליה תמונה גדולה של אגם, ושותקת. “הוא הסתכל על התמונה”, שחזרה מירב, “ואז עליי, ואז שוב על התמונה של אגם, ושאל: ‘תגידי, מה הדבר שהכי מטריד אותך עכשיו בנוגע למצבה של אגם?'”.
“מה שהכי קשה לי”, ענתה מירב, “זה הידיעה שאגם יושבת עכשיו בשבי בעזה וחושבת עליי, איך אני נטרפת מרוב דאגה אליה”. והרב אהרון לוי אמר: “נו, אז אולי לפחות את הדאגה הזאת תורידי מהראש של הבת שלך בשבי?”
2.
מירב סיפרה שהמשפט הזה הפך לה את הראש. היא לא רק יצאה מהבית, אלא החלה בפעילות בכל העולם תחת המוטו “דרך אמונה בחרתי”. גם באותה שבת בירושלים לבשה מירב חולצה עם התמונה של אגם והפסוק הזה מתוך פרק קי”ט בתהילים.
למה דווקא הפסוק הזה? כי הוא היה שומר המסך בסלולרי של אגם.
מירב לא דיברה בפאתוס, היא פשוט סיפרה את השתלשלות העניינים במין פשטות כזאת. אבל עם סיפור כזה מי צריך פאתוס? ומי צריך שנת צהריים?
היא תיארה את שיחת הטלפון שקיבלה מהחטופה אגם גולדשטיין, ששוחררה בעסקה הראשונה. בעודה ברכב של הצלב האדום התקשרה גולדשטיין למשפחת ברגר כדי למסור ד”ש מהבת (וגם מזל טוב ליום ההולדת של האבא, שלומי, שחל באותו יום ואגם זכרה לציין!). ואז נודע לה שהבת שלה מקפידה לשמור שבת בשבי. היא נמצאת בבתים של אנשי חמאס שמאלצים אותן לעסוק בעבודות הבית, אבל בשבת היא מסרבת לבשל.
אז עוד לא ידענו את כל מה שנחשף השבוע, על מסירות הנפש שלה לא לאכול בשר מטעמי כשרות, לצום בתשעה באב, להתפלל מתוך סידור שהגיע אליה בדרך פלא, ובטח יש עוד הרבה דברים שלא סופרו ומן הסתם עוד יסופרו.
האמת? שום דבר כבר לא יפתיע אותי. יש מצב שהיא עישרה שם מלח, במנהרות החמאס?
3.
המשפחה של אגם ברגר, כמו לא מעט משפחות נוספות של חטופים (הבולטות שבהן הן משפחותיהם של דניאלה גלבוע, ספיר כהן, אליה כהן, סשה טרופנוב, בר קופרשטיין ועומר שם טוב, ואלה רק שמות שעולים לי עכשיו בזיכרון), ראו בבורא עולם את היעד העיקרי לפעילות להשבת החטופים. עליו הן הפעילו את עיקר הלחץ.
וזה היה חתיכת לחץ: אין־ספור מיזמים של חיזוק רוחני בכל העולם היהודי, שמירת שבת ושמירת טהרת המשפחה, תפילות, תפילין, לימוד תורה, ברכת כהנים וכמובן הפרשות חלה – והכול לזכות החטופות והחטופים.
מפתיע, או בעצם לא מפתיע, כמה מתווה “דרך אמונה בחרתי” לא סוקר בתקשורת. מיזמים של תפילות והתחזקות במצוות שהיו שותפים להם מאות אלפי יהודים בכל העולם, אולי אפילו מיליונים – חרדים, דתיים ובעיקר מסורתיים וחילונים – אבל התקשורת סיקרה שבוע אחרי שבוע בעיקר את המחאה הקולנית שראתה בנתניהו האשם הבלעדי בחטיפה והאשם הבלעדי באי השחרור.
אני לא טוען שלא היו משפחות שהלכו על הקו הזה, של “אתה הראש, אתה אשם”. היו גם היו. אבל היו גם רבות שלא, וקולן כמעט לא נשמע. למעשה, הציבור הישראלי נחשף לסיפור האמוני של אגם רק ביום שחרורה, ברגע הבלתי נשכח שבו היא כתבה על הלוח המחיק במסוק את המילים “בדרך אמונה בחרתי, ובדרך אמונה שבתי”.
אגב, מיד עם שחרורה שודרו צילומים של שכניה אומרים “מזמור לתודה” ורוקדים בהתרגשות עם ספר תורה. מאיפה הגיע פתאום ספר תורה לפתח בניין בחולון?
ובכן, נזכרתי בעוד משהו שמירב סיפרה: לפני כמה חודשים הוכנס ספר תורה לחדרה של אגם (וגם לבתיהם של חטופים נוספים), מה שגרם למשפחה ולשכנים להקים בית כנסת של ממש באולם שבכניסה לבניין המגורים שלהם, התקיימו שם מניין לתפילות שהלך וגדל משבוע לשבוע. מדהים לגלות אלו מאגרים עמוקים של אמונה ואהבת ה’ מסתתרים בבניין “רגיל” בחולון.
4.
אפרופו ספר תורה: בשמחת תורה האחרון, ביום השנה לטבח, שוב זכיתי לפגוש את משפחת ברגר. זה היה באותו מלון עם אותו ארגון. בימים שבשגרה ‘קשר יהודי’ מפגיש אלפי (!) חברותות של חרדים וחילונים שלומדים ביחד תורה בטלפון, בזום וגם במציאות.
מאז השבעה באוקטובר, נוכח התעוררות הזהות היהודית בעולם כולו, הארגון תגבר את פעילות החברותות ובמקביל אימץ עשרות ממשפחות החטופים ומאות מניצולי הנובה, ועושה איתם פעילויות חיזוק ותפילה. השיא היה בשמחת תורה האחרון, כשעשרות שורדי נובה באו לחגוג ביחד את שמחת תורה בירושלים, לעשות תיקון לריקודים של שמחת תורה בשנה ההיא.
ומי הגיע לחג כדי לחזק את שורדי הנובה הללו? משפחות חטופים.
כל מי שהיה שם לא ישכח את הרגע הזה כל חייו: ליל שמחת תורה, הלילה שבו מלאה שנה תמימה לטבח ולחטיפה, לפני פתיחת ההיכל להקפות, שתי נשים מופלאות נושאות דברים: אורלי גלבוע, אמא של דניאלה, ומירב ברגר, אמא של אגם. כל אחת מהן ביקשה משורדי הנובה לקבל על עצמם מצוות לזכות החטופות. אחת דיברה בעיקר על שמירת השבת, והשנייה בעיקר על טהרת המשפחה (“אגם עדיין לא זכתה להקים בית נאמן בישראל, אבל כמה הקדושה הייתה חשובה לה בתקופה האחרונה. אז בואו נקבל לזכותה לטבול במקווה. אגם לזכות אגם”).
למעשה, כך נמכרו כל הכיבודים להקפות, בתמורה למצוות. הידיים הונפו. מצוות נחטפו. עוד סטודנט שמקבל על עצמו לשמור כמה שבתות, עוד צעיר מהנובה שמחליט להוסיף בלימוד תורה קבוע בחברותא, ומעבר למחיצה עוד צעירה שמתחזקת בטהרת המשפחה.
ואז התחילו ההקפות. “אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו”. בימים שלפני שמחת תורה התעורר במגזר פולמוס פנימי בשאלה איך יחגגו את החג, שהוא גם יום הזיכרון לטבח. האם ירקדו? כמה ירקדו? יוסיפו הקפות? יחסירו הקפות? אלפי מילים נכתבו. אין־ספור מאמרים.
אבל בזמן אמת, בשמחת תורה עם משפחות החטופים, פשוט לא ראיתי ספקות. בטוח שהיו, בלב פנימה. אבל אני ראיתי ריקודים. ריקודים שאין דרך לתאר במילים. אני אפילו לא אנסה.
ובכל זאת הנה חוויה אחת מהריקודים, שמלמדת על האווירה כולה: במהלך ההקפות הגיע לבקר אותי חבר עיתונאי ששאל בסקרנות מי עומד מאחורי כל המיזם המופלא הזה. רציתי להכיר לו את הרבנית צילי שניידר, אישה חרדית מירושלים, אפילו אולטרה־חרדית, שהקימה את הארגון החשוב הזה, ושבשנה האחרונה הפכה לאם ואחות למשפחות החטופים.
התחלנו ללכת לכיוונה כדי לגשת ולדבר איתה, אבל באותו רגע בדיוק הוציאו את ספר התורה לעוד הקפה ועברו איתו ליד המחיצה, במקום שבו היא עמדה. ואז שנינו, הבחור ואני, ראינו אותה מנשקת את ספר התורה, לצידה האימהות של אגם ושל דניאלה, והיא מדברת עם הקדוש ברוך הוא בשפה פשוטה, ממש כמו בסיפורים על רבי לוי יצחק מברדיצ’ב: “ריבונו של עולם, תראה אילו אימהות יש בעם שלך. אחרי כל מה שקרה להן בשמחת תורה בשנה שעברה, ואחרי שנה נוראה כזאת, הן מתחזקות באמונה ובקיום המצוות שלך, ושמחות עם התורה שלך, ומעוררות אחרים… בזכות השמחה הזאת בתורה, ובזכות הריקודים של ניצולי הנובה בקדושה ובטהרה, תחזיר להן את הבנות הביתה בריאות ושלמות”.
5.
בחזרה למתווה “דרך אמונה בחרתי”. השבוע יצא לי לומר את הפסוק הזה מתוך פרק קי”ט באזכרה משפחתית בבית הקברות, ופתאום שמתי לב שיש בו עוד שתי מילים מאוד חשובות, שבעצם מספרות את הסיפור המלא:
לכאורה יש כאן אם ובת, בלי רקע דתי, שמתחברות לאמונה בצורה חזקה ועמוקה. הבת במנהרות בעזה, האם בבית שלה בחולון. אבל זה יותר מזה. לא מדובר בסנטימנט יהודי חביב ולא מחייב של חיבור למסורת (שגם הוא מרגש מאוד ולא מובן מאליו), אלא ברצון לשמור מצוות מעשיות, תוך מאמץ גדול והקרבה. אגם מול השובים בעזה שדורשים ממנה לבשל בשבת, ומירב בסיטואציה מאוד מורכבת של החזרה המתוכננת מהשבי בשבת.
לכאורה, למה לה להתקטנן עם דקדוקי הלכה עכשיו? יש פה פיקוח נפש של הבת שחוזרת מהשבי, ופיקוח נפש דוחה שבת. לא מדובר בנסיעה לחוף הים בשבת, אלא בהבאת אגם מהשבי. אבל דווקא בסיטואציה הזאת מירב, שהיא כאמור הרבה יותר מאשת אמונה, מתייעצת עם פוסקי הלכה ומבררת בדיוק מה מותר לה לעשות, כי הוא פיקוח נפש, ומה אסור לה. והיא אף יוצאת בקריאה לעם ישראל לכבד את הרצון שלה לשמור על קדושת השבת.
אני לא יודע מה איתכם, אבל את שמירת השבת שלי מירב חיזקה. הרי במהלך המלחמה הזאת כל – אבל ממש כל! – האירועים הדרמטיים אירעו בשבת קודש: מהטבח הנורא בשבת שמחת תורה, דרך מבצע ארנון לשחרור חטופים, עסקת החטופים הראשונה, חיסול נסראללה וחיסול סינוואר, ועכשיו החזרת החטופים שבת אחרי שבת. כאילו משמיים מאתגרים את שמירת השבת שלנו דווקא לעת הזאת שבה כל כך צריכים להתחזק בשמירתה. ולא, זה לא שאני עומד בפני ניסיון להדליק את הרדיו בשבת. מה פתאום, חלילה.
אבל כן, יש לי ניסיון לשמור על תודעת שבת. הרי בשנה האחרונה פותחו כאן שיטות לא רעות לקבל מידע חדשותי בשבת. בסופו של דבר החדשות המרעישות מוצאות את דרכן לשולחן השבת שלנו או לבית הכנסת. והקריאה של מירב, והדוגמה האישית שלה, נגד כל הוראת היתר שיכולה הייתה לעשות לעצמה, גרמו לי לעשות חשבון נפש ולהתחזק בשמירת השבת שלי. ונראה לי שלא רק לי.
6.
וכאן אנחנו מגיעים לפסוק המלא שכתב דוד המלך, כולל שתי המילים שחותמות אותו: “דרך אמונה בחרתי – משפטיך שיוויתי”. מירב ואגם לא הסתפקו רק ב”דרך אמונה בחרתי”. הן ראו, שיוו לנגד עיניהן, גם את “משפטיך”. כלומר, את המצוות המעשיות. זה מה שאומר לנו הפסוק: אנחנו בוחרים בדרך אמונה, ולכן שומרים את המצוות שהקדוש ברוך הוא מצווה. זהו מתווה “דרך אמונה בחרתי” השלם. לא נתקעים בשלב של המסורתיות המרגשת והלא ממש מחייבת.
ואגב, גם המשך הפרק הולך בכיוון הזה: “דבקתי בעדותיך – ה’ אל תבישני”. ואז בפסוק הבא: “דרך מצוותיך ארוץ – כי תרחיב ליבי”. שוב, לשמור מצוות. לרוץ אליהן.
טוב, לא באמת נעבור פה על כל הפסוקים הנפלאים של הפרק הארוך בתהילים (שמסתיים בפסוק שהכי מתאים לסיפור של אגם: “תעיתי כשה אובד, בקש עבדך – כי מצוותיך לא שכחתי”). אין מספיק מקום לכל קי”ט, לא בטור הזה ובטח שלא בלוח המחיק של אגם במסוק.
אז רק נאחל לאגם בת מירב, ולאמא של אגם בת מירב, התאוששות מהירה, רפואת הנפש ורפואת הגוף. שימשיכו להתחזק וגם לחזק את כולנו. רק אם אפשר בקשה קטנה: לא על חשבון שנת הצהריים של שבת, כן? יש גבול למסירות הנפש.
תגובות
אין תגובות