עו”ד יואב ללום מגולל, בפודקאסט ‘חרדית מדוברת’ עם אסתי שושן, את סיפור ילדותו האישי המצמרר, סיפור שהחל כשהוא “ילד בן 7”.
“ההורים שלי שהיו חוזרים בתשובה די טריים עלו לגור בירושלים, רצו ללכת למקום חרדי יותר, למען הילדים. גרנו בעיר כרמיאל, עיר חילונית עד כאב, וההורים רצו להתחזק. בסוגריים – לחרדים שיאזינו לפודקאסט הזה – אז זה לא השיג את המטרה. דווקא בריכוזים החרדים הילדים התקלקלו יותר מאשר בכרמיאל. בכרמיאל הם היו הרבה יותר שמורים.
אבל לא משנה, ההורים שלי עברו לירושלים, אני זוכר את עצמי כילד בן 7, בקיץ ככה סיימתי את כיתה ב’ בתלמוד תורה בקרית אתא שבו למדתי, ניהל אותו אבא של שרי רוט, העיתונאית. אבא שלה ניהל את בית הספר בקרית אתא, זכר צדיק לברכה, נפטר.
ההורים שלי עוברים לגור בירושלים ואני מחליף תלמוד תורה, אי אפשר להמשיך ללמוד בקריית אתא, זה לא הגיוני לנסוע מקרית אתא לירושלים. ההורים חוזרים בתשובה, על כל המשתמע מכך, הם לא מכירים את הניואנסים החרדים ואת השיח החרדי ותכף גם נראה איפה זה היה בעוכרי בהמשך. השכנים האשכנזיים המתוקים שהיו לנו ליוו את ההורים שלי בכל צעד ושעל, ממש, כאילו בהדרכה, בהבנה של הבאגים החרדים, ובניסיון למנוע מהורים שלי שריטות מול הבאגים האלו.
ואז השכנים האלה אמרו להורים שלי: תקשיבו, תנסו לרשום את הבנים, תתחילו עם הילדים הקטנים, עם הבעיות הקטנות, ותעברו לבעיות הגדולות אחר כך. ואני הייתי הבעיה הקטנה, יש לי שני אחים גדולים ממני, ואני הייתי הבעיה הקטנה. אז אני זוכר את עצמי הולך עם אבא שלי. עוד עצה שהם נתנו היתה: לכו תרשמו את עצמכם בבית ספר ספרדיים.
הימים ימי חיתוליה של ש”ס, אנחנו מדברים על שנת 87′-86′, יש מוסדות של ספרדים – מוסדות קמו וש”ס קמה בעקבותיהם, יש שני מוסדות ספרדים חרדים בירושלים: ‘יקירי ירושלים’ ו’סוכת דוד’, הם קיימים עד היום. מוסדות ותיקים. ואני זוכר את עצמי מגיע עם אבא שלי למבנים המאולתרים שבהם התקיימו בתי הספר אז, לא מבנים שנמצאים בהם היום. לכיתות המאוד מאולתרות, לשולחנות כתר וכיסאות כתר שהיו בתוך הכיתות… ואותם שני מנהלים אומרים לאבא שלי: ‘תראה, אני מאוד רוצה לקבל אותו, רק באמת אין מקום’. וזה לא תרוץ של המנהלים של היום של ‘אין מקום’, באמת הוא הכניס את אבא שלי לכיתה והראה לו שאין מקום. ואבא שלי יוצא משם והוא לא מבין. בראש שלו, מה זאת אומרת, הילד צריך ללמוד שנה הבאה בבית ספר…
משם אנחנו הולכים לתלמוד תורה ‘המסורה’ בירושלים ברחוב תחכמוני, שם אנחנו לא עוברים את השומר… הוא שואל אותנו: למה באתם?
זה תלמוד תורה של החינוך עצמאי או שהוא היה פרטי, אני לא זוכר בדיוק את הבעלות, אבל לדעתי הוא היה בבעלות החינוך העצמאי. השומר אומר לאבא שלי למה באתם… עכשיו לא רישום, אי אפשר להיכנס. כלומר, לא אפשרו כניסה של אדם זר שרוצה להיכנס לתוך בית הספר.
משם אנחנו ממשיכים לתלמוד תורה ‘סנהדרין’ בירושלים, שהיה ליד גן חיות התנ”כי לשעבר, איפה שנמצא היום הסמינר הישן, איפה שלימים תהיה הפגנת עמנואל, מתחת לגשר שלצידו של בית הספר… ואבא שלי עובר את השומר ואנחנו נכנסים למנהל…
ואבא שלי אומר לו, כמו בעל תשובה טוב, את כל האמת בפנים: שלום, באנו מקריית אתא, הבן למד בקריית אתא, אנחנו תושבי כרמיאל, חזרנו בתשובה, ויואב מחפש מקום ללמוד. את כל הסיבות לא לקבל אותי הוא אמר…
והמנהל אומר לו: ‘תראה, בכיתה ב’ יש לי מקום, אבל זה לא מקום לשחורים’. זה היה המילים שהוא אמר לאבא שלי. אני שומע את המילים האלה, ולימים אני אבדוק עם אבא שלי פעם-פעמיים-ושלוש לוודא שאכן אני זוכר נכון את הפרטים כילד…
ואז אני זוכר את ההליכה שלי עם אבא שלי, יוצאים מבית הספר כאשר אני נגרר, אני ממש נגרר, הוא גורר אותי. ואנחנו על הגשר, חוצים, עולים לכיוון רחוב מלכי ישראל, מתחילים ללכת לכיוון שנלר, לכיוון הבית של דוד שלי שגר בשכונת מאה שערים . ואז אני מרים את הראש ורואה בפעם הראשונה, ואולי כמעט היחידה בחיים שלי, את אבא שלי בוכה.
אבא שלי איש חזק, איש מאוד חזק, אני רכיכה לידו. ואני ממש, אני מחזיק מעצמי אדם חזק, אבל כשאני שם את עצמי לידו זה לא השוואה בכלל. איש חזק מנטלית, פיזית והכל. ולא ראיתי את אבא שלי בחיים בוכה, חוץ מאותו מקרה ובהלוויה של סבא שלי. זה שני המקומות שראיתי את אבא שלי בוכה. כילד אני לא מבין כלום, אני רק לא מבין איך אבא שלי בוכה, מה, איך זה קרה.
ואז קורה נס ועוצרת אותנו אישה חרדית, פעילת ‘יד לאחים’. היום זה כנראה לא היה קורה… היא עוצרת ושואלת את אבא שלי: ‘אדוני, למה אתה בוכה’. אבא שלי רואה אישה חרדית ששואלת אותו, הוא מספר לה, והיא, בהלם ממה שהיא שומעת… היא חוזרת איתנו את כל הדרך, ‘יד לאחים’ אז טיפלו בחינוך… היא חוזרת איתנו את כל הדרך לבית ספר, היא מושיבה אותי ואת אבא שלי על הספסל מחוץ לחדרו של המנהל – והיא נכנסת לתוך חדר של המנהל ופשוט צורחת.
אני עד היום זוכר כשאני מספר את זה, הספסל רועד מתחת מהצרחות. ממש אישה צדקת, אני לא יודע אם היא חיה או לא אבל אישה צדקת וגם מוכרת בחברה חרדית. וכשהיא מסיימת לצרוח, היא פשוט פותחת את הדלת, מושכת אותי מהחולצה ככה, מושיבה אותי מול המנהל ואומרת לו: ‘אתה תבחן אותו, אתה לא תגיד לו ‘לא’ בלי לבחון אותו’.
והוא בוחן אותי.
עכשיו למדתי, בחינוך עצמאי יש ליבה, לא של משרד החינוך אבל יש ליבה של החינוך העצמאי, אז את אותם 5 דקות הלכה יומית או לא זוכר את השם של הספר המדויק שלומדים בכל בתי הספר… הוא בחן אותי וידעתי את החומר. לא הייתי תלמיד גרוע, הייתי תלמיד סביר.
באותו יום, זה ההפי אנד, התקבלתי. למדתי שם עד כיתה ח’ ויש לי מדף ספרים מאותו מנהל שאמר ש’אין לו מקום לשחורים’, מדף ספרים עם הקדשות אישיות שיש לי ממנו. הוא אהב אותי מאוד, עשיתי המון פעילויות, הייתי תלמיד שובב מאוד. במקרה הזה, בגלל ההתערבות של אותה גברת, כנראה זאת הייתה הסיבה שכן התקבלתי.
עכשיו שתביני, בבית הספר הזה הספציפי יש 70 אחוז ספרדים, שלא יהיו אי הבנות. ככה זה בבתי הספר של החינוך העצמאי. אבל כשאתה בא באמצע מסלול זה כנראה יותר יותר מורכב או משהו בסגנון, אני לא יודע להבין. אין לי הסבר.