משתגע מהרשעות הזו כל פעם שאני חושב עליה. ואני חושב די הרבה

1.

בחירתו המגוחכת של כבוד השופט יצחק עמית לתפקיד הרם של נשיא בית המשפט העליון היא רגע היסטורי בתולדות המאבק הארוך לתיקון מערכת המשפט.

אחרי שנים של מהלכים חשובים שלא התרוממו, אחרי הניצחון המוחלט של הבריונים על רפורמת לוין הכה נחוצה, זכינו סוף-סוף לאירוע שיצר תפנית דרמטית.

אני לא חושב שאחרי מה שאירע השבוע יש ישראלי אחד שחושב שמערכת המשפט והשופטים מתנהלים לפי החוק והיושר ונקיים משיקולים זרים.

אז נכון, יש כאלה ששמחים בעובדה הזאת, שהשופטים מרגישים חופשי לעשות במערכת כראות עיניהם. אבל השקר נחשף. וכשמערכת המשפט מאבדת את אמונם של חלקים כה גדולים מהעם – היא מאבדת מכוחה. אין שופטים בירושלים.

כמה התקדמנו מימי הפגנת החרדים (שהיו ראשונים לזהות את הסכנה מאהרון ברק ומהאקטיביזם שלו) בשנת 1999 מול בית המשפט העליון. אני זוכר שהשתתפתי בהפגנה הענקית בתור בחור ישיבה צעיר, ואז אמרו לנו: גם אם יש לכם ביקורת על מערכת המשפט, ואפילו אם היא צודקת, איך אתם מפגינים מול בית המשפט העליון? אפשר להפגין נגד פוליטיקאים, מול הכנסת או מול בית ראש הממשלה, אבל לעמוד מול בית המשפט עם שלטים נגד שופטים? אנה אנו באים? אוי לה לחברה שמפגינה נגד שופטיה. כמה התקדמנו מאז, ברוך ה’.

אני חושב על המינויים שנעשו במשך עשרות שנים במערכת המשפט בלי שבכלל נדע עליהם, גם של שופטים מחוזיים וגם של שופטים עליונים. מישהו מאיתנו הכיר את השמות שלהם בכלל, וידע האם זה אקטיביסט יותר וזה אקטיביסט עוד יותר? לא עסקנו בנושא. היום לא רק שאנחנו יודעים מה שמו של נשיא בית המשפט העליון לפני שהוא מתמנה, גם את שם הנעורים שלו אנחנו יודעים.

אז נכון, בסוף, כצפוי, יצחק עמית נבחר. חטפנו מכה. אבל בית המשפט חטף מכה גדולה יותר.

2.

ואם כבר אנחנו במבט היסטורי, אין ספק שהפרשה הזאת היא מהמקוממות ביותר, גם בפרספקטיבה של דורות: בתחילת השבוע ימלאו מאה ימים למעצרו של הנגד (במילואים) ארי רוזנפלד. מאה ימים שאיש מילואים יושב במעצר, בתנאים קשים, עוד בטרם הגשת כתב אישום. וזה אחרי ששלושה שופטים, בשלוש ערכאות שונות, כבר הורו לשחרר אותו, אבל הפרקליטות ערערה על כך שוב ושוב ושוב. ואז שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, קיבל את ערעור הפרקליטות, והורה להמשיך את המעצר, במין טענה משונה שאסור לשחרר את רוזנפלד מכיוון שהוא יודע הרבה דברים בגלל ימי המילואים הרבים שעשה באמ”ן, ומי יודע אם לא ידליף עוד חומרים מסווגים.

לפי ההיגיון הזה רוזנפלד צריך להישאר בכלא עד יומו האחרון, חלילה. הוא פצצה מודיעינית מתקתקת.

כבר כתבתי פה בעבר לא אחת (ולא מספיק!) על הפרשה המכוננת הזאת, שצריכה להיקרא לא פרשת “הדלפת המסמך לראש הממשלה”, אלא פרשת “הסתרת המסמך מראש הממשלה”. מסמך שיש לו השלכות לחיי חטופים, ואולי גם לוחמים, אינו מגיע לדרג המדיני. בעצם ממשיכים את אותו מחדל של ליל ה־7 באוקטובר, משאירים את ראש הממשלה מחוץ לתמונה, ואת מי שלמד את הלקח ורוצה לא לפגוע בביטחון המדינה אלא להיפך, להציל את ביטחון המדינה – עוצרים בברוטליות כמחבל מסוכן, ואז משליכים למעצר אין־סופי.

3.

אבל אתם יודעים מה? עזבו עכשיו אידאולוגיה. נגיד שרוזנפלד טעה, והוא לא היה צריך להדליף את המסמך לראש הממשלה, בסדר? האם אין גבול לרשעות של מערכת המשפט ולהתעללות שלה במילואימניק מסור? או אפילו בסתם אדם? או אפילו בחתול?

השופטים פוסקים שאפשר לשחרר אותו למעצר בית – והפרקליטות מערערת. וכך כמה פעמים, באכזריות בלתי נתפסת. ולפני שבועיים ראש השב”כ מודיע שאין סכנה בשחרורו –  אבל הפרקליטות עדיין מתנגדת למעצר בית. הסנגורים וחברי כנסת שמבקרים את העציר מדווחים על התדרדרות במצבו הנפשי (איך לא?) – והפרקליטות מתנגדת. ואז השופט המחוזי עלאא מסראווה שולח את רוזנפלד לתסקיר אצל עובדת סוציאלית של השב”ס, שתבדוק שאין ממנו מסוכנות (כי הרי אי אפשר לסמוך רק על חוות הדעת של ראש השב”כ). והכול לוקח ימים, שבועות, חודשים. בנחת. יש להם זמן. טחנות הרשע טוחנות לאט.

אגב, אתם יודעים מה היה אחד הטיעונים של השופט לשקול אופציה של מעצר בית? “בהתחשב בדיווחים על הפוגה צפויה בלחימה”. אתם מבינים? רוזנפלד הוא הרי מרדכי וענונו, מרגל מסוכן שיכול לחבל במלחמה בעזה. אבל אם יש הפוגה במלחמה אז אפשר אולי לשקול חלופה במעצר בית.

אבל גם לזה התובעת, עדי ארד, מתנגדת. ואתה שואל את עצמך: איך היא ישנה בלילה? מה היא מספרת לעצמה? שהיא מצילה את המדינה מהחייל הפשוט הבא שיראה מחדל במערכת ואולי ידווח, ואנחנו הרי כאן בשביל לחפות על המערכת? זה בסדר, עורכת הדין ארד, תנוח דעתך, המסר המרתיע עבר מזמן. סתמתם פה את הפה לדורות של חיילים ואנשי מודיעין. אז למה איש מילואים מסור, נשוי ואב לילד קטן שגדל כבר חודשים בלי אבא, עדיין במעצר?

אני משתגע מהרשעות הזאת בכל פעם שאני חושב עליה. ואני חושב עליה די הרבה.

4.

בניסיון להבין מהיכן צומחת אטימות כזאת, פשפשתי בקורותיה של התובעת ארד. החיפוש הוביל אותי לפייסבוק של פרקליטות המדינה. כן, יש דף כזה, שעולים בו קטעי יח”צ של הפרקליטות. בקאבר, התמונה שמופיעה בראש דף הפייסבוק, מופיע הסלוגן הבא: “פרקליטות המדינה. בנאמנות. בהוגנות. בנחישות”. ושם לפני כמה חודשים, תחת התיוג #אחת_משלנו, התפרסמה תמונה של אישה מחייכת ולצידה הטקסט הבא: “איפה המופע של יהונתן גפן ז”ל ועולם המשפט נפגשים? ואיך ריקודים סלוניים נכנסים לתמונה? הכירו את עדי ארד, פרקליטה בפרקליטות מחוז מרכז – פלילי”.

אחרי הפרומו הזה מופיע ריאיון קצר עם הפרקליטה המחייכת: “למה בחרת לעבוד דווקא ביחידה שלך?” היא נשאלת, ועונה: “בחרתי את מחוז מרכז לאחר שנועצתי במספר גורמים, מתוך ומחוץ לפרקליטות. כולם פה אחד, אמרו וצדקו, שאמצא הון אנושי איכותי, ערבות הדדית וחברות, לצד מקצועיות בלתי מתפשרת ביחידה הזאת. אני חושבת שהעובדה שהחלטתי להישאר בה לאורך השנים מדברת בעד עצמה”.

עוד שאלה: “באיזה הישג שלך את מתגאה?”.

תשובה: “אני חושבת שעצם העובדה שאני עובדת בפרקליטות זו זכות גדולה והישג שאני מתגאה בו. יש לא מעט תיקים שמעוררים בי תחושת גאווה. אני בוחרת לספר דווקא על תיק שסגרתי, למרות שהחשודים (אחד מהם קטין) הודו במעשים ומדובר היה בעבירות חמורות. כשצללתי לתיק ובחנתי את כל העובדות, הגלויות והחסויות, נותר בי ספק בדבר אמיתות ההודאה שהתקבלה בחקירה, ובשל כך לא הוגש כתב אישום כנגד החשודים. ההחלטות שאנחנו מקבלים תמיד נסמכות על בסיס בחינה והערכה של חומר הראיות בתיק, והבחינה נעשית, בין היתר, תוך הפעלת תחושת הצדק הפנימית שלנו, שלא אחת מאירה את הדברים באור אחר, ולטעמי, לרוב, באור הנכון”.

וואללה. רשמתי לעצמי לבדוק באיזו פרשייה של עבירות חמורות בעלת “תחושת הצדק הפנימית” סגרה את התיק לחשודים אחרי שהודו במעשה חמור ומאיזה לאום הם. מעניין.

ולסיום: “עם איזו דמות היית רוצה לשבת לקפה?”. תשובה: “הייתי שמחה לשבת לקפה עם יהונתן גפן ז”ל כדי לספר לו שאי שם בתחילת 2004 ראיתי את המופע שלו ‘רק דגים מתים זורמים עם הזרם’, ומאז וכמעט בכל בחירה שאני עושה בחיי האישיים והמקצועיים, אני חושבת על המסר הכל כך חשוב שהוא העביר – לחיות, לבחור, לחשוב ולהעז. לא לתת לזרם לסחוף אותך, לחתור (תרתי משמע) למקומות שאתה רוצה להגיע אליהם. הייתי שמחה להגיד לו כמה חומר למחשבה הוא נתן לי באותו המופע”.

והפוסט מסתיים במילים הבאות: “איפה נמצא אותך אם את לא בעבודה? רוקדת בסטודיו של אלי מזרחי ריקודים סלוניים. תייגו עובדים מסורים נוספים!”

5.

אז מה היה לנו פה? “הון אנושי איכותי”, “ערבות הדדית”, “חברות”, “מקצועיות בלתי מתפשרת”, “הפעלת תחושת הצדק הפנימית”, “לחיות”, “לבחור”, “לחשוב”, “להעז”. כמה ערכים נאצלים יכולים להידחס לריאיון כל כך קצר של “אחת משלנו” (כשעל הכול חופף סלוגן השילוש הקדוש של פרקליטות המדינה: “בנאמנות. בהוגנות. בנחישות”).

אילו דיבורים גבוהים – ואיזו עשייה אפלה. דמיינו את זה: הפרקליטה עדי ארד חוזרת בסיפוק מעבודתה, מעוד יום שבו הצליחה להאריך בעוד כמה שבועות את מעצרו של המילואימניק האומלל (או לשחרר את מי שלא צריך לשחרר אחרי שביצע עבירות חמורות והודה), לוקחת נשימת אושר עמוקה, ומהרהרת בזכות הגדולה שנפלה בחלקה, לשחות נגד הזרם. ואז הולכת לרקוד ריקודים סלוניים בסטודיו ברמת השרון.

באותם רגעים ממש, במרחק לא רב משם, אביטל רוזנפלד, אשת הנגד הצעירה, חוזרת אל הבית הריק, לאביתר בין השנתיים וחצי שכבר לא שואל איפה אבא. זה פשוט בלתי נתפס. לאילו תהומות של אכזריות, רשעות וחוסר מודעות יכול להגיע הטבע האנושי. סליחה, הטבע הפרקליטי. תייגו עובדים מסורים נוספים!

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’