בצק, לחמניות ושמחה: הצעירים שמפיגים לניצולי שואה את הבדידות

לחמניות עם לב: ערב יום השואה הבינלאומי יצאו  סטודנטים בירושלים ובחיפה במיזם מרגש, במסגרתו הם אפו לחמניות יחד עם ניצולי שואה בודדים, בבתיהם או בדיור המוגן ובתי אבות. פערי הגילאים עומדים לפעמים על קרוב לשבעים שנה, אבל זה לא מפריע לצדדים להרגיש הכי בבית בעולם.

‘זמן זהב’ – זה שם המיזם שמאגד את הסטודנטים מהמכללות השונות בירושלים, ביוזמת כולל חב”ד וחב”ד בקמפוס. במסגרת המיזם, הסטודנטים מירושלים וגם מחיפה חוברים יחד ליוזמות שונות עם ניצולי שואה בנקודות שונות בערי מגוריהם.

“אם עד היום ערכנו ביקורים סדירים אצל אותם ניצולים, דיברנו ושמחנו אותם, עכשיו החלטנו לעשות משהו יצירתי ומשותף ביחד”, אומר הרב שי ויזל, המרכז את המיזם מטעם כולל חב”ד וחב”ד בקמפוס, “לדבר על הניצולים ביום השואה זה חשוב, אבל צריך להיות שם בשבילכם כל השנה כולה. הם זקוקים לנו”.

“ביקורי הבית האלה פשוט חיוניים”, סיפרה אחת הסטודנטיות השותפה למיזם. “הכנת הלחמניות מאפשרת לנו ליצור אנטרקציה עם אותם ניצולים. מדובר בצורך ממשי שמאפשר לקשישים האלה חיי חברה. לחלק מאותם קשישים אין אף אדם שיבוא אליהם והיוזמה הזו מאפשרת להם להיכנס לשבת ובכלל גם בסתם יום של חול, עם חיוך גדול ואושר אמיתי שיש מי שחושב עליהם”.

יוזמת הלחמניות, מצטרפת לשורת יוזמות שמפעילים הסטודנטים עם ניצולי השואה. האחרונה שבהם, הייתה חגיגת יום הולדת לכל ניצול בודד.

אלונה רוטם, אחת המתנדבות בירושלים, סיפרה: “קשישים שמתמודדים עם מצבים רפואיים רגישים ופתאום בא צעיר עם חיות ושמחה, מוזיקה ובלונים, זה מעלה אצלם לא רק חיוכים, אלא אושר גדול. לחלקם יש אומנם בני משפחה, אבל כשמישהו מבחוץ מגיע ומשדר אכפתיות – זה מאוד מרגש אותם”.

לדברי אלונה, “הקשישות מאוד אוהבות לארח אותנו, וחלקן, אלה שמתניידות, מגישות כמה נשנושים בשולחן. אנחנו באים עם עוגה, ולפעמים יש בעיות סוכר, אז אנחנו באים עם מוצרים שמותר להם לאכול”.

“מעדיפים כמה שפחות לדבר עלינו”

המיזם יצא לדרך, כאמור, בערב יום השואה הבינלאומי, ואחד הניצולים שזכה לביקור הוא רן נזר, ניצול שואה בודד, המתגורר כיום בירושלים. לנזר כואב מצבם של הניצולים.

“אחרי המלחמה היו בארץ למעלה מחצי מיליון ניצולי שואה וכיום יש קצת פחות מ-130,000 ניצולים”, הוא אומר, “הגיע הזמן להפסיק לדבר על ניצולי השואה רק בימים המציינים את השואה ולאחר מכן לשכוח אותם. יש ניצולים רבים, שאני מכיר, שאין להם מה לשים על השולחן, וזה כואב נורא. לצערנו הרב מיום ליום הניצולים הופכים לפחות ‘בעיה’, שכן הם הולכים ומתמעטים. התחושה היא שמעדיפים כמה שפחות לדבר עלינו, והלוואי וזה ישתנה”.

נזר מספר, כי “להיות ניצול שואה בודד, זה אתגר יום-יומי. ישנן תרופות שאני זקוק להם ולצערי אינן בסל הבריאות, ואין לי אפשרות לקנות אותם, שכן לא נשאר לי דבר מהקצבה המועטה שאני מקבל”.

ערב יום השואה הבינלאומי, נזר קורא לציבור להתעניין יותר בניצולים. “לא רק להתעניין לשם התעניינות”, הוא מבקש, “אלא גם להטות אוזן ולהקשיב לזיכרונות שלהם, לסיפורים שלהם. לא ירחק היום ולא יהיה כאן מי שיעביר את הזיכרונות החיים האלה. אם אתם לא תקשיבו ותשמעו, מי יעשה זאת בדור הבא?”.