שלא תשמע תפילתם של עוברי דרכים

ר’ אלחנן חבש את כובעו, הבריש קלות את חליפתו, לבש את מעילו, פתח מטרייתו ויצא את הבית. היום הוא יום מיוחד בעבורו. שנים של עמל בתורה וביראת שמים, הם שהביאוהו עד הלום ליום מכובד זה שבו יעמוד מול רבותיו מן העבר, ראשי הישיבות שבהם למד, ויגיש להם את ספר הביכורים עליו השקיע ושם לילותיו כימים למען ייכתבו החידושים בשפה ברורה נעימה וקולחת המשובבת כל נפש.

מבחינתו, הגשת הספר לרבותיו הנה כקרבן תודה לבוראו על שהעבירו במסלול חייו בדרך של תורה ויראה תחת פיקוחם של ראשי ישיבתו מהם דלה ומהם השקה. שמחתו הייתה רבה והתרגשותו צבתה בבטנו. פסע בדרכו ושפתיו ממלמלות שפתי שבח והודאה לבורא העולם.

ענן שלם של גשם. זה מה שהרגיש ר’ אלחנן בדקה הראשונה. גופו נטף ושפע כמעיין הנובע, בגדיו טפטפו כמו היו אחרי טבילה הוגנת. כובעו ההדור התכתם בבוץ ובעפר ונמרח במי ביוב חולפים. חליפתו עיוותה את צורתה ושקית הספרים הכפילה את משקלה מחמת כמות המים שהשתחלה עמוק פנימה. מכונית קטנה המשיכה בנסיעתה המהירה, אפשר ולא הרגיש הנהג במה שעשה ואפשר שהרגיש. כך או כך התגובה הטבעית של שלולית תחת לחץ גלגלי מכונית חולפת כבר הייתה מוטבעת על כובעו חליפתו ובגדיו של ר’ אלחנן. וכמובן על ספריו.

שרה הייתה בלחץ. ערמות הכביסה שהתקבצו ועמדו לכדי הר של ממש, איימו להטביע אותה בתוכם. ברוך ה’ בני הבית רבו ויש צורך בכיבוס הבגדים מסביב לשעון. אך דא עקא שמה שעושה שמש אחת בסיבוב יומי אחד, לא תמיד עושה מייבש כביסה באלפי סיבובים ובמאות דקות מבוזבזות. מזג האוויר שנחזה היום הגביר את קצב עבודתה של שרה. במחשבותיה הריצה מסלול של כביסות, כהות בהירות ועדינות שכולן יזכו להיתלות על החבל וליהנות מן השמש המתארחת כאן לרגע. הבגדים עמדו על החבל כבמסדר, צחים לבנים וממוספרים. השתזפו בשמש החורפית והפגינו דרור וחופשיות. שרה כיתפה את תיקה ומיהרה למשרדה. רק בערב כשחזרה אל ביתה וכשהסירה את הבגדים מן החבל הבינה כי כל מה שעושה שמש ביום שלם לא יעמוד מול כמה טיפות סוררות של גשם.

שני המקרים המתוארים לעיל מקרה אחד הם. אפסיותו של האדם מול מתנתו המיוחדת של הבורא.

*

“ושלא תשמע תפילתם של עוברי דרכים” כהן גדול מקודש עטור בבגדיו הקדושים. ביום הקדוש ובמקום הקדוש עסוק בתפילה ובבקשה ממלך המלכים – ותפילתו אחת היא – שלא תשמע תפילתם של עוברי הדרכים ביום הגשם. שלא תשמע תפילתה של שרה ושלא תשמע תפילתו של ר’ אלחנן. שלא תשמע תפילת הכלה המתחתנת ביום גשום וסוער ושלא תשמע תפילת נהגו של החתן מול כביש רטוב ושמשה מאודה. שלא תשמע תפילתה של אם דואגת לינוקא נטול מעיל ומכסה הרץ לבדו ברחוב הגשום. ושלא תשמע תפילתם של שוכני האהלים מחוסרי הדיור המצטנפים במעילים תחת ברד חובל ומכה. שלא תשמע תפילתם של עוברי דרכים. האמנם? היתכן?

יתכן!

מי מפחד מגשם? מי שפוחד מצומות. מי פוחד מצומות? מי שפוחד ממחויבות לזמנים. ומי פוחד מכל אלו?

מי שאינו מחובר. מי שאינו מוגבל. מי שאינו מחויב. הוא הפוחד.

לכל יהודי חרד יש גשם לרוב בחיי היום יום. גשם שמונע ממנו לקום לאחר זמן תפילה. גשם שמחייב אותו ליטול את ידיו. גשם האוסר ומעכב מלאכול גלידה ושוקולד לאחר ארוחה בשרית. גשם המחייב ברכה לפני כל מאכל. גשם האוסר לאכול ולשתות בכל מקום. גשם המחייב תפילות במניין ועוד. – הגשם הרוחני המצוי ככבל בלתי נראה המנווט היטב את חיי האדם לבל ידמה לבהמה, קשה אף יותר מן הגשם הגשמי המונע ומפריע לאדם בהליכותיו וביציאותיו. אדם המחויב לכבלים של זהב כבלי היהדות והמצוות לא יירתע ולא יפחד לעולם מכבלי הגשמיות.

עומד האדם הקדוש במקום הקדוש וביום הקדוש ומתפלל בקדושה – אנא השם… ושלא תשמע תפילם של עוברי דרכים. אנא שמור על כביסתה של שרה ועל ספריו של ר’ אלחנן. אך יחד עם זאת אל תשמע לתפילה של מאיסה בכבלי הזהב. אל תשמע בתפילתם את חוסר היכולת בגבולות, הקשב וענה בתפילה ושמור עליהם מצרה.

 גדול  היום. גדולה ירידת הגשמים וגדולים עוד יותר אלו המקבלים את המתנה באהבה.