הדבר הקשה ביותר לעיכול בהתנהלות הציבורית בעניין העסקה לשחרור החטופים הוא הקלות שבה אנשים מביעים עמדות נחרצות. כי אם יש עניין שצריך להפוך את הקרביים בטרם קביעת עמדה – זה בדיוק העניין הזה.
אלה שאלות של חיים ומוות ממש והדילמות קשות מנשוא. בעבור המשפחות, המחשבה על עוד יום של יקיריהן בשבי היא גיהינום עלי אדמות. גם העם כולו כואב את כאב המשפחות ואת ייסורי התופת של החטופים, הנמקים בעזה כבר יותר מארבע-מאות וחמישים ימים. ומול זה, המחשבה על שחרור המוני של מחבלים ועל חביות הדלק ששחרור זה ישפוך לתוך מדורת הטרור – מטריפה את הדעת.
בעסקת החטופים אנחנו מצילים חיים ומעוררים שמחה עצומה והתרגשות עזה למראה החטופים השבים אל חיק משפחותיהם. בה בעת נחרץ גורלם (היו לא תהיה) של מי יודע כמה בני-אדם, זקנים וצעירים, נשים וילדים, שעדיין איננו יודעים את שמותיהם.
זה המחיר הנורא של העסקה הזאת.
הודאה בטעות
אין צורך להיות נביא זעם כדי לדעת שזו התוצאה הישירה של העסקה. כך היה בכל העסקאות האלה בעבר. הן פדו מן השבי יחידים, וגרמו לשפיכת דמם של יהודים רבים פי כמה וכמה.
קחו למשל את עסקת ג’יבריל, לפני ארבעים שנה, שבה שוחררו שלושה חיילי צה”ל בתמורה לשחרור 1151 מחבלים. יובל דיסקין, לימים ראש השב”כ, כתב: “שחרור האסירים בעסקת ג’יבריל הוא הגורם העיקרי לשינויים והתהליכים שהובילו לאינתיפאדה הראשונה… המסה של האסירים ששוחררה אז בנתה מנהיגות חדשה קיצונית ואקטיביסטית”.
זו גם מסקנתם של העיתונאים זאב שיף ואהוד יערי: “עסקה זו… שלחה בחזרה לתוך השטחים מאות פעילים מאומנים ובעלי הכרה. אין עוד ספק, שמשוחררי העסקה ההיא שיחקו תפקיד מרכזי באינתיפאדה”. ומשה ארנס, שתמך בשעתו בעסקה, הודה לימים בטעותו: “ברגע שהתברר לי שחלק מהמשוחררים בעסקה חוזרים לבצע פיגועים, היה לי ברור שהעסקה הייתה שגויה”.
שתי דרכים לעצור
על תוצאותיה של עסקת שליט, ששילחה לחופשי יותר מאלף מחבלים ובהם רב המרצחים סנוואר, מיותר להרחיב את הדיבור. השמחה על שחרורו של חייל אחד טבעה עד מהרה בים של דמעות על חיים רבים שנגדעו בידי משוחררי אותה עסקה אומללה.
ולאן זה הולך הלאה? ברור שהשחרור הנוכחי ייתן מוטיבציה יתרה לחטוף עוד בני ערובה, כדי להביא לידי שחרורם של עוד רבי-מחבלים. האם בעתיד יימצא הכוח לעמוד בלחץ המשפחות ולא להיכנע? קשה להאמין.
יש שתי דרכים לעצור את מעגל הדמים הזה: אחת, לגזור דין מוות על מחבלים רוצחים, וממילא לא יהיה מי לשחרר. השנייה, להכות באויב מכות קשות כל-כך, עד שיתחנן למסור לידינו את החטופים ובלבד שנוריד את הרגל מעל צווארו.
לא נותר לנו אלא להתפלל לבורא העולם שייתן בלב מקבלי ההחלטות את הכוח והנחישות לעשות את הדברים הנכונים, כדי שעם ישראל יוכל לשכון בארצו לבטח.