יש לנו ידיים ארוכות ומוח קטן: אולי צריך לקרוא להם “ערוצי האשליה”
1.
ליל שבת קודש, פרשת שמות, מאהל הגבורה, ירושלים. בחוץ, על המדרכה, עשרות ארונות קבורה מקרטון, מכוסים בדגלי ישראל.
מיצג מצמרר שהוצב כאן באמצע השבוע בניסיון נואש להעלות לסדר היום את מחיר העסקה המופקרת. אבל זה חסר סיכוי. מה הם כמה ארונות קבורה מקרטון, או אפילו ארונות קבורה אמיתיים בהר הרצל, שלא נדע, מול תקשורת שבמשך שעות על גבי שעות משדרת אושר. רק אושר.
טוב, גם קצת תמונות של מחבלים חמושים שמקיפים את החטופות בשידור חי, אבל הנה הן כבר בידי הצלב האדום, והן כאן בארץ, בשיבא, מתחבקות עם אמא. ניצחנו.
עוד נעסוק בתקשורת ובדרך שהיא מספרת את סיפור העסקה. אבל בינתיים נחזור פנימה, לתוך האוהל החם, המלא עד אפס מקום במתפללים. בין קבלת שבת לערבית מדבר הרב ניסן לישה, אביו המרשים של דביר הי”ד, לוחם גולני, שנפל בקרב גבורה מול מחבלים שבאו מכיוון חוף זיקים בבוקר שמחת תורה. דביר, בוגר ישיבת ‘עוז ואמונה’ בדרום תל אביב, הספיק לשרת רק שלושה חודשים במחנה זיקים.
ב־3 באוקטובר, ארבעה ימים לפני שמחת תורה, הוא שלח בווטסאפ המשפחתי סרטון של מחבלים חמושים מתאמנים בגבול מול נתיב העשרה, וכתב בציניות: “מי שמחפש אטרקציה לחול המועד מוזמן לגדר. חמאס בתצוגה מהממת של יכולת צבאית נדירה. מומלץ למשפחות וילדים מגיל 11”. אפשר לעצור כאן, ואפשר ללכת עוד כמה שנים אחורה, אל הגירוש של דביר הקטן ומשפחתו מגוש קטיף. הנה לכם תמצית הסיפור לוועדת החקירה.
2.
אבל לא באתי למאהל הגבורה כדי להיזכר שמדינת ישראל לא לומדת לקח ממעשי האיוולת של עצמה. בשביל זה לא צריך לצעוד עד לכאן, אפשר לפתוח את העיתון.
באתי למאהל בליל שבת, בסופו של שבוע מאוד מדכדך, כדי לקבל קצת חיזוק מהרוח הגדולה שנושבת בו. מהרב ניסן ונאוה לישה, ומעוד זוג יקר שנמצא כאן השבת, אריק ובריג’יט שישפורטיש, ההורים של ראובן הי”ד, מפקד כיתת הכוננות ואחד מארבעת גיבורי היישוב שלומית שיצאו להגן על תושבי פרי גן.
לפני הרב לישה נושא דברים קצרים הרב יורם אליהו, אביו של ידידיה הי”ד שנפל בעזה. בכל פעם מחדש אני נפעם מדיבורי האמונה שלו. שמעתי אותו בשבעה מיד אחרי נפילת בנו, ושמעתי אותו אחרי שחתנו, הרב אהרון אנקרי זצ”ל, רב שכונת נוף הרים בעלי ור”מ בישיבת ברוכין, נהרג כשנהג משאית ערבי פגע בו (בימים כתיקונם דמותו של הרב אנקרי הייתה שווה טור בפני עצמו, אבל אנחנו לא בדיוק בימים כתיקונם, אז רק אמליץ לכם ללכת ליוטיוב ולהציץ באחד משיעורי הגמרא בעיון שלו. לא חייבים להיכנס לעומק הסוגיות, מספיק לראות באיזו מתיקות הוא מרביץ תורה בתלמידיו בישיבה).
הרב אליהו מספר שמצא השבוע עידוד בדברי ההספד של ר’ ירוחם ליבוביץ’ ממיר אחרי פטירת החפץ חיים, לפני כתשעים שנה. העולם היהודי היה שרוי אז באבל כבד על פטירתו של גדול הדור.
מה יהיה עכשיו? מי ינהיג אותנו? מי יגן על הדור? והמשגיח של ישיבת מיר, ר’ ירוחם, הביא את דברי המדרש על תחילת ספר שמות: “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא”. זהו, תם עידן. מה יהיה עכשיו? יעקב אבינו מת, ועכשיו גם יוסף וגם יתר האחים.
אבל מה נאמר מיד בפסוק הבא? “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד”. אומר המדרש: “אף על פי שמת יוסף ואחיו – אלוקיהם לא מת”. החפץ חיים מת, אמר ר’ ירוחם בהספד ההוא, אבל מי שברא אותו לא מת. הוא איתנו.
“גם כשיש מצבים קשים”, אומר הרב אליהו אחרי כל מה שהוא ומשפחתו עברו, “יוסף מת, ראשי השבטים מתים, החפץ חיים מת… בכל זאת בורא עולם קיים ובני ישראל ממשיכים בדרך לגאולתם. אנחנו נתחזק. פעלנו ועוררנו מתחילת המלחמה וגם השבוע. בשמיים הכול נרשם, שום דבר לא היה לשווא, וכל פעולה קטנה תביא ברכה גדולה לעם ישראל”.
3.
הדרשה נגמרת, ואחריה תפילת ערבית של שבת. אני יוצא מהאוהל בתחושה מרוממת, כמו תמיד, ואז נתקל ביציאה במיצג ארונות הקבורה. ושוב הכול חוזר אליי. הדיבורים ששמעתי בפנים היו באמת מחזקים ומעודדים. אבל בעצם, רוב עם ישראל לא צריך בכלל את העידוד הזה, כי מבחינתו, מה שקורה ברגעים אלה ממש, מרחק כמה מאות מטרים מכאן, ישיבת הממשלה שמאשרת את העסקה, הוא דבר משמח. אומנם משחררים רוצחים, אומנם עוצרים את המלחמה, ומי יודע בכמה הרוגים זה יעלה לנו חלילה, אבל ביום ראשון ישתחררו שלוש חטופות. איזה יופי.
מיותר לציין שאין בי טיפת ציניות לנוכח השיבה של רומי, דורון ואמילי מהשבי (טוב, מודה שאני קצת ציני מול ראשי התיבות והרמזים והסימנים שאנשים מצאו בפרשת השבוע. אני דווקא מצאתי בפרשה גימטריות לשמות המחבלים ששחררנו). מי יכול לא להתרגש ממראות כאלה של שלוש צעירות גיבורות שיוצאות בחיים מתוך התופת, ומתאחדות עם משפחותיהן ועם החיים?
אז בעצם למה להרוס את השמחה האמיתית של מדינה שלימה? תן להם לחגוג. התשובה היא שכשקמפיינרים פוליטיים, ואיתם כל התקשורת, עוטפים בציניות את העסקה המופקרת הזאת, במילים כמו “גבורה”, “אומץ”, “ניצחון”, ועוד כמה ביטויים שהם בדיוק ההפך מהמציאות שאליה הובלנו – אסור לשתוק. האושר הזה יעלה לנו בדם רב, חלילה.
לאחרונה מדברים הרבה על “ערוצי התבהלה” וזו הגדרה מדויקת וחשובה, אבל רק חלקית: לא תמיד משדרים באולפני החדשות רק תבהלה, לפעמים משדרים שם תקווה ושמחה ורגש. המון המון רגש. רק שתמיד זה בכיוון ההפוך מהמציאות. כשצריך לשמוח – הם עצובים ומדוכאים, כשאסור לאבד תקווה – הם מייאשים, וכשצריך לחשוש ולזעוק – הם חוגגים.
אולי צריך לקרוא להם “ערוצי האשליה”. כמה אשליה מכרו לנו שם במשך עשרות שנים, ממדשאות הבית הלבן עם היונים הלבנות בימי אוסלו ועד ההתנתקות. וכמה אשליה מכרו לנו שם השבוע.
4.
גם כשכבר כן מתקיים, בשוליים, דיון על מחיר העסקה, הוא עוסק רק ברגשות. רגש הנקמה של משפחות נפגעי הטרור שהמחבלים שרצחו את יקיריהן משתחררים עכשיו – מול רגש קדושת החיים של החטופים שאפשר להציל. סליחה, זה לא הסיפור. ברור שהכאב של משפחות הנרצחים הוא נורא. אבל אם שחרור מחבלים מציל חיים, האם לא שווה לשלם את המחיר הכבד?
הדילמה לא מנוסחת נכון: זה לא נקמה מול הצלת חיים, אלא הצלת חיים של מעטים, של מעטות, מול מוות, חלילה, של רבים. כל המציל נפש אחת מישראל כאילו סיכן עולם מלא. הרי בין המחבלים שכבר שוחררו, ושעוד ישוחררו בשבועות הקרובים, יש רבים ורעים עם יכולות ארגון מוכחות לרצח וחטיפת יהודים. והמוטיבציה שהייתה להם עד היום היא כלום לעומת מה שהם חשים אחרי ההצלחה של ה־7 באוקטובר ואחרי שהורידו את ישראל על הברכיים בעסקת החטופים.
כמו שכתב השבוע ד”ר יגיל הנקין, אח של הרב איתם הי”ד שנרצח עם אשתו נעמה הי”ד: “שיהיה ברור: שחרור רוצחי איתם ונעמה הוא בעיה שלי רק קצת יותר משלכם. הסיכוי שלכם, של הילדים שלכם, של בני הזוג שלכם, לשלם בחיים את מחיר העסקה דומה מאוד לשלי. לי יש מחיר עבר. לכולם יש מחיר עתיד”.
5.
ואם כבר מדברים על רצח משפחת הנקין: בעבר שוחררו מחבלים ארורים אחרי שעברו שנים רבות מאז הפיגוע שהם עשו. אני לא אומר שזה בסדר, ברור שלא. התיישנות על נקמת ילד קטן לא ברא השטן. אבל יהיו כאלה שיאמרו, בחישוב הכללי של מחבל שישב עשרות שנים בכלא, מול הערך של הצלת חיי החטוף, הערך השני גובר. נניח. אבל הרוצחים שמשתחררים בימים אלה בעסקה הם עם דם טרי על הידיים. הם ישבו שנים ספורות מאוד בכלא. יש ברשימת הנרצחים כל כך הרבה שמות חדשים יחסית, שאפילו לא הייתי צריך לרענן את זיכרוני בפרטי הזוועות בגוגל. ולא כי יש לי זיכרון טוב. פשוט עוד לא הספקתי לשכוח.
ושוב, המשמעות של שחרור מחבלים כאלה, עם פז”ם כה צעיר, היא לא רק פגיעה בערך הנקמה (החשוב!), אלא בראש ובראשונה פגיעה בערך ההרתעה. בעצם, מחבל שיוצא לרצוח היום מבין שיש לו סיכוי טוב קודם כול לצאת מהזירה בחיים (בגלל הוראות הפתיחה באש המקוממות והלא מוסריות), לשבת תקופה לא ארוכה במאסר, לקבל משכורת מהרשות הפלסטינית של אבו מאזן לפי מספר הנפשות שרצח – ואז לצאת אל החופש. כלומר, אל החופש לרצוח עוד ועוד יהודים.
כבר שנים, בכל פעם שאני עומד בפקק בכביש 443, צמוד למתחם כלא עופר, אני חושב לעצמי מי יודע אילו רוצחים מתועבים נמצאים כמה מטרים ממני, מעבר לחומות הללו. השבוע נפלו החומות והחיות הטורפות יצאו להסתובב חופשי בשטח.
איך כתב השבוע יהושע שני, אבא של סרן אורי מרדכי הי”ד שנפל בקרב גבורה בכיסופים? “ידנו הארוכה תשיג את הרוצחים השפלים, תאכיל אותם, תשקה אותם – ואז תשחרר אותם לרצח הבא. כדי שהיד השנייה, גם היא ארוכה, תשיג אותם שוב. יש לנו ידיים ארוכות ומוח קטן”.
6.
רגע, אבל מה עם נתניהו? אתה לא סומך עליו? הוא הרי יודע דברים שאנחנו לא יודעים, הוא מחזיק את כל החשבון, והוא חתם על העסקה הזאת. אז אולי היא לא כזאת מופקרת?
אז קודם כול, אני סומך על נתניהו. אין לי ברירה אחרת. הוא המנהיג הטוב ביותר שיש לנו בטווח הנראה לעין. חלילה לנו להפיל עכשיו את הממשלה. בטח לא כשיש לנו הזדמנויות היסטוריות עם ממשל כה אוהד בארצות הברית.
ואחרי שאמרתי את זה, ברור לי שכדי שנתניהו אכן ילך לכיוון הנכון, חשובה המחאה שלנו. זוכרים את ההברקה של הקמפיינרים של ש”ס “ביבי צריך אריה חזק”? ובכן, ביבי צריך עכשיו ימין חזק. חייב. אני חושש שנתניהו, שעמד ועומד בפני כל כך הרבה לחצים מכל כך הרבה כיוונים באופן מעורר השתאות, התקפל כאן, כי הוא הבין שבלי להחזיר את החטופים עכשיו־עכשיו הוא בבעיה גם עם הבייס הימני.
כלומר, ייתכן מאוד שהוא הלך על העסקה הזאת לא בגלל הפגנות השמאל הסוערות אלא דווקא בגלל ההיסחפות הימנית־דתית בחודשים האחרונים לקמפיין הצהוב והמרגש, שאמר, בלי שמשתתפיו שמו לב, “עכשיו, בכל מחיר!”.
והאמת? זה כבר ממש מייאש. הקמפיין הפוליטי משמאל שנועד לסיים את המלחמה בטרם ניצחון, ולהפיל את הממשלה בטרם ניצחון, בסופו של דבר הצליח לבלבל חלקים נרחבים בימין. איך אבחן הסופר ארנון איתיאל? “ה’עסקה’ הזו היא הפוטו־רצח של עם ישראל. לטוב ולמוטב – ככה אנחנו נראים. עד לכאן מגיע עוז הרוח שלנו בדמותו של הסכם הפיגולים הזה”.
לדעתי, כך אבחן גם נתניהו ולכן הוא הלך על שחרור חטופים במחיר כה כבד.
7.
אבל איך אמר ר’ ירוחם ממיר? אלוקינו לא מת. הוא איתנו. ועוד מעט השבת מגיעה, ואיתה קבלת שבת במאהל הגבורה. אני לא יודע אילו גיבורים יתארחו שם השבת, אבל בטוח שאמצא בדבריהם אמת, אמונה וכוח.
תגובות
אין תגובות