אותיות פורחות באוויר

 אז מה בעצם מזעזע כל כך בתמונה של הרפורמים בכפר יונה?

למי שלא שמע, בטקס ה”הקפות שניות שוויוניות” שנערך שם החליטו החוגגים לפרוס את יריעות ספר התורה ברחבי האולם, תוך שהם מחזיקים אותן מעל ראשיהם, רוקדים ומצלמים. גברים, נשים וטף נראים שם כשהם נוגעים בידיים חשופות ביריעות. התמונות האלה עוררו סערה גדולה.

“זה חילול הקודש,” אמר סגן שר הדתות, הרב אלי בן דהן. “כל מי שרגש יהודי בלבו והתחנך על ברכי המסורת של בית אבא, מבין את הכבוד והחרדה השמורים לספר התורה. התמונות האלה פוגעות ברגש היהודי הפנימי ביותר שלנו, שדורש לכבד את ספר התורה”.

ברשתות החברתיות אנשים היו בוטים הרבה יותר כלפי המיצג הזה, והפליגו אל השואה, ליל הבדולח, הפוגרומים ועוד.

גם אותי התמונה די זעזעה, או יותר נכון הביכה (הילדים שלי, אגב, נוהגים כבר שנים לעשות אותו דבר בדיוק, רק עם ספר תורה מנייר של ‘מלכות וקסברגר’). אבל אז – הסתכלתי על הפרצופים של האנשים. הם לא נראו לי מתריסים. הם ממש לא כאלה ש”עושים דווקא”.

אני לא מדבר על המארגנים, אלא על המשתתפים שנענו להזמנה. להערכתי הם אפילו לא חשבו שהם עושים משהו חתרני או מעורר מחלוקת. איך אמר הרב בן דהן? “כל מי שהתחנך על ברכי המסורת של בית אבא”. אבל יש מי שלא התחנך על המסורת של בית אבא.

ובאמת, אם לא מתחנכים מגיל אפס לקום כשספר התורה יוצא מארון הקודש, ואם לא מתחנכים לנשק אותו ולא לגעת בו ביד חשופה כשעולים לתורה וכשקוראים מתוכו – מאיפה אמורים בדיוק לדעת שלא פותחים את יריעותיו ומחזיקים בהן מעל הראש? למה לא, בעצם?

אני מוכן להתערב שרוב הנוכחים בטקס המדובר בכפר יונה הרגישו פרץ של אהבה והתחברות לשורשים שלהם. ממש רואים מהדרך שבה הם החזיקו את הילדים שלהם וקירבו אותם אל הגווילים – שהם גם חשבו שהם מנחילים להם פה משהו. כשראו את הנאצות כלפיהם, בטח לא הבינו מה הם בכלל עשו לא בסדר.

 לפני עשרות שנים, ביישוב החדש שאך קם, קריית מוצקין, נהגו פרנסי העיר, גם החילונים, להקפיד על שמירת השבת בפרהסיה. לא פעלה שם תחבורה ציבורית וכל החנויות שבתו ביום השביעי.

אבל בחיפה הסמוכה, שהייתה כידוע “עיר אדומה” וגם מעורבת ליהודים וערבים, פעלה תחבורה ציבורית בשבתות. חברת האוטובוסים ‘השחר’ החליטה אז להתחיל להסיע דרך קריית מוצקין רוחצים לחוף ‘גליה’. הרב מרדכי פוגלמן, שהיה רבה של קטוביץ’ ואז עלה ארצה וכיהן כרבה של קריית מוצקין, החליט לעשות מעשה.

בשבת שבה נפתחה עונת הרחצה והאוטובוס הראשון היה אמור לחצות את הקריה, יצאו כל המתפללים, בהנהגתו, אל הרחוב מיד אחרי קריאת התורה. הרב הודיע שאת תפילת מוסף של שבת הם יתפללו בחוץ, ושהוא בטוח ששום אוטובוס לא יעז לעבור.

ברחוב השופטים התקבצו אשכנזים וספרדים, ותיקים ועולים, זקנים ונערים, כשאוטובוס מספר 52 נראה פתאום מרחוק. הנוכחים לא ידעו האם להמשיך לעמוד על הכביש או לזוז הצדה. הם הסתכלו על הרב פוגלמן, וראו שהוא מסיר את טליתו מעל כתפיו ופורש אותה על הכביש. טלית צחורה פרושה על אספלט שחור. בעקבותיו, נהג כך כל הציבור. הרחוב כוסה במרבד טליתות.

נהג האוטובוס התקדם לעברם ואז ראה את הטליתות ועצר בחריקת בלמים. אחר כך ירד ממנו, רועד כולו, ופנה אל הרב בהתרגשות: “למה הרב עושה לי את זה? מה, אני לא יהודי? איך אני יכול לדרוס טלית?”

הרב ענה לו: “כשם שאסור לרמוס טלית, כך אסור לרמוס את קדושת השבת. אנא, אל תנתק את שרשרת הדורות ואל תביא את חילול השבת אל תוך הקריה שלנו”. עדי ראייה מספרים שהנהג עלה לאוטובוס, העביר אותו להילוך אחורי ונסע ברוורס עד שמצא קטע רחב כדי לבצע סיבוב פרסה ולחזור אחורה.

 בחזרה לימינו, ולעוד שתי שאלות על התמונה הזו ועלינו. קודם כול, מה היה נהג אוטובוס, נכד של אותו נהג אוטובוס, עושה היום? האם היה ממשיך לנסוע ישר? אולי היה יורד בנימוס ומקפל את הטלית ואז ממשיך לנסוע? האם היה בכלל מבין? האם המשמעות של סמלים עתיקים (שאנחנו בטוחים שהם מובנים לכולם!) הולכת ונשחקת בלי שנשים לב?

יש מצוות ומנהגים שברור לנו שכולם זוכרים ומבינים ויודעים, כמו למשל איך רוקדים עם ספר תורה בהקפות – אבל אופס, זה כבר מזמן לא בקונצנזוס.

לאחרונה התראיין הרב הראשי דוד לאו וסיפר שזוגות חילונים שבאים היום להירשם לנישואים נוהגים להשוויץ בפני הרב ולומר: “אנחנו גרים יחד כבר כמה שנים!”

“הם חושבים שזה מרשים את הרב”, אמר הרב לאו. “הם ממש מצפים למחמאה כשהם אומרים משפט כזה. בדור הקודם אנשים חשו שלא בנוח לומר זאת, אבל היום אנשים פשוט באמת לא מודעים למסורת ולהלכה. הכול משתנה”.

ושאלה שנייה: בואו נעזוב רגע את הצקצוקים על הבורות החילונית. מה איתנו? אם להודות בכנות, התמונה הזו הקפיצה אותי כי היא הייתה מוחשית ויוצאת דופן. פתאום נחרדתי לכבודו של ספר התורה. אבל מכונית שנוסעת לידי בשבת מזעזעת אותי הרבה פחות. מתרגלים. אפשר להתרגל גם ליחס סלחני ואף אוהד כלפי זרמים אנטי הלכתיים בעליל.

הרי רק לא מזמן יו”ר הבית היהודי נפתלי בנט, שגם מכהן כשר הדתות שמעל סגן שר הדתות המזועזע, חנך בעבור אותה תנועה של “מחזיקי יריעות”, רחבת תפילה מעורבת בכותל המערבי. 450 מטרים מרובעים, צמודים לכותל, ובהם ספרי תורה שרק מחכים שמישהו יבוא לחלל אותם.

“עזרת ישראל” קוראים למקום הזה. איזה שם מעצבן. כאילו בניגוד לעזרת הגברים ועזרת הנשים שבכותל המערבי – זוהי העזרה לישראלים אמיתיים.

בנט לא עשה זאת כמי שכפאו שד או כפאו בג”ץ, אלא בהתלהבות. לא כפשרה כואבת של בדיעבד עם נשות הכותל, אלא כמשהו שהוא לכתחילה.

“אני מזמין את כל עם ישראל לבוא ולהתפלל כאן! ללא מגבלות!” אמר בחגיגיות עם חנוכת הרחבה החדשה בסרטון שהפיץ בפייסבוק שלו ונמצא שם עד היום, וזה אחרי שהכריז במפגש עם ראשי התנועה הקונסרבטיבית: “אין שום עליונות לזרם האורתודקסי על פני זרים אחרים ביהדות, אף אחד לא יותר טוב מהשני!”

עם ישראל, ברוך השם, חושב אחרת. כולם, כולל כולם, ממשיכים לנהור למקום שממנו לא זזה שכינה. רק בחודש החגים האחרון הגיעו לשם למעלה ממיליון מתפללים. חרדים, חילונים, תיירים, ערסים – כולם בכותל האמיתי.

בשנה האחרונה יש לי תחביב: אני נוהג לעבור ליד השומר המשועמם של “עזרת ישראל” כשאני מגיע לכותל המערבי ולשאול אותו אם מישהו כבר טרח והגיע למתחם. הוא תמיד עונה את אותה התשובה: “ריק פה, ריק לגמרי. רק איזה חסיד ברסלב אחד מגיע לעשות פה בלילה התבודדות”.

 בתוך כל המגנים של הטקס בכפר יונה, מעניין היה לשמוע את הרב עוזי שוויצה, רבו הוותיק של היישוב. “אנחנו לא נצא למלחמה נגדם”, אמר לתקשורת, “כי זה מה שהם מחכים שנעשה. אנחנו נבכה, ונזכור שאת החושך מגרשים רק באור. לכן אנחנו רוצים להקים כאן בכפר יונה מרכז גדול של תורה. זו התשובה. זה המענה”.

כמה פשוט ונכון. הרב בטח יודע, בניגוד אלינו, שלא מדובר בטרנד שסוחף את היישוב שלו אלא בשלוש ורבע משפחות. לא צריך להתרגש, ובטח שבמקום להילחם ולצעוק עדיף להעניק חינוך יהודי בסיסי ושורשי.

לשמחתי, זה בדיוק מה שקרה השבוע בקמפיין חוצות גדול ומרשים. שבת פרשת נח הוכרזה כ”שבת יהודית בינלאומית”. זה התחיל לפני שנה בדרום אפריקה. הקהילה היהודית שם התאחדה ופשוט שמרה יחד את השבת. אלפים אלפים שממש לא שומרים שבת בדרך כלל, השתכנעו לנסות פעם אחת. ההדים החיוביים הפכו השנה את הפרויקט לחוצה יבשות, וגם ישראל הצטרפה. בשבת הקרובה ייערכו סעודות שבת ענקיות של סטודנטים, עולים חדשים ועוד, והרבה משפחות שומרות שבת הזמינו אורחים שעדיין לא.

מה שמייחד את הקמפיין הזה הוא הניסיון למתג את השבת כמשהו חדש ולא ישן. המוטו הוא לא לדבר על העבר, על בית אבא ובית סבא, על הטלית של הרב פוגלמן, אלא על הכאן והעכשיו. אולי מתוך הבנה – מצערת אבל הכרחית – שכבר אי אפשר לפרוט רק על נימים נוסטלגיים, כי לצערנו לא לכולנו יש על מה להתרפק. רוב המיתוג, למשל, נעשה סביב הנושא הסלולרי.

המצטרפים ליוזמה הורידו אפליקציה סלולרית שדואגת שהם לא ייגעו במכשיר במהלך 25 השעות הקדושות, ואם כן – כל חבריהם מהרשתות החברתיות יידעו שהם נכשלו במשימה.

“השבת היא-היא הרשת החברתית האמיתית”, אמרו היוזמים, “וחייבים להניח בצד את המכשירים שמפריעים לנו כל השבוע”. גם הסיסמאות שפורסמו על גבי אוטובוסים ושלטי ענק מתכתבות עם ההתמכרות הטכנולוגית: “נראה אותך בלי לגעת בסלולרי שבת אחת”, נכתב במודעה בנתיבי איילון, וגם: “שבת אחת, תהיה זמין רק למשפחה” ו”שימו את הנפש לטעינה”.

נדמה לי שזה הכיוון. לא חקיקה ולא גינויים חריפים ולא נזיפות בנוסח “מה סבא שלך היה אומר”. אנחנו יהודים לא רק בגלל העבר, אלא גם בגלל ההווה והעתיד. צריך פשוט להתחיל מההתחלה ולדבר על היהדות עצמה. אם היה לי כסף, הייתי משלם לחברות הפרסום כדי שהקמפיין הזה לא יירד לעולם. כמה כיף היה להיתקע השבוע בפקק מאחורי אוטובוס, ולראות מולך את הסיסמה המוצלחת הבאה: “שבת. בראשון תבין”.