שר הנגב והגליל יצחק וסרלאוף פרסם היום (שישי) פוסט אישי וטעון ברשתות החברתיות, לקראת פרישתו מהממשלה – ושיתף בכנות על תחושותיו על דרכו הפוליטית ועל הדילמות העומדות בפניו.
בין היתר התייחס להצטרפותו למפלגת עוצמה יהודית בגיל צעיר, למסלול הארוך שעבר עם המפלגה, ולמאבקו האידיאולוגי, הביע את עמדתו נגד ‘העסקה’ הנוכחית, מתוך תחושת אחריות ומצפון – וסיפר על הקושי שבשילוב בין הרגש לבין השיקולים המעשיים.
•
הצטרפתי לעוצמה יהודית בגיל 18. זו הייתה תפנית בחיי. מההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי לעוצמה לישראל דאז. אורי אריאל חבר לנפתלי בנט ו”משהו חדש מתחיל”. קיבלתי הצעות להיות חלק מקמפיין הבחירות ולקבל תפקיד עם שכר לא רע לגילי.
לשאלת בן ארי בזמנו, מה הקווים האדומים של המפלגה הזאת, נאמר שאין קווים אדומים. הרמתי גבה והורדתי את השאלטר על מפלגת האיחוד הלאומי, אל המדבר של אחוז החסימה.
עוצמה יהודית רצה מאז 5 פעמים ולא עברה את אחוז החסימה. אני המשכתי להתייצב בכל מערכת כזאת ונתתי את כל כולי. לא הבטיחו לי תקציבים או ג’ובים. הבטיחו לי רק עמוד שדרה אידיאולוגי. הבטיחו לי אמת.
זה מה שהחזיק אותי מול כל המלעיגים ו’הפרגמטיים’, שתמיד היו להם הסברים למה להיאחז בכיסא. כשהפגנו יחד וזעקנו, הם תמיד אמרו לנו שזה מורכב ומה שרואים מפה לא רואים משם. אמרו שזה לא שחור ולבן.
אמרתי שכשאגיע למקום הזה, אני מקווה שלא אהיה כמוהם. התפללתי שיהיה לי את האומץ לעמוד מול המראה, מול הערכים שלי, מול האמת הפנימית שלי, ולא אתבשם מכל הכבוד והנוצץ.
והנה, הגיע הרגע. הרגע שבו אני עומד מול עצמי במבחן שהתאמנתי עליו כל בגרותי. מבחן האמת.
אני בן אדם כן, ואני אומר בכנות שאם לא הייתי היום שר, הייתי כנראה הולך להפגין מול הבית של עצמי על העסקה הזאת.
פותח סוגריים רחבות: אכן, החיים מורכבים, מאד אפילו. אני אבכה מהתרגשות על כל חטוף וחטופה שחוזרים הביתה. שלשום ניגשתי לביתו של אחד מהורי החטופות שישוחררו בעסקה הזאת. דפקתי בדלת, וגם פעימות ליבי דפקו בחוזקה.
הוא פתח, ורק חיבקתי אותו. ישבנו יחד ובכינו. אמרתי לו שאני הולך להתנגד לעסקה שתחזיר את הבת שלו. הסברתי לו כמה ההחלטה קשה מנשוא. וגם הסברתי לו כמה אני רוצה את הבת שלו בבית.
אל תקנאו בנו. עין במר בוכה ולב שמח.
•
המצפון שלי זועק מהשביעי באוקטובר. אני מרגיש כמו בסיוט מתמשך. ניסיתי להיות בכל מקום שחשבתי שצריך אותי. השתדלתי לתת מענה לשבורי לב. אני לא יודע אם עשיתי מספיק – ואולי לא, כי זה אף פעם לא מספיק. אך עשיתי הכול מתוך אהבה עזה לעם שלי, מתוך האחריות שמלווה אותי בשליחותי הציבורית.
מעולם לא שאלתי, ולא עניין אותי בתפקידי האם האדם העומד מולי הוא דתי או חילוני, ומה אמונתו. או האם הוא ימני או שמאלני. אנחנו עם ענק, וכל אחד הוא נשמה גדולה. אינני יכול לסבול את הקטלוגים והסקטוריאליות.
למדתי כל כך הרבה על העם שלנו בשנה וחצי של המלחמה הזאת. בעיקר רציתי להיות שליח ראוי לכל העוצמה, הגבורה והמסירות של הלוחמים שלנו והעם הנפלא שלנו. אני גאה במה שהמשרד שלי עשה במלחמה. זכינו לסייע ולעשות דברים משמעותיים, ועוד נסכם.
העסקה הזאת, כפי שתוארה, איננה עולה בקנה אחד עם צו מצפוני. המשמעות שלה לטווח הארוך היא הרת אסון, שחלילה תעלה לנו בדמים רבים.
אתמול, ראיתי את הדמעות בעיניה של חברתי לימור, שבעלה שולי נרצח על ידי מחבל בן עוולה ששוחרר בעסקת שליט. אני חרד משחרורם של מאות מחבלים שהצליחו לרצוח יהודים או שניסו לרצוח ולא עלה בידם כשהם גאים במעשיהם וישמחו לעשות זאת שוב.
אני חושש מתמונת הניצחון של החמאס כשהם יתחילו לשקם את עזה ואת עצמם ויפנו שוב את כידונם ורשעותם על עמינו.
אין לי פנים לעמוד מול משפחות הגיבורים שנפלו במלחמה הזאת כדי להגיע לניצחון והכרעה על אויבנו, והעיניים כלות. ומה נאמר למשפחות חטופים ונרצחים, חלילה, שעדיין אין להם שמות ופנים.
עליי לפעול על פי צו מצפוני, וזה מה שאני עושה.
אני מודה ליו”ר עוצמה יהודית, איתמר בן גביר, שלימד אותי לאורך השנים לעמוד על עקרונות, להילחם על האמת שלנו, וגם לשלם מחירים אישיים כשצריך.
זו ההזדמנות להודות לראשי הרשויות בגליל ובנגב, ולעובדי הרשויות – שהפכו להיות המשפחה השניה שלי (או הראשונה) בכל התקופה הזו. אני רוצה להודות לכל עובדי משרד הנגב והגליל, שהיו ועוד יהיו הקומנדו של הממשלה. אני מודה לצוות לשכתי, למנכ״ל המשרד וצוותו על הכל.
אודיע, יחד עם חבריי השרים, על התפטרותי לאחר שהעסקה תעבור בממשלה.
אעשה זאת בלב כבד אך שלם.
ובעזרת ה’, מתפלל יחד עם כולם לבשורות טובות ולהצלחת מדינתנו האהובה.