איך התחלנו לשמור שבת? הקמנו סטארט־אפ גאוני בשם ‘אחת לארבע’

1.

הדבר שהכי מפחיד אותי בעסקת החטופים הוא השיח על עסקת החטופים. כלומר, ברור שמה שהכי מפחיד בעסקה הוא המחירים הכבדים שאנחנו עלולים לשלם עליה בחיי אדם, חלילה. אבל זה בדיוק העניין, שאין דרך לדבר על זה ועל חששות והשלכות נוספות של העסקה. למה? כי מחירים, חששות והשלכות הם עניינים שנוגעים לעתיד. לעתיד הקרוב אומנם, אבל לא לעכשיו־עכשיו.

זאת ועוד, בשביל לדבר על מה שמסוכן בעסקת החטופים צריך גם קצת דמיון. אני לא מדבר על חזון, אני מדבר רק על מבט צופה פני עתיד. אבל הנה, אתם רואים, שוב הגענו למילה המעצבנת הזאת, “עתיד”. בשיח על החטופים מתייחסים רק להווה, לחטופים שאנחנו מכירים את השמות שלהם, את הפנים שלהם, את הנמשים שלהם, אז מה אתה בא אלינו עם נרצחים או חטופים עתידיים שאין לנו מושג מה צבע השיער שלהם?

ומעל הכול: דיבורים על ההשלכות של העסקה מצריכים שכל, מוח וקור רוח, ואלה כבר מזמן הוצאו מחוץ לשיח.

2.

“מוח שליט על הלב”, כתוב בספר התניא. והאמירה הזאת עולה בראשי בכל פעם שמדברים על החטופים. ושלא תבינו לא נכון, אני לא מנסה, ולא רוצה, וגם לא יכול, להתכחש לרגשות שסיפור החטופים מעורר בנו. ואני מבין לגמרי את החרדה ואת המתח ואת הדחיפות והבהילות. כן, את העכשיו־עכשיו. אבל אני חושב שאם נכניס לסערת הרגשות הלאומית הזאת גם קצת שכל, נקרב את העכשיו הזה, לכל החטופים, וגם לא נגרום לעוד חטיפות בעתיד. אופס, שוב הזכרתי בחוסר רגישות את המילה “עתיד”. סליחה.

קשה לא להתבלבל בימים אלו. אנחנו תחת קמפיין אגרסיבי. תחת שטיפת לב (למה באמת אין ביטוי כזה?) שגורמת לנו להרגיש לא נעים אם אנחנו לא צועקים, או לפחות שרים, למען החטופים. בזמן שהדבר היחיד שאנחנו, האנשים הקטנים, יכולים לעשות, בלי להעלות את המחיר ולהרחיק את השחרור ובלי לגרום לחטיפות ופגיעות בנפש בעתיד – הוא לזעוק אל ה’. ממש כמו בפרשת השבוע. וגם את זה רצוי לעשות בלי רעש גדול מדי. כן, לזעוק בשקט. פן תעלוזנה בנות פלישתים, פן תעלינה מחירים.

3.

אפרופו שרים: ביום שלישי בערב, בעצרת בכיכר החטופים בתל אביב, הופיעו ביחד עומר אדם ואביב גפן תחת הכותרת “שרים יחד לשובם”. תוך כדי הדואט המרגש של השיר “יש בי אהבה והיא תנצח”, ממש בין בתי השיר, אמר גפן כך: “אנחנו פה היום, עומר ואני, כדי לומר שהערב, הלילה הזה, אין אופוזיציה וקואליציה, אין אשכנזים ומזרחים, אין חילונים ודתיים, אין סלסול ורוק. יש עם ישראל מאוחד ביחד. כולם דורשים להחזיר את החטופים עד אחרונם, בריאים ושלמים!”.

הקלידן המשיך ללוות את גפן בנגינת פסנתר על רקע הדברים: “זה צו השעה, זה העם היהודי, הישראלי. תודה רבה לכם על המאמצים, על המאבק היומיומי. לכל המשפחות שנאבקות יום יום, הגיעה שעתכם היפה לקבל את בניכם בחזרה. זו התפילה שלנו”.

מדהים איך אפשר להגיד מסר כזה מסוכן, במילים כאלה יפות, עם נעימת פסנתר ברקע. ואני לא מתכוון רק לסכנה שבעסקה, זה ברור. אני מתכוון לסכנה שבהשתקה של מי שלא מקבל על עצמו את הקו של הקמפיין המאחד. אין ימין ושמאל, אין אופוזיציה וקואליציה. רק מי שחושב כמוני קיים ונספר. אביב גפן בעצם מדיר מהישראליות את כל מי שחושב אחרת. בסיום המונולוג הזה המשיכו גפן ואדם אל השורה הבאה בשיר: “בין הבלבול לאסון”…

למחרת, מישהו שלח לי סטורי מהאינסטגרם של אביב גפן. ממש במקביל לעצרת “שרים יחד לשובם” הוא פרסם תמונה של השר בצלאל סמוטריץ’ וכתב: “כמה אטימות ועליבות לקושש מנדטים במחיר של חיי אדם. תתחיל לייצג את קדושת החיים ותפסיק לייצג את המוות”. וואו. הרי אם רק היו מקשיבים לסמוטריץ’ ולבוחריו, בימי אוסלו ואחר כך בימי ההתנתקות, לא היינו מגיעים לאסון הנורא שקרה בעזה.

הם זעקו אבל לא הקשיבו להם. ואז הם שילמו את המחירים הכבדים ביותר בפיגועים ובאינתיפאדות, אבל קראו להם “קורבנות השלום”. והנה הגענו עד הלום, ועכשיו סמוטריץ’ הוא הנציג הפוליטי של 14 מנדטים, מהם עשרות אלפי לוחמים שברגעים אלה ממש מחרפים את נפשם כדי להציל חטופים, ורבים מהם שילמו בחייהם למען השבתם. הי”ד.

אבל בשיח על החטופים – הדעה שלהם היא לא לגיטימית. יש בי שנאה והיא תנצח.

4.

ויותר מהדיבורים האלה של אביב גפן, כואב לי לשמוע את הקולות במחנה הימין, בעיקר בציונות הדתית, שאומרים שחייבים ללכת על עסקה למרות כל המחירים, ולמרות שההתנגדות שלנו מוצדקת. אלה אנשים שדווקא כן מסתכלים על העתיד, ומודעים היטב לסכנות שבעסקת כניעה, אבל אומרים לנו שאין ברירה, חייבים עסקה עכשיו. למה? בשביל הלכידות הלאומית. אם לא נלך על עסקה בכל מחיר יהיה קרע בעם.

ובכן, אני אולי יכול להבין את אלה שנכנעים לחמאס כדי להציל את מי שאפשר להציל עכשיו, אבל מה ההיגיון של אלה שנכנעים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לקמפיינרים הכי ציניים של השמאל? הרי אצלם “קרע בעם” זאת תוכנית עבודה. הם אלופים ביצירת תחושה של קרע בעם.

לפני החטופים לא היה קרע בעם? תיגעו באיזה סעיף בעילת הסבירות – תקבלו קרע בעם. תעשו תפילת יום כיפור עם הפרדה – קרע בעם. תפטרו את גלנט – קרע בעם. תעיזו לערוך טקס מטעם המדינה ביום השנה לטבח – קרע בעם. תצביעו לנתניהו – קרע בעם. אתם באמת חושבים שאחרי שאחרון החטופים יחזור במהרה בימינו הם ייתנו לעם להתאחד ולחיות בשלום ובאחווה?

ובכלל, אם אתם קונים את האיומים על קרע בעם ומלחמת אחים, למה לא לוותר אחת ולתמיד בסוגיה המהותית שבאמת קורעת את העם יותר מחמישים שנה: ההתיישבות ביהודה ושומרון. אז קדימה, תפנו ישובים (עכשיו!) ונגיע לאחדות ולריפוי. לא חבל על כל השנאה הזאת שקורעת אותנו מבפנים? במקום לצאת מעפרה למפגשי פיוס עם בריוני ‘אחים לנשק’ שמאיימים בקרע – פשוט תצאו מעפרה.

5.

ימים גורליים לפנינו. נתפלל שמקבלי ההחלטות, וגם אלו שמשפיעים עליהם, יתעלו לתודעת “מוח שליט על הלב”. אגב, כמה סמלי שבמשפט הכל כך קצר הזה של בעל התניא מופיעה גם המילה “שליט”. מין תזכורת מרומזת, לכולנו, מה קורה כשהולכים אחרי הלב ומשחררים 1,027 מחבלים תמורת הילד של כולנו.

•

1.

לפעמים לימוד הזכות הכי גדול שיש לי על מישהו – זאת העובדה שהוא לא שומר שבת. אני שומע דברים שאנשים אומרים על ענייני השעה, או על החיים עצמם, נדהם, ואז חושב לעצמי: אם אני, חלילה, לא הייתי שומר שבת, אולי גם אני הייתי לא מאוזן? אם לא הייתה בחיי המתנה האלוקית הזאת, שמאפסת, שנותנת כוח, שגורמת לי להתנתק מהסלולרי ולהתחבר לילדים ולמשפחה ולעצמי, אל הנשמה היתרה שלי – איפה הייתי?

תחשבו איך השיח הציבורי היה נראה אם כולם היינו שומרים שבת. היינו יכולים, ובכן, לדבר. פשוט לדבר.

אז למה בעצם אנחנו לא מצליחים להנחיל את הרעיון המקסים הזה של שבת קודש? למה ברית מילה ויום כיפור ועוד כמה מצוות חשובות וקשות לביצוע תפסו כל כך, ודווקא את בשורת השבת לא הצלחנו להפיץ? איפה טעינו? מה עשינו לא נכון?

הכישלון הזה מתסכל אותי בכל פעם שאני חושב עליו, ואני חושב עליו הרבה. גם ברמת האישית של כל אחד, האם אנחנו מספיק מזמינים אנשים לשולחן השבת? וגם ברמה הלאומית, למה עוד לא נמצא המשוגע לדבר שירים קמפיין, מיזם, שיחבר עוד יהודים אל מקור הברכה והשפיות?

2.

הנה מונולוג מעורר מחשבה של מישהו שגילה את קסם השבת, ומנסה לעשות לה נפשות: הסופר והתסריטאי אילן הייטנר.

שימו לב לדברים שאמר בריאיון מרתק לפודקאסט של הסופר עמרי פלד: “המהלך הזה של היהדות הוא מהלך ששומר עלינו, אתה מבין? ולא רק שומר עלינו אלא מפתח אותנו, מקדם אותנו, מפרה אותנו וממתק לנו את החיים. מגניב לגמרי, אחי. אתה יודע איך התחלנו לשמור שבת? זה חובה, אחי. הקמנו סטארט־אפ גאוני, אשתי ואני. הסטארט־אפ נקרא ‘אחת לארבע’. הרי איך תתחיל עכשיו לשמור פתאום שבת, אחי? אתה לא יכול, יש לך את החיים, יש אילוצים, עניינים. יש לך תשוקה לשבת, אבל זו החלטה שאתה לא יכול לקבל. אתה מבין את ההיגיון מסביב לדבר הזה אבל אתה לא יכול”.

וכאן נכנס לתמונה הסטארט־אפ “אחת לארבע”: “אשתי ואני היינו בני 45 ו־47, איך לשמור שבת? לא ידענו מה מו מי. הלכנו לאיזו חנות בהוד השרון, קנינו פלטה, טיימר, קנינו מיחם, הכול, ואמרנו: שומרים שבת קומפלט. אחת לארבע שבתות – אבל קומפלט. עשינו את זה והיה חלום, היה מתוק, היה כיף, נעים, עדין, קסום. קראנו לשבת שאנחנו שומרים, אחת לארבע שבתות, ‘שבת קודש’. ואז, מה שקרה זה שהילדים שאלו מתי עוד פעם ‘שבת קודש’. אחרת הילד נזרק, אחי. הוא במכשירים, אתה אומר לו לך לחברים, לך תשחק עם הילד של ההוא…”.

“והילדים מסכימים לוותר על המכשירים בשבת?” שואל, די בתדהמה, המראיין עמרי פלד.

“ברור, זה לא עולה על דעתם”, עונה הייטנר בנחרצות. ופלד מנסה להבין איך בדיוק דבר כזה מתבצע במציאות: “הילד יושב בחדר?”

והייטנר עונה: “הוא לא יושב בחדר, אנחנו כל המשפחה יחד. רק הולכים לנוח בצהריים. אתה מתחיל אחת לארבע והילדים מבקשים עוד ועוד, תן לנו עוד ‘שבת קודש’! אמא, רוצים ‘שבת קודש’!”.

אני שומע את הדברים של הייטנר ומשתעשע בסלוגן למיזם של שמירת שבת: “אמא, הבטחת לנו שבת לשבת!”.

3.

היום משפחת הייטנר כבר שומרת שבת כהלכתה בכל שבת. לא מזמן פגשתי אותם בשבת בבית כנסת ברעננה.

ואיך זה קרה? “עשינו ‘שבת קודש’ אחת לשלוש, אחת לשתיים, ואז כבר הרגשנו חריקה במערכת. אתה נוסע באוטו לאיזה מנגל, ואתה כולך מתגרד ממה שאתה עושה, אתה מרגיש שזה לא נכון לך. לא נכון בכלל. לא נכון. לא יודע איך להגדיר, אחי, זה מהלך לא נכון. זה לא מסתדר עם איך שבנוי היוניברס הזה לתוך הנשמה שלך, זה לא יושב, הנסיעה הזאת לא יושבת. עד שפעם אחת קיבלנו פנצ’ר, אחי. אני יודע בדיוק איפה, כי עד היום אנחנו צופרים כשאנחנו עוברים שם, צפירה קצרה של אזכרה בכביש החוף… אני ככה עם בגדי שבת בדרך למנגל אצל ההורים או משהו, מתכופף ומתחיל לתקן ת’פנצ’ר. סיפור אמיתי. ואני מרגיש את המערכת אחי, את העצבים, זה לא המקום, זה לא נכון. ומאז, זהו, עברנו מאחת לארבע לאחת לאחת”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’