הבת של בן דודי וחברי נרצחה באכזריות

יום רביעי, שעת אחר צהרים מאוחרת. אני מקבל הודעה: “פיגוע בירושלים”.

באותו רגע שאתה מקבל הודעה כזו, אתה נעמד לרגע קט ומיד מספר בכאב לסובבים אותך על הפיגוע הנורא שקרה.

אבל אתמול זה היה שונה לחלוטין. כמה דקות אחרי שקיבלתי את ההודעה, קיבלתי גם שיחת טלפון: באותו רגע נופל עליך הר גדול. פשוט הדמעות אינן מפסיקות לזלוג, כשנשמעים המילים “הבת של בן דודי וחברי שמואל אלימלך נרצחה באכזריות נוראה בירושלים”.

כמה קשה לשמוע שלאחר כשלוש שנים שהם ציפו וחיכו – הכל, בשנייה אחת, מתרסק לנגד העיניים.

ואז אני מתכנס בתוך עצמי וחושב איך בכלל אפשר לנחם אבא ואמא לאחר טרגדיה נוראה כזו, כשהתינוקת עפה מול עיניהם למוות. פשוט, איך אפשר לנחם?

במיוחד שכל משפחתו הקרובה אינם גרים בארץ, ואנחנו בשבילו המשפחה היחידה.

מיד נוסעים, נעמדים לידו בשעת הצרה הגדולה. עין לא נותרה יבשה כאשר המיטה ועליה תינוקת קטנטונת, בובה קטנה, שוכבת עטופה.

את הבכיות שנשמעו שם לא ישכח כל מי שהשתתף בלוויה לעולם.

האבא אומר: רק רצינו להראות לזיסל פעם ראשונה את הכותל ואת הר הבית.

האמא והאבא לא יכולים לעלות לרכב שאמור להסיע אותם חזרה הביתה. הם לא יכולים לראות את הבית שלהם ריק, בלי זיסל, בלי הילדה שנתנה להם את השמחה הגדולה בבית.

פשוט לא יכולים לצאת מהבית בשעות הצהריים ולחזור להיות זוג צעיר.

לחזור הביתה לאסוף את הלול, הבגדים וזהו. אין יותר למי לקום בלילה להכין בקבוק.