הגבורה היהודית בימי האופל: לשיר “אני מאמין” גם בשערי המשרפות

צום עשרה בטבת מציין התרחשות שאירעה לפני יותר מאלפיים וארבע-מאות שנים, בשלהי ימי בית המקדש הראשון. ביום הזה התחיל המצור שצר מלך בבל על ירושלים, כמתואר בספר ירמיהו: “בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ, עַל יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ, וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב”.

המצור שהתחיל בעשרה בטבת הסתיים בחורבן בית המקדש הראשון וביציאת עם ישראל לגלות בבל. כעבור שבעים שנה חזר העם לארץ ישראל, ובנה את בית המקדש השני. הוא עמד על מכונו יותר מארבע-מאות שנה, עד שנחרב בידי הרומאים, ועם ישראל גלה מארצו לגלות ארוכה של כאלפיים שנים. אבל עשרה בטבת הוא היום המר שבו החל המהלך שהביא לידי החורבן הראשון, ואותו אנחנו זוכרים ומציינים מדי שנה, בתענית ובאמירת סליחות.

עבר והווה שלובים

לא קל לטפח תודעה היסטורית ארוכה כזאת בימינו, כאשר אפילו זיכרון השואה נתקל בקשיים. יש מי שכבר רואים בתודעת השואה עניין מעיק ובלתי-רלוונטי. התלישות מן העבר מביאה גם אמירות כאילו אין מה ללמוד מההיסטוריה.

ואולם בעם היהודי העבר וההווה שלובים זה בזה. זיכרון העבר נותן פרספקטיבה להתרחשויות ההווה. לכן עם ישראל זוכר את האירועים שאירעו לפני אלפי שנים, מנחיל אותם מדור לדור, ואינו פוסח על שום פרט.

עשרה בטבת נקבע בימינו גם ליום הקדיש הכללי, יום של זיכרון לקדושי השואה שיום מותם על קידוש השם לא נודע. ראוי היום הזה שישמש גם מוקד של חינוך ומחשבה על הנחלת עברו של עמנו לדור הצעיר.

כבר חלפו כשמונים שנה מאז השואה. ניצולי התופת מתמעטים והולכים. בני הדור השלישי והרביעי כבר לא ספגו בבתיהם את תודעת השואה כחלק מהווי החיים הטבעי.

הדור הזה, אם לא יינקטו אמצעים מיוחדים כדי להנחיל לו תודעה זו, לא יֵדע עליה. היא תהיה בעיניו חלק מהיסטוריה עמומה ורחוקה.

טיפוח מורשת הגבורה

לַציבור המאמין עניין מיוחד לטפח את מורשת הגבורה היהודית, שלא כעיווּת שחל במושג הגבורה בעבר. גבורה איננה בהכרח מרד גטו ורשה או עלילות הפרטיזנים, אף שגם הם רשמו פרק מזהיר בגבורה היהודית. גבורה לא פחותה מאלה היא היכולת של יהודי מאמין לשמור על צלם אנוש בעמקי השאול; לחסוך מלחמו הדל כדי לקיים מצווה; לסכן את חייו כדי להניח תפילין, להתפלל וללמוד תורה; לשיר “אני מאמין בביאת המשיח” גם בשערי המשרפות.

בשנים שחלפו מאז השואה הצטברו אין-ספור סיפורים כאלה, שכל אחד ואחד מהם משאיר אותך פעור-פה, נפעם ומשתומם. אתה רואה מולך יהודים מהשורה, לאו-דווקא רבנים או צדיקים, המפגינים פתאום עוצמות רוח מופלאות כל-כך. יהודים שגם כאשר הגיעו לתהומות ההשפלה והשעבוד, זהרה בנפשם אמונה עזה, שגרמה להם לחוש חזקים ממרצחיהם וממשעבדיהם.

כך נהפכת דווקא השואה האיומה למקור של אמונה ועוז רוח, לצד הזעקה לקב”ה כי ישים קץ לצרותינו וישלח לנו במהרה בימינו את משיח צדקנו.