אישה עם מוגבלות נפשית שהופלתה בקבלתה לעבודה תפוצה ב-80 אלף

נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שבמשרד המשפטים ערערה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, אשר דחה את טענתה של תובעת עם מוגבלות נפשית – כי לא התקבלה לעבודה במכון התקנים בשל מוגבלותה.

בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור וקבע כי התובעת אכן הופלתה, ופסק לה פיצוי כספי.

התובעת, אישה בשנות ה-50 לחייה, סובלת מפוסט-טראומה כתוצאה מאירוע שהוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, אשר קבע לה נכות יציבה בשיעור של 27%.

בשנת 2019 הופנתה התובעת על ידי שירות התעסוקה לעבודה במכון התקנים.

בשלב הראשון מילאה טופס בו הצהירה על נכות של לפחות 20% מהמוסד לביטוח לאומי. נערכו לתובעת ראיונות הן עם הממונה על גיוס עובדים והן עם מנהל המחלקה – שאותם צלחה. לאחר מכן נערך לה ראיון נוסף עם מנהלת משאבי האנוש, במהלכו נשאלה שאלות רבות אודות מוגבלותה הנפשית ואף שאלות על סוג התרופות אותן היא נוטלת.

ימים ספורים לאחר מכן נמסר לה כי מועמדותה נדחתה, בטענה שעובד אחר שעבר שימוע עתיד לבסוף לאייש את התפקיד אליו התמיינה.

בעקבות האירוע, שלחה הנציבות מכתב למכון התקנים שבו בקשה להגיב לטענה כי האישה לא התקבלה מפאת מוגבלותה.

מכון התקנים דחה את הטענות וטען כי ההחלטה התקבלה משיקולים מקצועיים בלבד.

התובעת, באמצעות הנציבות, הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בטענה לאפליה על רקע מוגבלות. בית הדין האזורי דחה את התביעה וטען כי התובעת אינה עומדת בהגדרת “אדם עם מוגבלות” שבחוק, וכי אי-קבלתה נבעה משיקולים ענייניים בלבד.

בעקבות החלטת בית הדין האזורי על דחיית התביעה, התובעת – באמצעות הנציבות, הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בטענה שאפליה על רקע מוגבלות נפשית יכולה להיגרם גם מיחס מוטעה או דעות קדומות, ולא רק מחוסר נכונות לבצע שינויים במקום העבודה.

הודגש, כי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, חל הן על מוגבלויות נראות והן על כאלה שאינן נראות.

בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור, וקבע כי התובעת הופלתה על רקע מוגבלותה הנפשית ופסק כי על מכון התקנים לשלם לתובעת פיצוי בסך 70,000 ש”ח בגין האפליה, וכן הוצאות משפט הוצאות משפט בסך 10,000 ש”ח.